לוגו אלכס שפירא ושות׳

מחיקת ערר מס רכישה שהסעד המבוקש בו הוא הקפאת הליכי גבייה

פסק-הדין של ועדת-הערר

במבזק מס' 2184 מיום 8.6.2026 דיווחנו על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גאולה במלואה בע"מ.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
העוררת והמשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) חתמו על "הסכם בעניין שומת מס רכישה" במסגרתו הוסכם, כי "שומות המשיב תיוותרנה על כנן, אלא אם הבניין ייהרס עד לתאריך 25 יוני 2024".
הבניין הנ"ל לא נהרס במועד, והמשיב הֵחל לפעול לגביית המס על-פי השומות.
העוררת ביקשה לתקן את ההסכם וניהלה עם המשיב משא ומתן בקשר לכך. עם זאת, בהחלטתו מיום 26.5.2026, לאחַר הגשת הערר, דחה המשיב את בקשת העוררת לתקן את ההסכם.
במסגרת הערר, מבקשת העוררת להוֹרות למשיב להקפיא את הליכי הגבייה עד לסיום המו"מ, ומשכך התעוררה השְאֵלה האם הסעד האמור מצוי בסמכותה של הוועדה.
לעמדת העוררת, סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין קובע, כי הוועדה מוסמכת לדון בכל החלטה של המנהל ולא רק בהחלטה בהשגה. עוד טוענת העוררת, כי החלטת המשיב שלא לעכב את הליכי הגבייה בהתאם לסמכותו לפי סעיף 91א לחוק היא החלטה שניתן לערור עליה; וכי הגבייה נעשית בניגוד להנחיית היועמ"ש לפי פקודת המסים (גבייה) מיום 25.4.2012 (קישור להנחייה).
לעומת זאת, לעמדת המשיב, אין סמכות להגשת ערר על עצם הפעלת הליכי גבייה שהם תוצאה ישירה של מס שאינו שנוי במחלוקת. נוסף על כך, אין כל הליכי משא ומתן בין הצדדים ומשכך ממילא מתייתר הסעד המבוקש.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי (בהסכמת חברי הוועדה רו"ח מ' לזר ורו"ח י' ביליצקי), קיבלה את עמדת המשיב והורתה על מחיקת הערר (קישור לפסק-הדין).

השופטת סרוסי קבעה, כי סעיף 92(א) לחוק מיסוי מקרקעין קובע, כי על גביית המס (וכן על גביית הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות) לפי החוק תחול פקודת המסים (גביה), כך שענייננו בסמכות המשיב לפעול לפי פקודה זו ולא לפי החוק (ולא בכדִי גם הנחיית היועמ"ש שאליה הפנתה העוררת היא לפי הפקודה).
עוד קבעה השופטת, כי פקודת המסים (גביה) אינה קובעת מהו ההליך שבו ניתן לתקוף פעולות שננקטות על פיה, אך אין בכך להכשיר הגשת ערעור או ערר מס ייעודי על פעולות שננקטות לפי הפקודה (ע"מ (מחוזי ב"ש) 33151-05-23 שוד נ' פקיד שומה אשקלון); ושעה שמדובר בעניין מינהלי שאינו מנוי בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, נראה, ומבלי לקבוע מסמרות, כי אכן יש להגיש את הערר כעתירה לבג"ץ או, לחילופין, כתובענה לבית-משפט אזרחי, לפי שווי העניין.

השופטת הוסיפה וציינה, כי עד למועד הגשת תשובת המשיב הסתיימו הליכי המשא ומתן, כך שממילא הערר התייתר; וכי גם טענות כנגד החלטת המשיב שלא לפתוח את הסכם הפשרה אינן בסמכות הוועדה (ו"ע (מחוזי חי') 33135-12-21 כלל תעשיות בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה). "שעה שנחתם הסכם בין העוררת ובין המשיב, מדובר בחוזה לכל דבר ועניין, וטענות כנגדו אמורות להישמע בהליך אזרחי רגיל" (פס' 15).

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום ו, 20.11.2026, ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון (השופטים ד' מינץ, ע' גרוסקופף ו-ח' כאבוב) דחה את הערעור ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי הכרעה בשאלת סמכותה של ועדת-הערר לא תועיל למערערת, שהרי גם אם תתקבל עמדתה לא יהיה בידי הוועדה להושיט לה סעד אופרטיבי כלשהו.
הערר התייתר בְּשל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, קרי סיום המשא ומתן שלתקופתו בלבד הוגבל הסעד, ולא בְּשל תכונה הטבועה בשאלת הסמכות עצמה; ואין בסיס להניח כי שאלה זו לא תוכל להתברר בהליך שבו תהא ההכרעה בה נחוצה, ובידי נישום המבקש לעצור הליכי גבייה לפנות בזמן אמת לערכאה המוסמכת ולעתור לסעד זמני. 

עוד נקבע, כי שאלת סמכותה העניינית של ועדת-הערר לדון בהשגות על הליכי גבייה שנוקט המנהל תיוותר לעת מצוא, ובית-המשפט העליון לא הביע בה עמדה.