עיכוב הליכי הוצאה לפועל בגין חוב חלוט כלפי רשות המיסים

ביום 2.11.2026 התקבלה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין סעדי.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת (השופט ד' צרפתי) מיום 22.7.2026, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני לעיכוב הליכי מימוש שנוקטים המשיבים 3-2 (רשות המיסים וכונס הנכסים עו"ד שלמה ובר, בהתאמה) למכירת הנכס בו מתגוררים המבקשים, עד להכרעה בתביעת המבקשים.

ברקע לבקשה עומדים הליכי הוצאה לפועל נגד סבו המנוח ("המנוח") של המבקש 1 אשר הלך לעולמו בשנת 2020 עיזבונו של המשיב הוא המשיב 1), בגין חובו החלוט של המנוח כלפי המשיבה 2 (רשות המיסים).
במסגרת הליכי ההוצאה לפועל מוּנה המשיב 3 (עו"ד שלמה ובר) ככונס נכסים על זכויות המנוח בנכס הרשום בבעלותו ("הנכס").

ביום 16.6.2026 הגיש כונס הנכסים בקשה דחופה לפינוי המבקשים מיחידת הדיור בקומה השלישית בנכס ("הדירה").
בבקשתו פירט כונס הנכסים, כי היה סבור שבנכס קיימות רק שתי יחידות דיור – יחידת דיור בקומה הראשונה בה מתגוררת אלמנת המנוח; ויחידת דיור בקומה השנייה בה מתגוררים בנו של המנוח, רעייתו וילדיהם ("בני המשפחה"); וכי בהתבסס על הנחה זו הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של החלטה לעניין האופן בו יפונו יחידות הדיור. לטענת כונס הנכסים, דבר קיומה של הדירה בקומה השלישית התברר לו רק לאחַר ששמאי מקרקעין מטעמו ביקר בנכס.

בהחלטה מיום 29.6.2026 קיבלה רשמת ההוצאה לפועל את הבקשה והורתה כי כונס הנכסים יפַנה את הדירה, וכי מועד הפינוי יחול לפחות 30 יום לאחַר שהודעות הפינוי תימָסרנה למבקשים.

ביום 8.7.2026 הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת תביעה לסעד הצהרתי לפיו המנוח העניק להם רשות בלתי-הדירה לבְנות את הדירה בנכס ולהתגורר בה עד סוף ימי חייהם, וכי כונס הנכסים אינו מוסמך לבטלה.
לחלופין, עתרו המבקשים לכך שביטול הרשות שקיבלו יותנה בהשבת מלוא ההשקעות שהשקיעו בבניית הדירה ובתשלום פיצוי כספי הולם.
לטענת המבקשים, בשנת 2017 קיבל המבקש 1 ("המבקש") מהמנוח רישיון בלתי-הדיר כאמור, וזאת במסגרת הסכמה בעל-פה שעוגנה בהמשך בכתב לפני עורך דין; וכי בהתאם לרישיון זה, בנו המבקשים מכספם את הדירה שהיא כיום דירת מגוריהם היחידה. לטענתם, התגלה להם לראשונה על קיומם של הליכי ההוצאה לפועל כאשר קיבלו את ההחלטה על פינויָם מהדירה.
בד בבד עם הגשת התביעה הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני, לעיכוב פינויָם מהדירה עד להכרעה בתביעה.

ביום 22.7.2026, לאחַר שנערך דיון במעמד הצדדים, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה.
בהחלטתו, התייחס בית-המשפט לקשיים בהתנהלות המבקש ובני משפחתו, וקבע כי היא מלמדת על "חוסר ניקיון כפיים, חוסר מעש מכוון ואף חוסר תום לב". זאת, בשים לכך שבני המשפחה ידעו על הליכי המימוש המתנהלים מזה שנים ויוצגו לפחות בחלק מהליכי ההוצאה לפועל על-ידי אותו עורך-דין המיַיצג את המבקשים בהליך דנן.
בית-המשפט קבע, כי סיכויי התביעה הם אפסיים, משעה שהמבקשים לא הציגו כל מסמך בכתב, רישום או דיווח לרשויות המס ביחס לעסקה הנטענת משנת 2017 מכוחה הוענק להם הרישיון. עוד נקבע, כי ככל שנעשתה עסקה כאמור – היא חסרת תוקף, מאחַר שהיא נעשתה בעת שהמנוח היה נתון בצו כינוס נכסים שמנע ממנו ביצוע עסקות במקרקעין.
בית-המשפט הוסיף וקבע, כי לכל היותר ניתנה על ידי המנוח התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, כך שהשעבוד שנרשם לטובת רשות המיסים בשנת 2020 גובר על ההתחייבות הנטענת.
אשר למאזן הנוחות, קבע בית-המשפט, כי לאור מסקנתו בדבר סיכויי התביעה, על המבקשים מוטל נטל כבד להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בית המשפט מצא כי המבקשים לא עמדו בנטל האמור. זאת, בשים לב לשנים הרבות בהן יכלו הם ובני המשפחה להסדיר את פינוי הנכס או את תשלום החוב. בית-המשפט הוסיף כי בירור טענות המבקשים לעניין השקעותיהם הכספיות בבניית הדירה ולפיצוי בגין ביטול הרישיון הנטען אינו מצדיק לעכב את מועד הפינוי.
על יסוד כל אלה, נדחתה הבקשה למתן סעד זמני והמבקשים חויבו בהוצאות המשיבים 3-2 בסכום כולל של 20,000 ₪.

על החלטה זו הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון, ועִמה בקשה לעיכוב ביצוע של הפינוי עד להכרעה.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ר' רונן, דחה את בקשת רשות הערעור וממילא גם את הבקשה לסעד זמני (קישור להחלטה).

ביחס לסיכויי התביעה, קבעה השופטת רונן, כי טענת המבקשים לקיומו של רישיון בלתי-הדיר אינה מַקנה להם זכות קניינית אלא זכות אישית בלבד, שככלל אינה גוברת על זכויות צדדים שלישיים.
אומנם, הוסיפה השופטת, בתי-המשפט היו נכונים, במקרים חריגים, להגן את זכותו של מקבל הרשות גם מול צדדים שלישיים, וזאת תוך התחשבות בשיקולי צדק והסתמכות. אולם, אין להידרש לשאלה זו לעומקהּ בשלב זה של הדיון.  "בקצירת האומר יוער כי בשונה מהמקרים שפורטו לעיל, זכותה של רשות המיסים בענייננו נובעת משעבוד, ולא נטען כי היא ידעה על הרישיון לו טוענים המבקשים. להיפך, בהליכי ההוצאה לפועל הוצג מצג שהסתיר את קיומם של הדירה והמבקשים. לפיכך, ובלי לקבוע מסמרות, נראה כי תעמוד בפני המבקשים משוכה משמעותית להוכחת עדיפות זכותם מכוח הרשות הנטענת על פני השעבוד של רשות המיסים. קושי אפשרי נוסף נעוץ בכך שהרישיון הוענק לטענת רשות המיסים בזמן שהיה מוטל על המנוח צו כינוס נכסים, המגביל את יכולתו להעניק זכויות בנכס" (פסקה 8).

אשר למאזן הנוחות, קבעה השופטת, כי הגם שככלל כאשר בעל דין מבקש לעכב פינוי או מימוש של דירת מגורים, נוטה בית-המשפט להיעתר לבקשה, על יסוד ההנחה כי פינוי אדם מביתו עלול להסב לו נזק כבד שאינו ניתן לפיצוי כספי; אין מדובר בכלל מוחלט, וכל מקרה נבחן לגופו בהתאם למכלול נסיבותיו.
לגופו של עניין, נקבע, כי המבקשים טוענים כי לא ידעו על המחלוקות הנוגעות לזכויותיהם בנכס; וכי טענה זו אינה חפה מקשיים לאור אינדיקציות אפשריות כי הם עצמם היו מודעים להליכים אלה (הגם שאין לייחֵס להם בהכרח את הידיעה של בני המשפחה על אודות הליכי הפינוי); וכי בנסיבות אלו, ובפרט לנוכח סיכויי התביעה הנמוכים, אין לומר כי נפלה ביישום השיקולים על-ידי בית-משפט קמא טעות המצדיקה התערבות בהחלטה. זאת, גם בשים לב לכך שלמבקשים עומד הסעד החלופי לו הם עתרו בתביעתם – להתנות את ביטול הרישיון בהשבת השקעותיהם בבניית הדירה ובקבלת פיצוי בגין הביטול – סעד שביחס אליו לא ייגרם להם נזק מדחיית הבקשה.