דחיית בקשת הארכת מועד להגשת בקשה לתיקון שומה וחיוב המשיב בהוצאות

ביום 7.9.2026 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין טיבי.

להלן תמצית הרקע העובדתי:
ביום 26.4.2026 הגיש העורר למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) בקשה* להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין. זאת, בהתבסס על סעיף 107 לחוק המאפשר הארכת מועדים ככל שקיימת סיבה מספרת להארכה המבוקשת.

* למעשה, מדובר בהגשה שנייה, שכּן ההגשה הראשונה שהוגשה ביום 16.4.2026 לא נקלטה אצל המשיב בלִוויית הנימוקים לבקשה להארכת המועד.

בהחלטה שניתנה על-ידי המשיב ביום 27.4.2026 נדחתה הבקשה, אך לאור הנימוקים המצויים בה, עולה כי המשיב טעה במהות הבקשה שהוגשה לו, וזאת היות והתייחס לכך שלגישתו לא ניתן להאריך מועדים מהותיים הקבועים בחוק, תוך הפנייה לפסק-הדין בעניין יעקובוביץ (ו"ע (מחוזי חי) 25437-10-19).* כלומר, מבּחינת המהות של ההחלטה, עולה כי המשיב לא התייחס להארכת מועד של סעיף 85, אלא להארכת מועד שלפי סעיף 9(ג1ג)(2)(ב) לחוק מיסוי מקרקעין בעניין תקופת 24 חודשים הקיימת לפי סעיף זה בחוק, למכירת דירה חלופית.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

יוצא אפוא, כי המשיב לא נתן החלטה נכונה ביחס לבקשה שהוגשה לו על-ידי העורר.
המשיב התייחס בכתב התשובה שהוגש מטעמו לכך שאכן נפלה שגגה בהחלטה, כאמור לעיל ועל אף היעדר קיומה של החלטה כדין ביחס לבקשת העורר, התייחס בכתב התשובה להארכת המועד שהתבקשה בפועל ודחה את עמדת העורר במסגרת כתב התשובה.

בדיון מיום 7.9.2026 בפני ועדת-הערר התבקש המשיב להבהיר את התנהלותו זו, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, וניתנה תשובה לפיה המשיב סבר שמתכונת התנהלות זו תהיה יעילה יותר דיונית ועל כן פעל כפי שפעל.
הוועדה הִבהירה במהלך הדיון, כי תפקידה הוא לבחון החלטה שניתנה בעניינו של העורר, ומשניתנה החלטה שגויה הרי שלא ניתן במסגרת הערר להגיש כתב תשובה שיהווה כביכול חלף החלטה קונקרטית בבקשה שהוגשה מטעם העורר. יתר על כן, גם הובהר, כי הוועדה אינה סבורה שהתנהלות כזו תורמת ליעילות דיונית אלא להיפך; וכי בהיעדר החלטה סדורה שנערכה כדין על-ידי המשיב, לא יכולה לקום סמכות לוועדה לדון במה שהמשיב לא החליט לגביו.
לפיכך, הועדה הציעה לצדדים לחזור לשלב שבפני המשיב, כך שתוגש בקשה להארכת המועד לפי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין לצורך הארכת התקופה שבסעיף 85 לחוק ושהעורר ישמיע את מכלול טענותיו בנושא זה והמשיב ייתן החלטה כדין בבקשה האמורה.
בנוסף, הוועדה המליצה, כי הגורם במשרדי המשיב שידוּן בבקשה הנ"ל יהא גורם אחר מאשר מר דיסטלפלד (שדן בבקשה המקורית) אשר יבחן את הבקשה באופן נקי ובנפש חפצה ויפעיל שיקול דעת עצמאי במתן ההחלטה.

העורר והמשיב הסכימו להצעת הוועדה.
עם זאת, העורר טען, כי נגרמו לו הוצאות בְּשל הגשת הערר, ואילו המשיב סבור כי יש מקום לשקוֹל את פסיקת ההוצאות.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין, קיבלה את בקשת העורר ופסקה לו הוצאות בסך 8,500 ₪ (קישור לפסק-הדין).
עוד קבעה הוועדה, כי בנסיבות ההסכמה של הצדדים, הערר יימחק והצדדים יחזרו לשלב הדיון בבקשה להארכת המועד, תוך שהעורר מסתפק בטענות שהועלו על ידיו במסגרת בקשתו מיום 26.4.2026.
בנוסף, נקבע, כי על המשיב ליתן החלטה בבקשה האמורה לאחַר שיזמן את העורר לדיון וישמע את טענותיו ויציג בפניו את עמדתו מנגד ויאפשר לעורר להתייחס אליה, ולאחר מכן תינתן ההחלטה, כאמור על-ידי גורם מוסמך אחר במשרד המשיב, שאיננו מר דיסטלפלד.
לבסוף, צוין, למען הסר ספק ועל-מנת שתנוח דעתו של העורר, כי נשמעה והתקבלה טענתו לפיה הבקשה להארכת המועד הוגשה למשרדי המשיב במועד מוקדם יותר, קרי 14.4.2026, וכי המשיב נתן החלטה בלא שראה את הנימוקים שהוגשו על-ידי העורר ולכן נאלץ העורר להגיש בשנית את הבקשה, ועל כן יש לראות במועד שבו הוגשה הבקשה לראשונה כמועד של הבקשה להארכת המועד המבוקשת.