גביית מס לפי סעיף 119א לפקודה

ההחלטה מיום 27.2.2025

במבזק מס' 2117 מיום 27.2.2025 דיווחנו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חברת פאראגונקס אל טי די ואח'.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
המשיבה 1, חברת פאראגונקס אל טי די ("החברה") היא חברה שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים, אשר המשיב 3, מר סער פילוסוף ("מר פילוסוף"), היה אחד מבעלי מניותיה בזמנים הרלוונטיים והוא קיבל ממנה דיבידנדים בסך של עשרות מיליוני ₪.
המבקש (פקיד-שומה תל-אביב 3) הוציא שומה לחברה, לפיה היא צריכה לשלם מס בישראל בסך של כ-114 מיליון ₪.
היות שהחברה רשומה, כאמור, באיי הבתולה הבריטיים ונעדרת נכסים בישראל והיות שהחברה חילקה למשיבים דיבידנדים בסך עשרות מיליוני ₪, המבקש הגיש בקשה לפי סעיפים 119א ו-194 לפקודת מס הכנסה, לפיה יוטלו עיקולים על נכסי המשיבים.
לדידו, יש לחיֵיב את המשיבים בחוב המס של החברה לפי תנאי סעיף 119א לפקודה וכן יש להטיל עיקול על נכסיהם מחשש לאי-גביית המס.
מר פילוסוף, המשיב 3, הגיש בקשה לביטול העיקולים על נכסיו.
המבקש הסכים לבקשה אך ביחס לחֵלק מן הנכסים, ונותר להכריע ביחס ליֶתר הנכסים.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את בקשתו של מר פילוסוף להסרת העיקולים וחִייב את המבקש בהוצאות בסך 7,500 ₪ (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי ציינה, כי יש לקבל את בקשתו של מר פילוסוף להסרת העיקולים, ולוּ מטעם אחד בלבד והוא שהמבקש לא טען, לא כל שכּן הוכיח, שיש במקרה דנן חשש ממשי לגביית המס ממר פילוסוף שהוא תנאי שבלעדיו אין להפעיל את סעיף 94 לפקודה. 

פסק-הדין וביטולו

פקיד-שומה תל-אביב 3 ("המשיב") החליט לגְבות מס ממר פילוסוף ("המערער") לפי סעיף 119א לפקודת מס הכנסה.
ביום 31.12.2023 הגיש המערער השגה על ההחלטה האמורה, וזאת לפי סעיף 119א(ו) לפקודה.
המשיב לא החליט בהשגה, ומשכך, ביום 16.1.2025 הגיש המערער ערעור לבית-המשפט המחוזי שבו עתר לקבל את ההשגה על הסף.
המשיב לא השיב לערעור ולא הגיש נימוקי שומה מטעמו.
לאחַר שחָלף המועד להגשת נימוקי השומה, הגיש המערער ביום 3.3.2025 בקשה למתן פסק-דין.
ביום 5.3.2025 נעתר בית-המשפט (השופט מ' אלטוביה) לבקשה למתן פסק-דין.

ביום 20.3.2025 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק-דין, במסגרתה נטען, כי בְּשל תקלה וטעות שנגרמו בנסיבות חריגות ובתום לב, לא הוגשה תגובה להודעת הערעור ונודע על הבקשה למתן פסק-דין ועל פסק-הדין רק ביום 17.3.2025. עוד צוין בבקשה, כי המשיב מצר על התקלה ומבקש להבהיר כי אין בכך זלזול בבית-המשפט או בצדדים.
לטענת המשיב, מקורהּ של התקלה ככל הנראה בכך שהמשיב ניהל הליך אחר נגד המערער, הערעור נותב לרכזת המטפלת בהליך האחר והוא לא טופל נוכח בלבול בתום לב עם ההליך האחר.
לשיטתו, עניינו של הערעור בסעד חריג וכתב הערעור אינו מפרש מה מקור הסמכות להגישו.
עוד טען המשיב, כי טענת המערער לפיה רק משום שחָלפה שנה ממועד הגשת ההשגה יש לקבל את ההשגה על הסף, אינה נכונה משפטית. שכּן, בעניינו של סעיף 119א לפקודה לא נקבעה הוראה הקוצבת את התקופה למתן החלטה בהשגה, ואף לא נקבעה הוראה שלפיה בחלוף תקופה זו יראו בהשגה כאילו התקבלה.
בנוסף, צוין בבקשה, כי המשיב דן בהשגה בכובד ראש והחלטה בהשגה צפויה להינתן בטווח הזמן הקרוב; וכי נוכח האמור, המשיב סובר כי סיכויי קבלת עמדתו הם גבוהים.
יצוין, כי המשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, על מנת שעיקולים שהטיל במסגרת גביית המס ייוותרו על כנם. השופט אלטוביה העניק צו ארעי וקבע כי העיקולים לא יימָחקו עד למתן הוראה אחרת.

המערער הגיש תשובה לבקשה לביטול פסק-הדין.
לדידו, סעיף 119א(ו) לפקודה אינו קובע מועד ביחס לפרק הזמן למתן ההחלטה ומדובר בחֶסר שיש להשלימו, כאשר בהיעדר מועד שקבוע בדין יש לבצע את הפעולה במהירות הראויה. היעדר מתן החלטה במשך למעלה מ-15 חודשים אינו יכול להיחשב מהירות ראויה. פרק הזמן של שנה הוא פרק הזמן הארוך ביותר למתן החלטה בהשגה. לטענת המערער, היעדר החלטה כמוה כסירוב ללא הנמקה, ובמקרה דנן כדחיית ההשגה ללא הנמקה. גם אם יבוטל פסק-הדין הרי שלא ברור איזו תוחלת תהיה לכך בהתחשב בעובדה שלא ניתנה החלטה בהשגה. המשיב נמנע מלהציג גרסה סדורה ובהירה לאי-הגשת הנימוקים במועד, נוקט במילים "ככל הנראה" ואינו מציין את שמה של הרכזת אשר לא טיפלה בנימוקי השומה לטענתו; ומשכך, כלל לא ניתן להבין או לדעת מהי הסיבה האמיתית להיעדר הגשת נימוקי השומה במועד.
עוד טוען המערער, כי התנהלות המשיב מוכיחה את זלזולו והתעלמותו מהחלטות בית-המשפט.
בנוסף, ציין המערער בתשובתו, כי אם בית-המשפט לא ידחה את בקשת המשיב, המערער מבקש לקיים דיון ולחקור את המצהיר מטעם המשיב.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את בקשת המשיב לביטל פסק-הדין בכפוף לתשלום הוצאות בסך 2,500 ₪ שתיווספנה להוצאות שהמשיב כבר חויב בהן בסך של 7,500 ₪ (קישור להחלטה).

השופטת סרוסי נדרשה לתקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה בענייננו מכוח תקנה 9(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1978 והמעניקה לבית-המשפט את הסמכות לבטל החלטה שנתן במעמד צד אחד "בתנאים שייראו לו".
לדבריה, על בית-המשפט לשקוֹל, בהפעלת שיקול דעתו, שני שיקולים מנחים: האחד, סיבת המחדל באי-הגשת כתבי הטענות לבית-המשפט, האם מדובר בטעות בתום לב או שמא בזלזול מכוּון בבית-המשפט; והשני, שלוֹ נודעת חשיבות רבה יותר, הוא סיכויי ההגנה של מבקש הביטול, כאשר אין צורך להוכיח הגנה איתנה אלא די להראות קיומה של הגנה לכאורית.

השופטת ציינה, כי לאחַר שקילת שני השיקולים, ובהינתן הגישה הליברלית הניכרת בפסיקה בהיעתרות לבקשות לביטול פסק-דין בהעדר הגנה (תוך פסיקת הוצאות לחובת המבקש), היא מצאה לקבל את הבקשה לביטול פסק-הדין תוך חיוב המשיב בהוצאות.
וכך היא קבעה (פס' 12-11):
"בכל הנוגע לסיבת המחדל, לא מצאתי כי המשיב התכוון לזלזל בבית המשפט, וודאי שלא באופן שמצדיק את דחיית הבקשה. מדובר בטעות בתום לב, תוך הבעת צער והגשת בקשת הביטול בהקדם האפשרי לאחר גילוי התקלה. מה גם שמלכתחילה מדובר באיחור שאינו ניכר ושאינו משדר זלזול בבית המשפט. בהקשר זה אציין כי לא ראיתי צורך לקיים דיון בעניין כבקשת המערער. לא מצאתי כי דיון זה יועיל לבירור המחלוקת והוא אך יהווה בזבוז זמן ומשאבים של הצדדים ושל בית המשפט. בהתאם לתקנה 50(4) לתקסד"א, הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות המקרה ולאור מכלול הדברים, לא מצאתי כי הדבר נדרש על מנת להכריע בבקשה.
בכל הנוגע לשיקול בדבר סיכויי ההגנה של המשיב, שהוא גם השיקול המרכזי, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, מצאתי כי סיכויי ההגנה אינם מבוטלים. סעיף 119א(ו) לפקודה אינו קובע מסגרת זמנים להחלטה בהשגה, וממילא גם אינו קובע סנקציה בגין אי- עמידה במסגרת הזמנים. במקרה שכזה, נר אה כי הנפקות המרכזית של אי-מתן החלטה במועד, היא הסרת חזקת התקינות שעומדת לרשות, והטלת הנטל עליה להצדיק את החלטתה בהשגה, כאשר זו תצא [...] כך גם עולה מטיעוני המערער עצמו, שטוען כי העדר החלטה כמוה כסירוב ללא הנמקה, אשר מעביר את הנטל לרשות להצדיק כי ההחלטה ניתנה כדין [...]"

השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי המערער מחזיק בשתי טענות שסותרות זו את זו. שכּן, מצד אחד, לטענתו, יש לקבל את ההשגה משום שלא הוחלט בה; אך מצד שני, לשיטתו אי-ההחלטה בהשגה מהווה סירוב ללא הנמקה, כלומר שהוחלט על דחיית ההשגה ללא הנמקה.
משכך, ציינה השופטת, על המערער להחליט האם לשיטתו יש מסגרת זמנים קשיחה להחלטה בהשגה, שאי-עמידה בה תביא לקבלת ההשגה באופן אוטומטי; או שמא אי-החלטה במהירות הראויה תביא לדחיית ההשגה ללא הנמקה, שמשמעותה היא הטלת הנטל על הרשות לנמק את דחיית ההשגה. 

עוד ציינה השופטת, כי טוב יעשה המשיב אם יחליט בהשגה באופן מיידי וללא כל דיחוי, על-מנת שניתן יהיה לדון בה לגופו של עניין. "ויובהר, כי אין בהחלטתי זו כדי להסכין עם התנהלותו של המשיב, שאינו מחליט בהשגה כשנה וארבעה חודשים, ועוד היד נטויה. יהיה נכון להעניק לכך משקל כאשר תידון החלטת המשיב בהשגה" (פס' 13). 

משמצאה השופטת סרוסי לקבל את הבקשה לביטול פסק-הדין, התייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע והעיקולים נותרו אפוא, על כנם. 

ההחלטה בבקשה להסרת העיקולים שהוטלו מכוח סעיף 119א לפקודה

ביום 27.4.2025 הגיש המבקש בקשה להסרת העיקולים שהוטלו מכוח סעיף 119א לפקודת מס הכנסה וסעיפים 4 ו-5 לפקודת מס המסים (גביה).

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה וחייבה את המערער בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ₪ (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי להוראות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה ולסעיף 4 לפקודת המסים (גביה)* וקבעה, כי משעה שהמשיב החליט לנקוט בהליך לפי סעיף 119א(א)(1) לפקודה ויצאה הודעה בעניין, המערער חייב בחוב המס שיוחס לו. שכּן, מדובר אך ב"חוב מס" שהוא חוב "כמשמעותו בסעיף 195א, למעט חוב מקדמות" ולא ב"חוב מס סופי" שהוא "חוב מס שאין לגביו עוד זכות להשגה, לערר או לערעור" (סעיף 119א(ד) לפקודה).

* סעיף זה קובע, כי "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר לאיזה מס שהוא, ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן".

כלומר, הוסיפה השופטת, אין כל צורך כי חוב המס יהיה חלוט וסופי על-מנת שניתן יהיה לגְבות אותו מהמערער ולהפעיל לצורך כך את פקודת המסים (גביה), אלא די בכך שהמשיב משיֵיך את חוב המס של החברה למערער על-פי תנאי סעיף 119א(א)(1) לפקודה.

השופטת דחתה את טענת המבקש לפיה יש לעכב את הליכי הגבייה ולבטל את העיקולים, שכּן הוא הגיש השגה על חיובו במס. "לא מצאתי בסיס לאמור. סעיפים 183 ו-184 לפקודה, שקובעים את הכלל האמור ביחס להשגה וערעור על שומה 'סטנדרטית', לפי סעיפים 145 ו-152 לפקודה, אינם חלים בענייננו. אין כל אזכור בסעיף 119א לפקודה ביחס לעיכוב הליכי גבייה, וסעיפים 183 ו-184 מתייחסים באופן מפורש אך ורק להגשת השגה לפי סעיף 150 לפקודה או להגשת ערעור לפי סעיף 153 לפקודה. אני סבורה כי אין מדובר בהשמטה מקרית או לקונה, אלא המחוקק התכוון שלא להחיל את האמור בסעיפים 183 ו-184 לפקודה על השגה לפי סעיף 119א(ו) לפקודה. סעיף 119א לפקודה הוא סעיף גבייתי מיוחד ביחס למקרים מיוחדים, בהם יש חשש מובנה להברחת נכסים, ולא ניתן לקבוע במקרים הללו כלל גורף לפיו הגשת השגה תעכב את הליכי הגבייה" (פס' 36).

השופטת סרוסי דחתה אף את טענת המבקש לפיה הטלת העיקולים לאחַר הגשת ההשגה סותרת את האמור בסעיף-קטן 6.4 להוראת ביצוע מספר 16/2004 בנושא "סעיף 119א' המתוקן לפקודת מס הכנסה גביית מס בנסיבות מיוחדות" (קישור להוראה) הקובע במפורש, כי משהוגשה השגה לפי סעיף 119א(ו) לפקודה יש להקפיא את הליכי הגבייה.
לדבריה, בעת הטלת העיקולים הדבר אכן עמד בניגוד לאמור בהוראת הביצוע וככלל על המשיב לפעול בהתאם לכללים שהוא עצמו קבע. אלא שגם אם המשיב הגביל עצמו מֵעבר לקבוע בחוק, ראוי כי במקרים המתאימים (והנדירים) ולטובת האינטרס הציבורי, הוא יחרוג מההגבלה, במסגרת הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואכן, המשיב תיקן את הוראת הביצוע וביטל את סעיף-קטן 6.4 להוראה זו, מה גם שממילא בית-המשפט הוא שאָמון על פרשנות החוק והוא שמחליט האם הטלת העיקולים לאחר הגשת ההשגה היא חוקית, אם לאו.

לאור האמור, קבעה השופטת סרוסי, כי למשיב הסמכוּת להפעיל הליכי גבייה 15 ימים לאחַר מתן הודעת דרישה לפי סעיף 119א לפקודה, גם אם הוגשה השגה בעניין; וכי בענייננו, המשיב פעל בהתאם לסמכותו זו, ועל כן אין מקום להסרת העיקולים.

אשר לטענת המערער לפיה צווי העיקול גורמים לו נזקים, קבעה השופטת, כי המערער לא תמך טענתו זו בתצהיר, והנזקים שפירט במסגרת הבקשה אף עומדים בסתירה לנזקים אחרים להם טען בהזדמנויות אחרות.
בנוסף, מדובר בעיקול רישומי, שמטבע הדברים אינו גורם לנזק במהלך היום יום, והן בית-המשפט והן המשיב הביאו לידיעת המערער, כי אם תהיה הצעה קונקרטית ביחס לפעולה כלשהי בנכס, ניתן יהיה לבוא לקראתו, אולם המערער התעלם מכך, ונדמה שלא בכדִי.

עוד קבעה השופטת (בראשית החלטתה), כי מבּחינת מאזן הנוחות, הסרת העיקולים עלולה להשאיר את המשיב בפני שוקת שבורה ולפגוע באינטרס הציבורי.

לבסוף, ציינה השופטת, כי הבקשה דנן הוגשה בשיהוי ניכר, כשנה לאחַר הטלת העיקולים מכוח סעיף 119א לפקודה, וכחודשיים לאחַר הסרת העיקולים לפי סעיף 194 לפקודה.
לדבריה, לוּ באמת ובתמים הותרת העיקולים על כנם הייתה גורמת נזק למערער, חזקה עליו שהיה פועל באופן מיידי ובמקביל להסרת העיקולים לפי סעיף 194 לפקודה. "העובדה שהמערער השתהה בהגשת הבקשה, גם יכולה ללמד על טקטיקה מצידו, של הסרת העיקולים טיפין טיפין, תוך הצגת מסד עובדתי אחד ביחס להסרת העיקולים לפי סעיף 194 לפקודה, ולאחר מכן הצגת מסד עובדתי אחר ביחס להסרת העיקולים לפי סעיף 119א לפקודה" (פס' 45).