משיכות בעלים, חברה נשלטת זרה, קיזוז הפסדים בחו"ל ותיאום הוצאות מימון

כללי

ביום 12.8.2026 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין יוסף שוובל.

פסק-הדין מתייחס לששה ערעורי מס הכנסה לגבי שנות-המס 2017-2015 שהוגשו על-ידי מר יוסף (ג'ואי) שוובל ("המערער") ועל-ידי ג.מ.ש. מותגים בע"מ ("המערערת"), חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה שבבעלותו המלאה של המערער, ואשר אוחדו.
כמוסבר להלן, עניינו של פסק-הדין במספר סוגיות, תוך שבית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הערעור ביחס לחלק מהסוגיות (קישור לפסק-הדין).

הסוגיה הראשונה – הכנסות המערער מדיבידנד שמקורו בחברות שבשליטתו

רקע

במבזק מס' 2018 מיום 13.4.2023 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גוטקס סווימוור ברנדס בע"מ ("גוטקס סווימוור") וגוטקס ריטייל ברנדס בע"מ ("גוטקס ריטייל").
נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין ("פסק-הדין הראשון") בשלושה ערעור מס מאוחדים על שומות מס הכנסה שיצאו לגוטקס סווימוור וגוטקס ריטייל ("המערערות"), שתי חברות הנמנות על קבוצת "גוטקס", לשנות-המס 2012-2010, וזאת ביחס למספר סוגיות נפרדות שמקורן בשתי עסקות שונות – רכישת גוטקס סווימוור מאפריקה ישראל ורכישת אלביט מסחר וארגון מחדש של קבוצת גוטקס – ובכללן ניכוי תשלום בגין התחייבות לאי-תחרות, מחילת חוב וסעיף 104א לפקודת מס הכנסה.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הערעור ברובו וחִייב את המשיב בהוצאות המערערות בסך של 75,000 ₪ (קישור לפסק-הדין הראשון).
על פסק-הדין הראשון הגישו המערערות ערעור לבית-המשפט העליון (ע"א 6217/23). ערעור זה תלוי ועומד.

במבזק מס' 2144 מיום 7.8.2025 דיווחנו על פסק-דין נוסף (מיום 29.7.2025) של השופטת סרוסי ("פסק-הדין הנוסף") שעניינו בשלושה ערעורים שהוגשו על-ידי המערערות לגבי שנת-המס 2013, וזאת ביחס לשלוש סוגיות: האחת, והעיקרית מביניהן, עוסקת בחיובה של גוטקס סווימוור בשומת ניכויים בגין חלוקתם של דיבידנדים; השנייה, עוסקת בחיובה של גוטקס סווימוור בהכנסות מריבית בגין פירעון נטען של שטרי הון; והשלישית, עוסקת בניכוי לצורכי מס של "עמלת שיפור תנאי מסחר" בידי גוטקס ריטייל.
השופטת סרוסי קיבלה את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין הנוסף).
על פסק-הדין הנוסף לא הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, אך הוא טרם הפך חלוט.

תמצית הרקע העובדתי

המערער וחנן אליטוב ("היחידים") הם אנשי עסקים הפועלים בתחום האופנה. שיתוף הפעולה העסקי בין השניים הֵחל בסוף שנות ה-90 באמצעות החברה הקנדית Christina America Inc ("כריסטינה") שעָסקה בייצור ושיווק בגדי ים בשוק הצפון אמריקאי.
היחידים מחזיקים בחלקים שווים בחברה הקנדית Canada Inc ("חברת קנדה"), ודרכהּ בחברות נוספות.
כפי שפורט בפסק-הדין הראשון, בשנים 2002-2001 הֵחלה שותפוּת עסקית בין היחידים, באמצעות חברת קנדה, לבין אפריקה ישראל. השותפוּת באה לידי ביטוי בהחזקה משותפת (50% לכל צד), בשרשור, בגוטקס סווימוור (המערערת) ובכריסטינה.
ההחזקה המשותפת נעשתה באמצעות חברה הולנדית .SEA (Swim Expert Alliance) B.V ("חברת סי") שהונהּ הוקצה בחלקים שווים לאפריקה ישראל ולחברת קנדה (50% לכל צד). חברת סי החזיקה במלוא הונה של החברה ההולנדית .F. Findings Realities B.V ("פיינדינגס"). ואילו פיינדינגס החזיקה בסווימוור ובכריסטינה. כלומר, אפריקה ישראל והיחידים (באמצעות חברת קנדה) החזיקו במשותף בחברת סי, שהחזיקה בפיינדינגס, שהחזיקה בסווימוור ובכריסטינה.
בשנת 2009 רכשו היחידים באמצעות חברת קנדה את חלקהּ של אפריקה ישראל בחברת סי, ולמעשה, בקבוצה כולה, לרבות שטרי הון שהעמידה אפריקה ישראל לחברות שונות בקבוצה.
באוגוסט 2011 הקימו היחידים במשותף חברה ישראלית בשם גוטקס ברנדס הולדינגס בע"מ ("הולדינגס"), ולכל אחד מהם הוקצו 50% ממניותיה.
לאחַר הקמת הולדינגס, עץ החברות נראה כדלהלן:

לאורך השנים, נוצר חוב של היחידים וחברות הקבוצה כלפי גוטקס סווימוור בסך של כ-309 מיליון ₪ ("יתרות החובה"), כדלהלן:

• שטרי הון בסכום כולל של כ-127 מיליון ₪ לחובת פיינדינגס, כריסטינה וחברת סי, שנרכשו מאפריקה ישראל במסגרת עסקת הרכישה של חברת סי;

• כ-101 מיליון ₪ שהועברו מגוטקס סווימוור ליחידים (לרבות חוב לעיריית ת"א);

• כ-28 מיליון ₪ שהועברו מגוטקס סווימוור לחברת קנדה;

• כ-53 מיליון ₪ שהועברו מגוטקס סווימוור לחברת כריסטינה.

ביום 31.12.2012 הומחו כל יתרות החובה לחברת פיינדינגס, כך שפיינדינגס הייתה זו שחייבת לגוטקס סווימוור 309 מיליון ₪, ובמקביל, פיינדינגס הפכה לנושה של החייבים המקוריים ("החוב המומחה להולדינגס").
ביום 5.2.2013 נחתם הסכם בין פיינדינגס להולדינגס למכירתה של גוטקס סווימוור להולדינגס. התמורה בהסכם המכירה נקבעה לסך של כ-491 מיליון ₪, על-פי הערכת שווי שבוצעה בשנת 2011. עם זאת, לא הועברו כספים בפועל בין החברות במסגרת המכירה.
מתוך תמורת המכירה, סכום של כ-182 מיליון ₪ ניתן כהלוואת מוכר של פיינדינגס להולדינגס ("הלוואת המוכר"); וסכום של כ-309 מיליון ₪ שולם באמצעות המחאת החוב המומחה להולדינגס, כך שהולדינגס הפכה להיות החייבת לגוטקס סווימוור במקומה של פיינדינגס. כלומר, כתוצאה מהמכירה, הולדינגס הייתה חייבת 309 מיליון ₪ לגוטקס סווימוור במקומה של פיינדינגס.
לאחַר המכירה, עץ ההחזקות נראה כך:

בסמוך לאחַר המכירה, בחודשים מרץ ודצמבר 2013, הִכריזה גוטקס סווימוור על חלוקת דיבידנדים להולדינגס. גוטקס סווימוור חילקה להולדינגס במהלך שנת 2013 כ-319 מיליון ₪, מתוכם 309 מיליון ₪ באמצעות פקודת יומן של סגירת החוב של הולדינגס לגוטקס סווימוור כנגד "דיבידנד לשלם" (כלומר, לא עבר כסף במזומן); וסכום נוסף במזומן בסך של כ-10.5 מיליון ₪, ששימש להקטנת החוב של הולדינגס לפיינדינגס (הלוואת המוכר שניתנה במסגרת המכירה).
המערערת חילקה את הדיבידנדים כדיבידנד בין-חברתי הפטוּר ממס על-פי סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה.

במהלך השנים, הולדינס פרעה את הלוואת המוכר באמצעות כספים שהעבירה לה סווימוור. מתוך הכספים שהעבירה הולדינגס לפיינדינגס, סכום של כ-108 מיליון ₪, לכל הפחות, עבר הלאה למערער ולחברות שבשליטתו, לכאורה, כהלוואה ("ההלוואות מפיינדינגס"). על-פי נתונים שהעביר המערער למשיב, הועברו מפיינדינגס למערער ולחברות שבשליטתו סכומים כדלקמן: (א) 16 מיליון ₪ הועברו למערער; (ב) 83.5 מיליון ₪ הועברו לחברת Tisbury Trading Ltd – שהיא חברת החזקות שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים ("טישבורי") ואשר המערער מחזיק בה במישרין 25% והָחל מנובמבר 2015, לאחַר פטירת הוריו, הוא מחזיקה ב-75% הנותרים באמצעות נאמנות MS Trust ("הנאמנות") – כאשר 18.5 מיליון ₪ מתוכם הועברו יירות לטישבורי ו-65 מיליון ₪ הועברו לטישבורי דרך חברת בת הונגרית של פיינדינגס בשם J.D. Findings Kft; (ג) 24 מיליון ₪ הועברו לכריסטינה (המוחזקת, כאמור, על-ידי המערער בשיעור 50%).

בפסק-הדין הנוסף קיבלה השופטת סרוסי את טענתו החלופית של המשיב לפיה עסקת המכירה של סווימוור להולדינג מהווה עסקה מלאכותית וכי יש לחיֵיב בניכוי מס במקור את הדיבידנדים שסווימוור חילקה להולדינג כחלק מעסקת המכירה. אולם, בניגוד לטענת המשיב באותו עניין קבעה השופטת, כי שיעור ניכוי המס במקור יעמוד על 5% בגין הדיבידנדים שחולקו כנגד החוב של חברות הקבוצה, ו-15% בגין הדיבידנדים שחולקו כנגד החוב של המערער ושותפו, בסך של כ-101 מיליון ₪.

במסגרת הערעורים דנן, טוען המשיב, כי המערער לא הוכיח שיתרות החובה שהומחו אל פיינדינגס בסך של 309 מיליון ₪ נפרעו או עתידות להיפרע.
המשיב קבע, כי יש לחיֵיב את המערער כבעל שליטה בגין חלקו בחברות שחייבות את יתרות החובה (154.5 מיליון ₪), כהכנסה מדיבידנד שקיבל המערער לפי סעיף 2(4).*

* יצוין, כי לשיטת המשיב, אם פסק-הדין הנוסף יהפוך לחלוט, תתוקן השומה ויופחת ממנה סכום של 50.5 מיליון ₪, שהוא חלקו של המערער ביתרות החובה שמוסו במסגרת פסק-הדין הראשון.

כן טוען המשיב, כי המערער לא הציג אסמכתאות המוכיחות, כי ההלוואות מפיינדינגס צפויות להיפרע על-ידי המערער או על-ידי החברות שבשליטתו.
המשיב קבע, כי יש לראות בכספים שהועברו אל המערער או אל חברות שבשליטתו כהכנסה שקיבל המערער בְּשל היותו בעל שליטה, שהיא הכנסה חייבת כדיבידנד בידי המערער לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה.
עוד קבע המשיב, כי יש לחיֵיב את המערער בהכנסת ריבית לפי סעיף 3(ט) לפקודה בגין הכספים שקיבל לכאורה כהלוואות, שניתנו לו ושלא שולמה בגינן ריבית.

ההכרעה

בסוגיה זו השופטת סרוסי מצאה לדחות את הערעור בחלקו ולקבל את הערעור בחלקו ולקבוע, כי על המערער לשלם מס בגין הכנסות מדיבידנד בכל הנוגע להלוואות מפיינדינגס בסך של 108 מיליון ₪, אך אין עליו לשלם מס בגין הכנסות מדיבידנד בכל הנוגע ליתרות החובה בסך של כ-104 מיליון ₪ (חלקו ביתרות החובה, בהפחתת המס שכבר נקבע שישולם במסגרת פסק-הדין הראשון); וכי אין מקום לחייבו בנוסף ובמקביל גם בהכנסות מריבית רעיונית, בכפוף למועד החיוב בדיבידנד על-ידי המשיב.

השופטת הִבהירה, כי המקרה דנן ודרך ניתוחו שונים מפסק-הדין הראשון. שכּן, בעוד ששם הנישומה הייתה סווימוור, החברה מחַלקת הדיבידנד והסוגייה עָסקה בניכוי מס במקור ובשאלה מי הוא בעל הזכות שביושר בדיבידנדים שחולקו, כלומר, למי סווימוור חילקה את הדיבידנדים ומי הוא הגורם מקבל הדיבידנדים המיידי; במקרה דנא, הנישום הוא בעל הַשליטה באשכול החברות ולא חברת סווימוור עצמה, והשְאֵלה הנדונה רחבה יותר, ונוגעת לשימוש שנעשה בפועל בכספים שעברו בין החברות. "בענייננו יש לבחון האם המערער הוא שניצל בסופו של יום את הכספים לטובתו האישית, באופן שעולה כדי הכנסה מדיבידנד בידו" (פס' 31).

לדבריה, למרות שנטל ההוכחה והשכנוע מוטלים על המערער, המערער לא עמד בכך ולוּ במעט, ומלבד אמירות כלליות וכוללניות וטענות בעלמא, שאף אינן עולות בקנה אחד עם המסמכים שהוצגו, המערער לא הציג טיעון ברור, מוסדר ומגובה, שמבהיר את מסלולם של הכספים שעברו בין החברות. "בסופו של הליך נותר ערפל כבד סביב מצבן של יתרות החובה, ההלוואות מפיינדינגס ונתיב הכסף שעבר בין החברות, ורב הנסתר על הגלוי. יש לזקוף מצב זה לחובתו של המערער" (פס' 34). ובהמשך הדברים:
"לכל אורך חקירתו, המערער כשל מלהשיב לשאלות בסיסיות, ואך מפאת אורכם של דברים, לא מצאתי לצטט את כולם. בהקשר זה אציין כי המערער השיב 'לא יודע' או 'לא זוכר', לא פחות מ-65 פעמים שונות. גם ניכר שהמערער לא העיד על פי תומו, במטרה לחשוף ולגלות את הפרטים ולהבהיר את המצב העובדתי. כאמור, המערער נמנע מלהשיב לשאלות רבות, אולם באחת מן הפעמים התברר, כי המערער ידע את התשובה, אך בחר שלא להשיב [...] 
במצב עניינים זה, כאשר המערער נמנע מלהשיב כראוי ואינו מדייק בדבריו, אני נותנת משקל מועט לעדותו, מה גם שממילא מדובר בעדות יחידה של בעל דין. בשקילת התהיות והראיות שהציג המשיב אל מול חוסר הראיות שהציג המערער, אני סבורה כי ידו של המשיב על העליונה, והמערער כשל מלהוכיח את גרסתו.
על המערער היה לספק ראיות ואסמכתאות אובייקטיביות ומדויקות לנתיב הכסף, להציג היגיון והצדקה בהעברת הכספים ומתן ההלוואות מחברה לחברה, ולא די במילים 'מימון בין-חברתי'. בהנחה שהחברות הן יישויות משפטיות נפרדות, על המערער היה לנמק מדוע שחברה אחת תלווה כספים לרעותה, מלבד היותה תחת אותו בעל שליטה, ולהציג את התנאים וההסכמים. מאום מכך לא נעשה. לא בכדי, אף לא נטען כי פיינדינגס החלה בהליכי גבייה אל מול החברות שחייבות לה את יתרות החובה. לכאורה, היא השלימה עם העובדה שבעלי המניות וחברות הקבוצה חייבים לה עשרות ומאות מיליוני ש"ח, דבר שלא היה יכול להתרחש בין צדדים שאינם קשורים. נראה כי המערער התייחס לחברות שבשליטתו כאל ארנקים שונים המשרתים את האינטרסים שלו בלבד. אם המערער אינו מפריד בין החברות ובין האינטרסים שלהן ושלו, אין סיבה שהמשיב ינהג כך.
הרושם העולה ממכלול הדברים הוא של בעל שליטה שעושה בחברות ככל העולה על רוחו, על מנת לשרת את מטרותיו האישיות, מבלי להתחשב בהיות החברות יישויות משפטיות נפרדות" (פס' 64 ואילך).

לגופו של עניין, ציינה השופטת סרוסי, כי על-מנת להגיע למסקנה האם יש לחיֵיב את המערער בהכנסה מדיבידנד, יש לבחון שתי שאלות שונות: הראשונה, האם יתרות החובה וההלוואות מפיינדינגס מהוות הכנסה; והשנייה, אם אכן יתרות החובה וההלוואות מפיינדינגס מהוות הכנסה, מיהו מקבל ההכנסה.
בכל הנוגע לשאלה הראשונה, קבעה השופטת, תוך שהיא מַפנה לחקירתו של המערער, כי הן יתרות החובה והן ההלוואות מפיינדינגס מהוות הכנסה בהיותם סכומים שעמדו כאבן שאין לה הופכין במשך שנים ללא כל צפי להשבתן.
ואילו ביחס לשאלה השנייה, קבעה השופטת, כי המערער הינו "מקבל ההכנסה" ביחס להלוואות מפיינדינגס אך לא ביחס ליתרות החובה. שכּן, לגבי האחרונות הדבר דומה יותר למחילת חוב, כאשר ההכנסה צריכה להירשם אצל הגורם שאינו מחויב להשיב את הכספים ולא אצל הגורם שהחליט על אי-השבתם.
סיכומו של עניין
בכל הנוגע ליתרות החובה, שעה שאין מחלוקת שיתרות החובה לא נפרעו, ואף לא נטען כי הן עתידות להיפרע, הרי שניתן לחייבן כהכנסה. עם זאת, המערער לא חויב בהכנסה מדיבידנד כתוצאה מהוויתור על החוב, אך מעצם החלטתו על הוויתור.
לעומת זאת, בכל הנוגע להלוואות מפיינדינגס, המערער חויב בהכנסה של 108 מיליון ₪ בגין הכספים שמשך מפיינדינגס.
ואילו בכל הנוגע לחיוב המערער בהכנסות מריבית רעיונית, התקבלו טענות המערער העקרוניות ונקבע, כי על המשיב להחליט, האם מדובר בכספים שהמערער משך, דבר שמוביל לחיוב במס בגין הכנסה מדיבידנד; או שמא מדובר בהלוואה שהמערער חייב להחזיר, דבר שמוביל להכנסה בגין ריבית רעיונית שלא שולמה. כל עוד לא נקבע, כי במועד מסוים משיכות הכספים או יתרות החובה הן דיבידנד, הרי שעד לאותו מועד מדובר בהלוואה, שיש לשלם ריבית רעיונית בגינה. משכך, והיות שנקבע, כי ההלוואות מפיינדינגס בסך של 108 מיליון ₪ הן דיבידנד בידי המערער בשנת 2015, אין מקום לחייבן בריבית רעיונית בשנות-המס העוקבות; ומהרגע שבו נקבע כי מדובר בדיבידנד, הרי שמדובר בכספים ששייכים לבעלים שהם אינם חייבים להשיב, ובהתאם הם אינם חייבים בתשלום ריבית רעיונית בגינם. במקביל, כל עוד מדובר בהלוואה שהמשיב לא חִייב כדיבידנד, הרי שניתן וראוי לחייבה בריבית רעיונית.

להמשך, לחצו כאן.