מכירת פעילות על-ידי חברה בתמורה המשתלמת על-פני 12 שנה והסבתה לבעל השליטה

ביום 20.8.2026 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין פריימן הפקות בע"מ.

להלן הרקע העובדתי כפי שהובא בפתח פסק-הדין:
המערערת 1, פריימן הפקות בע"מ ("המערערת"), הוקמה בשנת 1998 ועָסקה בשנות-המס שבשומה (2017-2015) בשירותי פרסום ויחסי ציבור, למגזר החרדי.
במסגרת עסקית זו, הפיצה החברה מאז הקמתה ששה עיתוני פרסום או מדריכים לציבור החרדי, כאשר בשנות-המס הרלוונטיות להליך דנא, פרסמה והפיצה עיתון פרסומי לציבור החרדי בשם "לעניין" ("העיתון"), אשר היווה את נתח הפעילות העיקרי של החברה.
העיתון ויֶתר העיתונים הופצו בערים חרדיות בתפוצה רחבה בתדירות של פעם בשבוע.
החברה הוחזקה מאז הקמתה על-ידי המערער 2, מר מר שלמה זלמן פריימן ("המערער").
ביום 15.2.2015 חתמה המערערת על הסכם ("ההסכם") למכירת פעילותה ובכלל זה את פרסומו והפצתו של העיתון לחברת גל ביתר שירותי פרסום והפקות בע"מ ("הרוכשת").
התמורה בהסכם עמדה על סך של 14,560,000 ₪ בתוספת מע"מ ("התמורה"), ובנוסף, תשלום חודשי, למערער, בסך של 10,000 ₪, הָחל ממועד סיום תשלום התמורה ועד לסוף חייו של בעל המניות (המערער) וזוגתו ("התמורה הנוספת").
בהסכם נקבע, כי התמורה, שנקבעה באופן גלובלי ללא פירוט למרכיבים שונים, תשולם בתשלומים חודשיים במשך 12 שנים, דהיינו עד לשנת 2026. עוד נקבע בהסכם תנאי 'איסור תחרות' ללא הגבלת זמן של המערער ובני משפחתו עם הרוכשת, בתחום הפרסום במגזר החרדי, תנאי 'איסור תחרות' הינו ללא הגבלת זמן.
ביום 19.4.2015 חתם המערער עם המערערת על הסכם המחאת זכויות ("הסכם ההמחאה"), לפיו המערערת תמחה למערער 87% מהתמורה בגין המכירה. בתמורה התחייב המערער כי לא יתחרה ברוכשת, כך שלטענת המערער התמורה ששולמה למערערת בגין המכירה טומנת בחובּה גם רכיב של "תניית אי תחרות" לוֹ זכאי, לכאורה, המערער באופן אישי.

בדוח השנתי לשנת-המס 2015, דיווחה החברה על 'הכנסות ממכירת זכויות' בסך של 1,892,800 ₪, המהווים 13% מהתמורה (ללא מע"מ וללא רכיב התמורה הנוספת). זאת, מהטעם שבהסכם ההמחאה, המחתה המערערת למערער 87% מהתמורה. בביאור 15 לדוח נרשם הביאור להלן: "במהלך פברואר 2015 נחתם הסכם ולפיו נמכרו הזכויות והמוניטין בכל עיתוני הפרסום שהוציאה החברה, בסכום של 14,560 אלפי ש"ח. החברה מצידה כרתה הסכם עם בעל המניות ולפיו היות ורובו המכריע של המוניטין הינו אישי הוא יקבל 87% מהסכום בחברה. אי לכך הרווח בעיסקה הינו 1,893 אלפי ש"ח."
בדוחות השנתיים של שנת-המס 2016 ושנת-המס 2017 לא דוּוחה כל הכנסה לחברה בגין מכירת הפעילות.

בשנת-המס 2015 המערער לא דיווח בדוח השנתי שלו על התמורה ממכירת הפעילות של החברה, דהיינו לא דוּוחה הכנסה בשיעור של 87% מהתמורה (ללא התמורה הנוספת).
בדוח השנתי לשנת-המס 2016 דיווח המערער על מכירת נכס 'מוניטין' בתמורה לסך של 81,000 ₪. ברם, רווח ההון הנ"ל קוזז כנגד הפסד של המערער מחברה אחרת שבשליטתו.

המשיב (פקיד-שומה ירושלים) הוציא למערערת שומות כדלקמן: בשומה לשנת-המס 2015 נקבעה למערערת הכנסה בסך 10,161,114 ₪ (מס לתשלום (בשיעור 26.5%) בסך 2,692,695 ₪). ואילו בשומה לשנת-המס 2016 נקבעה למערערת הכנסה בסך 762,539 ₪ (מס לתשלום (בשיעור 25%) בסך 45,626 ₪). 
השומות שהוציא המשיב למערער היו כדלקמן: בשומה לשנת-המס 2015 נקבעה למערער הכנסה בסך 637,832 ₪ (מס לתשלום (בשיעור 30%) בסך 191,350 ₪); בשומה לשנת-המס 2016 נקבעה למערער הכנסה בסך 277,926 ₪ (מס לתשלום (בשיעור 30%) בסך 83,378 ₪); ואילו בשומה לשנת-המס 2017 נקבעה למערער הכנסה בסך 2,937,340 ₪ (מס לתשלום (בשיעור 30%) בסך 881,202 ₪).
בנוסף, המשיב הטיל על המערערים קנסות גירעון.
בנימוקי המשיב נטען, כי שווי פעילות החברה הנמכרת נאמד בסך של כ-10 מיליון ₪ וכי היוון כלל התשלומים שיתקבלו מהמכירה (התמורה והתמורה הנוספת) לפי שיעור היוון של 9% נאמד אף הוא בסך של כ-10 מיליון ₪; כך שקיימת התאמה בין שווי המכירה לבין השווי המוערך מהתקבולים העיתיים שיתקבלו כתוצאה מהמכירה. משכך, אין לראות בחלק מסכום התמורה כתשלום עבור 'היעדר תחרות' וכל התמורה בכללותה מהווה רווח הון של החברה עצמה שאין לזוקפו למערער.
עוד נטען, כי יש לפַצל את העִסקה לשני רכיבים: עסקת מכר אשר התמורה בגינהּ היא הסכום המהוּון  של התשלומים שנקבעו בין הצדדים ליום המכירה בסך של כ-10 מיליון ועסקת אשראי שההכנסה בגינהּ היא ההפרש בין התשלומים שיתקבלו בפועל לבין התמורה שחושבה בגין עסקת המכר ואשר מהווה הכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודה.
בנוסף, ולחלופין, נטען, כי המחאת הזכויות של החברה למערער אינה אלא עסקה מלאכותית וכי כתוצאה מכל האמור כל ההכנסה של המערער תיחשב כהכנסה מדיבידנד.

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעורים (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט דורות למהות המכירה וקבע, כי הראיות שהוצגו בפניו מובילות למסקנה כי הצדדים להסכם הם המערערת והרוכשת ואין לקבל את פרשנות המערערים לפיה המוכר הוא המערער.
עוד קבע השופט, כי בהסכם ההמחאה ביקש המערער לשנות את תוצאת המס הנובעת מהסכם המכר וכי מדובר בהסבת הכנסה הניתנת לביטול כך שכל סכום שהגיע לידי המערער מהמערערת מהווה הכנסה מדיבידנד לפי סעיף 2(4) לפקודה.

השופט דורות המשיך ונדרש לשווי הפעילות הנמכרת וקבע, כי אין מקום להתערב בהערכת השווי מטעם המשיב אשר התבססה על שיטת היוון תזרימי המזומנים (DCF). 
אשר לטענת המערערים לפיה היה מקום לאמץ את השיטה ההשוואתית, קבע השופט, כי מעריכת השווי מטעם המשיב התייחסה לטענה זו והסבריה מקובלים עליו. בנוסף, המערערים בחרו שלא להעמיד לחקירה נגדית את עורכי חוות-הדעת מטעמם ועל-כן לא ניתן לבסס עליה ממצאים.

בשלב זה פנה השופט דורות לשאלה האם בדין פיצל המשיב את התמורה לשני מַרכיבים (עסקת מכר ועסקת אשראי) וענה על כך בחיוב.
השופט קבע בקצרה, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה התשלומים בהסכם נקבעו כמֵעין בטוחה בידי הרוכשת לקיום ההתחייבות לאי-תחרות וכי בחוזר מס הכנסה מס' 19/2018 בנושא "עסקה‏ למכירת ‏זכויות‏ בתאגיד‏ הכוללת ‏תמורות ‏שיועברו‏ למוכר‏ במועדים‏ עתידיים" (קישור לחוזר) נקבע כי במקרים דומים למקרה זה יש מקום לפיצול התמורה לשני מַרכיבים כאמור.

שאלה נוספת אליה נדרש השופט היא האם היה על המערערת לדַווח על מלוא התמורה בדוח לשנת-המס 2015 (כטענת המשיב) או בהתאם לפריסת התשלומים ומועדי קבלת התמורה בפועל (כטענת המערערים).
השופט דורות ציין, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר באירוע הוני וכי על-פי חלק ה לפקודת מס הכנסה יום חתימת ההסכם מהווה את יום אירוע המס.
עוד קבע השופט, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה אין וודאות לקבלת התמורה החוזית, שכּן בפועל המערערת דיווחה באופן שונה על המכירה ומנגד המערערים נמנעו מהגשת תצהיר מטעמו של רואה-החשבון של המערערת אשר ערך את דוחותיה של החברה.
וכך הוא קבע (פס' 43-38):
" לטענת המערערים, היות ואין ודאות לקבלת התמורה החוזית, אסור לרשום את ההכנסה לפי הכללים החשבונאים. המערערים מסתמכים, בין היתר, על דעתו של רואה החשבון שייצג אותם (רו"ח וורצל) ועל על פסק הדין בע"א 494/87 בעניין השומרים. בדו"ח המערערת לשנת 2015 נכתב במפורש כי הוא נערך על 'בסיס מצטבר'. על כך עונים המערערים כי צמד המילים הנ"ל 'נכתב בשגגה' וכי הם מופיעים בדווח בשיטת 'גזור הדבק' מדוחות שנתיים קודמים. המערערים הצביעו על כך שבדוחות לשנים 2016-2020 מופיע רישום 'הכנסה על בסיס מצטבר', אף שאין באותן שנים הכנסות למערערת.
בדו"ח השנתי לשנת 2015 של המערערים נכלל דווח על המכירה לגל ביתר בסעיף 'הכנסות ממכירת זכויות' בסך של 1,892,800 ש"ח. בביאור 15 צוין כך: 'במהלך פברואר 2015 נחתם הסכם ולפיו נמכרו הזכויות והמוניטין בכל עיתוני הפרסום שהוציאה החברה בסכום של 14,560 אש"ח. החברה מצידה כרתה הסכם עם בעל המניות לפיו היות ורובו המכריע של המוניטין הינו אישי הוא יקבל 87% מהסכום מהחברה. אי לכך הרווח בעסקה הינו 1,893 אש"ח.'
אופן דיווח זה מצביע על כך כי גם לעמדת החברה, מועד העסקה היה בשנת 2015, שכן יוחסה לחברה הכנסה בגובה 13% ממלוא סכום התמורה (כ-14.5 מיליון ש"ח), דהיינו, לא על בסיס מזומן. אם הדיווח היה על בסיס מזומן, היה מקום לרישום הכנסה בגובה 13% מהסכום שהתקבל בפועל בשנת 2015 ואין מחלוקת כי באותה שנה לא שולמה מלוא התמורה עבור הממכר.
מעבר לדברים אלה, יש להזכיר את הפסיקה הנוגעת לאופן הדיווח העצמי של הנישום ולדחיית ניסיונות להציג נתונים הסותרים את הדוחות בהליכים משפטיים מאוחרים [...]
אשר להסתמכות על דברי רו"ח וורצל, אשר ערך את הדו"חות על בסיס מצטבר, המערערים נמנעו מהגשת תצהיר מטעמו וכן מהבאתו לעדות. אי הבאתו לעדות נזקפת לחובת המערערים, בהתאם לפסיקה בדבר החזקה כי אי הבאתו יוצרת חשש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית.
כזכור, לטענת המערערים, כאשר אין וודאות בקבלת ההכנסה, אין לרשום את ההכנסה בדו"חות ומכאן ההיתר לדיווח על בסיס מזומן. העובדה כי בהסכמת המכר נקבע כי תמורת הממכר תשולם בתשלומים אינה הופכת את המקרה לכזה המתאפיין בחוסר ודאות לגבי קבלת התשלום. יש להבחין בין הוראה בחוזה הקובעת מועד עתידי לביצוע, לבין תנאי, שכן המועד העתידי אינו בלתי ודאי.
לסיכום חלק זה, מסקנתי היא כי יום המכירה בעסקת גל ביתר הוא יום אירוע המס, כי המערערת דיווחה בשנת 2015 על העסקה על בסיס מצטבר ולא על בסיס מזומן ומכאן, שאין להתערב בקביעת המשיב."

השופט דורות הוסיף וקבע, כי יש לקבל את עמדת המשיב  גם בשומה החלופית לפיה יש לראות בפיצול התמורה בין המערערת לבין המערער כעסקה מלאכותית שתכליתה להביא להפחתת מס בלתי-נאותה במובן סעיף 86 לפקודה.

לבסוף, נדרש השופט דורות לקנסות הגירעון בהם חויבו המערערים וקבע, כי הטלת הקנסות כאמור נעשתה כדין.