מתנה מאב לבנו או נאמנות?

ביום 23.7.2026 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין עאסלה.

תמצית הרקע העובדתי היא כדלקמן:
בשנת 2007 נרשמו על שם המשיב, בנו של המערער, זכויות בשתי חלקות.
החֵלקות נרכשו על-ידי המערער ובמימונו, וכאמור, נרשמו על שם בנו.
בשנת 2009 נערכה עסקת חליפין בין הבעלים הרשום בחלקות, הוא המשיב, לחברת הימנותא בע"מ.
במסגרת העִסקה, הועברו זכויות המשיב בחלקות האמורות לידי חברת הימנותא בע"מ, ובתמורה זכויות בשטח מקרקעין שגודלו 3,500 מ"ר הועברו ונרשמו על שמו של המשיב ("החֵלקה"). מאחורי גיבוש עסקה זו וביצועה עמד המערער.
ביום 22.7.2009 הועברו הזכויות ב-1,000 מ"ר משטח החֵלקה לצד שלישי. העִסקה בוצעה על-ידי המערער ואין מחלוקת כי המשיב לא היה מעורב בה מֵעבר לחתימה על מסמכי העברת הבעלוּת.
ביום 26.8.2018 נרשמה הערת אזהרה על 1,000 מ"ר נוספים משטח החֵלקה, שהועברה לטובת צד שלישי נוסף. גם עסקה זו בוצעה על-ידי המערער.
בנקודת זמן זו נותרו אפוא, רשומות על שמו של המשיב זכויות בהיקף של 1,500 מ"ר משטח החֵלקה, הם, המקרקעין המצויים ביסוד המחלוקת.
ביום 11.10.2018 חתם המשיב עם המשיב 2 ("הקונה") על הסכם מכר לרכישת המקרקעין, תמורת 200,000 ₪ ("הסכם המכר"). ביום 17.10.2018 נרשמה הערת אזהרה על המקרקעין לטובת הקונה, מכוח הסכם המכר.
על רקע הסכם המכר שנחתם בין המשיבים, הגיש המערער תביעה לבית-המשפט המחוזי נוף הגליל-נצרת, במסגרתה עתר לביטול הסכם המכר.
בכתב התביעה נטען, כי המערער הוא הבעלים של המקרקעין, וכי רישום הבן, הוא המשיב, כבעלי המקרקעין, נעשה לצרכי נאמנות בלבד. לכן, לשיטת המערער, המשיב אינו רשאי לבצע כל עסקה במקרקעין, ואף לא את עסקת המכר.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' גולומב, לאחַר ששמע את העדויות, ונדרש לתצהירים ולראיות שהונחו בפניו, קבע, כי במועד החתימה על הסכם המכר היה המשיב הבעלים של המקרקעין.
בית-המשפט הפנה להלכה הפסוקה הקובעת כי בנסיבות העניין שבפנינו חזקה שהמקרקעין, אשר נרכשו באמצעות המערער ובמימונו, ונרשמו על שם בנו, ניתנו כמתנה של המערער לבנו, המשיב; ובהתאם, כי הנטל לסתור את החזקה מוטל על המערער.
בית-המשפט המחוזי הוסיף כי מדובר במקרקעין מוסדרים, שנרשמו על שם המשיב במרשם המקרקעין, על כל המשתמע מכך, וכי הנטל לסתירת הרישום, המונח אף הוא על כתפי המערער, אינו קל.
עוד נקבע, כי גרסת המַתנה שהעלה המשיב ביחס למקרקעין, משתלבת עם ראיות נוספות שהוצגו בהליך – ובכלל זה עדוּת המערער עצמו – ממנה נלמד כי מתן זכויות במקרקעין או מתן מימון לרכישתם, היווה דפוס חוזר בהתנהלות המערער מול ילדיו. זאת ועוד: התנהלות המערער מלמדת על תמיכה כלכלית משמעותית של המערער בילדיו, ובפרט ביחס למשיב.
קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה מדובר במתנה שנתן המערער לבנו, התבססה גם על קשיים בעדות המערער בכל הנוגע לסיבה בגינהּ נותרו המקרקעין רשומים על שם המשיב, בעוד חלקים אחרים בחֵלקה הועברו לצדדים שלישיים.
עוד נקבע, כי לא עלה בידי המערער לסתור את חזקת המַתנה או להוכיח כי הוא בעל המקרקעין הרשומים על שם בנו, ואילו בנו, הרשום כבעלי המקרקעין, הוא בגֶדר נאמן בלבד. בית-המשפט התחשב בעסקות שבוצעו בחֵלקה על-ידי המערער, הגם שהמשיב היה רשום כבעלים, וקבע כי מדובר בנתון בעל משקל, המעיד, לכאורה, על בעלוּת המערער על המקרקעין, כנטען על ידיו; אלא שבחינת התמונה הראייתית הכוללת הובילה למסקנה אחרת, כאמור לעיל. במסגרת זו, נקבע כי טענת המערער לפיה נהג במקרקעין מנהג בעלים לא בוססה בראיות משכנעות.
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המערער לא נתן הסבר מהימן באשר לתכלית הנאמנות הנטענת על ידיו.
נוכח כל האמור, קבע בית-המשפט המחוזי כי בענייננו קמה חזקת המַתנה, לפיה המערער התכוון להעניק את המקרקעין במתנה לבנו, וכי לא עלה בידי המערער להרים את הנטל ולסתור את החזקה. לא נטען, וממילא לא נמצא כי מדובר במתנה על תנאי, וכאמור, מדובר במקרקעין שנרשמו במרשם המקרקעין על שם הבן.
משכך, נקבע, כי המשיב הוא הבעלים של המקרקעין והוא היה חופשי למוכרם כרצונו.
מכאן הערעור לבית-המשפט העליון, שהוגש בד בבד עם בקשה למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין.

בהחלטתו מיום 11.12.2025, בהתחשב באיזון השיקולים הצריכים לעניין, קבע השופט א' שטיין, כי אין מקום ליתן סעד ארעי בשלב זה, תוך שהורה לבעלי הדין להגיש את עמדותיהם ביחס לבקשה ולערעור גופו.

כאמור, ביום 23.7.2026 ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין (בהסכמת השופט ד' מינץ והשופטת י' וילנר), דחה את הערעור מכוח סמכותו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018* (קישור לפסק-הדין).

* תקנה זו קובעת, כי בית-המשפט שלערעור רשאי להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניו.

בראשית הדברים התייחס השופט שטיין לחזקת הנאמנות שנקלטה במחוזותינו מהדין האנגלי.
ככלל, קיימת חזקה שבעובדה, הניתנת לסתירה, כי הנכס נרכש בעבור מי ששילם את מלוא עֵרכו מכספו שלו; ואם הנכס נרשם על שמו של אחר, בכוח החֲזקה אף ליצוֹר נאמנות לטובת הרוכש.
ברם, חזקה כאמור חלה רק כאשר אין סיבה טובה להניח כי מי שהוציא מכיסו סכום כסף ניכר לטובתו של אדם אחר חפץ להעניק לאותו אדם מתנה יקרת-ערך – כפי שנהוג, למשל, בין הורים לילדיהם. במצבים כאלה, חלה חזקה עובדתית הפוכה – חזקת המַתנה, לפיה ההורה התכוון להעניק את הנכס במתנה לילדו מבלי לשמור לעצמו זכויות בנכס.
לאחַר שנמצא, כי קמה חזקת המַתנה, מועבר אל ההורה הנטל להוכיח כי לא התכוון ליתן את הנכס במתנה לילדו.

השופט שטיין המשיך וציין, כי היות שאין זה מדרכּה של ערכאת הערעור להתערב בממצעי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד והיות שהמקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, המסד העובדתי של המקרה שעל בסיסו יש להכריע הינו בהתאם לקביעותיו המנומקות של בית-משפט קמא, כדלקמן: (1) המקרקעין – והחֵלקה כולה – נרכשו מכספו של המערער; (2) מדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים במרשם המקרקעין על שם המשיב; (3) המערער עמד מאחורי שתי עסאות בחֵלקה, הגם שהזכויות בחלקה רשומות על שמו של המשיב; (4) מתן זכויות במקרקעין וכן מתן מימון לשם רכישתם היוו דפוס חוזר בהתנהלות המערער כלפי ילדיו; התנהלותו לאורך השנים מלמדת על תמיכה כלכלית משמעותית במשיב ובשאר ילדי המערער (5) מסמך בכתב ידו של המערער, ובו פירוט הנכסים של המערער, כָּלל שטח של 1,600 מ"ר מתוך שטח החֵלקה, ולצדו רשום – "ילדי עבד" – קרי: המשיב; (6) הזכויות בחלקים מהחֵלקה מופיעות בהצהרת ההון שהגיש המערער בשנת 2008 ברשימת הנכסים של המערער.

בהינת קביעוֹת עובדה אלו, קבע השופט שטיין, מתקיימת בענייננו חזקה שבעובדה – חזקת המַתנה – לפיה המערער התכוון להעביר את המקרקעין במתנה למשיב, כפי שקבע בית-משפט קמא. "אכן, המערער היה זה שמימן את רכישת המקרקעין מכספו, אך אין בכך כדי לקבוע, בנסיבות העניין שבפנינו, כי קמה חזקת הנאמנות, כפי שטוען המערער. מדובר ביחסים בין אב ובנו, כאשר ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מצביעים על תמיכה משמעותית ומתמשכת של המערער בבנו. ואם לא די בכך, התנהלות המערער – רכישת מקרקעין עבור מי מילדיו – אינה ייחודית למערכת יחסיו עם המשיב, אלא משקפת דפוס התנהלות דומה כלפי כלל ילדיו. די היה בכך כדי לקבוע כי בענייננו, הגם שהמקרקעין נרכשו בכספי המערער, קמה חזקת המתנה, ולא חזקת הנאמנות. בדין אפוא קבע בית משפט קמא כי קמה בענייננו חזקת המתנה" (פס' 31-30).

השופט שטיין המשיך ונדרש לשאלה האם עלה בידי המערער להרים את הנטל לסתור את חזקת המַתנה; וענה על שאלה זו בשלילה.
לדבריו, בהינתן קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, לא הצליח המערער להרים את הנטל לסתור את חזקת המַתנה ובדין ניתנה החלטתו של בית-משפט קמא.
השופט שטיין הוסיף, כי תימוכין לכך שהמערער התכוון להעניק את המקרקעין במתנה למשיב, נמצאו גם במסמך שנכתב בכתב ידו של המערער, המפַרט את נכסיו, ושם רשום שמו של המשיב, לצד שטח של 1,600 מ"ר מהחֵלקה. מסמך זה, כפי שקבע בית משפט קמא, מעיד על כוונת המערער בכל הנוגע לייעוד המקרקעין.
אמנם, הוסיף השופט, יש חשיבות לעובדה שהמערער ביצע שתי עסקות ביחס לזכויות אחרות בחֵלקה; אלא שבמכלול הנסיבות – ובשים לב לכך שטענת המערער כי הוא נהג במקרקעין מנהג בעלים, לא גובתה בראיות משכנעות – אין בכוחה של עובדה זו לשנות מהמסקנה אליה הגיע.
אשר להצהרת ההון, עליה מבקש המערער להסתמך, קבע השופט, כי זו לא עוזרת לו. שכּן, הצהרת הון המוגשת לשלטונות המס אינה מספיקה כדי להוכיח בעלוּת במקרקעין.
לבסוף, ציין השופט שטיין, כי הגם שרישום המקרקעין על שמו של המשיב מהווה "ראיה חותכת לתכנו" (כאמור בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין), המערער לא העלה שום טרוניה בעניין זה בפני בית-המשפט העליון וקודם-לכן בבית-משפט קמא, ומשכך, יש לקבל את הרישום כמשַקף את מצב הזכויות במקרקעין. "על כתפי המערער, כמי שמבקש לטעון נגד הרישום ולהוכיח כי הוא-הוא בעלי המקרקעין, מוטל נטל כבד מאוד [...] בנטל זה המערער לא עמד" (פס' 34).

הגם שעניינו של פסק-הדין בערעור אזרחי ולא בערעור מס, ראינו לנכון לעדכנכם בנושא, וזאת לאור ההבחנה החשובה בין מתנה לנאמנות שרלבנטית מטבע הדברים גם לצורכי מס.