ערעור של מנהל מיסוי מקרקעין על חיובו להנפיק אישורי מיסים וביטול הערות שנרשמו לטובתו

ביום 21.10.2026 ניתנה החלטתו של רשם בית-המשפט העליון בעניין שיליאן ואח'.

להלן תמצית הרקע העובדתי כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
ביום 23.12.1999 רכשו המשיבים 2-1 ("המשיבים") מהמשיב 7 ("החייב"), אשר לימים הוכרז פושט רגל, זכויות במקרקעין בחולון תמורת סך של 350,000 דולר ארה"ב, ורשמו הערת אזהרה לטובתם.
בתביעה שהגישו לבית-המשפט המחוזי עתרו המשיבים להשלמת רישום הזכויות על שמם, ובכלל זה להורוֹת למערער (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) להנפיק את אישורי המיסים הנדרשים לכך ולהורוֹת על ביטול עיקולים ושעבודים שנרשמו על המקרקעין בגין חובות החייב, לרבות צווי עיקול שנרשמו לטובת המשיבה 5 בגין חוב מזונות והערות שנרשמו לטובת המערער בגין חוב מס שבח.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת א' לושי-עבודי) קיבל את התביעה וקבע, כי עסקת המכר היא עובדה מוגמרת שיש להשלימה, הורָה על ביטול צווי העיקול וההערות, וקבע כי על המערער להנפיק למשיבים את אישורי המיסים בלא להתנות זאת בתשלום חוב מס השבח של החייב.
על פסק-הדין הוגשו לבית-המשפט העליון שני ערעורים עיקריים.
ביום 26.2.2026 הגיש החייב ערעור על פסק-הדין ("הערעור הראשון") וביום 29.3.2026 ניתן לו פטוֹר מהפקדת ערובה ומתשלום אגרה.
ביום 24.5.2026 הגישה המשיבה 5 ערעור עצמאי מטעמה ("הערעור השני"), אשר הומצא למערער, על-פי הנטען בתשובתו ומבלי שהדבר נסתר, ביום 2.6.2026.
ביום 30.7.2026 הגיש המערער את הערעור שבכותרת, כערעור משיב לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ("תקנות סדר הדין"), ובו הוא משיג על הקביעה בדבר חובתו להנפיק את אישורי המיסים ועל ביטול ההערות שנרשמו לטובתו.
בעקבות זאת, הגישו המשיבים בקשה למחיקת הערעור מחמת איחור בהגשתו.
לטענת המשיבים, מניין שישים הימים להגשת ערעור משיב מטעם המערער הֵחל עם הערעור הראשון, שהמערער היה משיב בו, ותם לכל המאוחר ביום 8.6.2026.
הערעור השני, כך נטען, לא פתח חזית חדשה נגד המערער, ואין הוא יכול לשַמש "תחנת פתיחה" מחודשת למניין הימים, מה גם שהמערער הצהיר עוד בחודש פברואר 2026 על כוונתו לערער ונמנע מלעשות כן במועד.
המערער התנגד לבקשה ולחלופין עתר להארכת מועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל.
לטענתו, הוא משיב בערעור השני, וכי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין מַקנה לכל משיב בערעור זכות להגיש ערעור מטעמו בתוך שישים ימים מהמצאת הערעור, בלא סייג הנוגע לזהוּת המערער, לתוכן הערעור או לקיומה של חזית מחלוקת.

רשם בית-המשפט העליון, ר' גולדשטיין, דחה את הבקשה לסילוק על הסף (קישור להחלטה).

הרשם גולדשטיין קבע, כי המערער הוא "משיב בערעור" בערעור השני, שהוא ערעור עיקרי העומד על רגליו שלו, ואשר הוגש בתוך המועד הקבוע בדין.
הערעור השני הומצא למערער ביום ,2.6.2026 והערעור שבכותרת הוגש ביום 30.7.2026, בתוך שישים ימים ממועד זה, ובכך מתקיימים תנאיה של תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין הקובעת, כי "[...] משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה ,135 או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר". 

הרשם הוסיף וקבע כדלקמן (פסקה 7 ואילך):
"טענת המשיבים, שלפיה משהיה המערער משיב גם בערעור הראשון יש למנות את מניין הימים להגשת ערעור משיב מהערעור הראשון בלבד, מבקשת לקרוא אל תוך התקנה סייג שאין לו עיגון בלשונה: התקנה מדברת ב'ערעור' שהומצא למשיב, ואינה מבחינה בין ערעור ראשון לערעור מאוחר ממנו, כשם שאינה מבחינה בין משיב שבחר שלא לערער לבין משיב שיכול היה לערער ולא עשה כן [...]
אף אין בידי לקבל את הטענה כי יש לבחון אם הערעור השני פתח נגד המערער חזית מחלוקת חדשה. זכותו של המשיב לפי תקנה 137(ב) אינה מותנית בקיומה של זיקה בין ערעורו לבין הערעור העיקרי או בכך שהערעור העיקרי מופנה נגדו [...] הערעור השני, המבקש להשיב על כנם את עיקולי המשיבה 5 על המקרקעין מושא ההליך, הוא במובהק ערעור ש'פתח את הדלת' מחדש בשאלת מצבת הזכויות והשעבודים בנכס. אוסיף, כי גם העובדה שהמערער הודיע בהזדמנויות שונות על כוונתו לערער אינה מעלה ואינה מורידה, שכן אין בה כדי לשלול ממנו את הזכות הדיונית שמקנות התקנות לכל משיב בערעור."