הליכי גבייה בגין חוב מס רכישה

ביום 26.5.2026 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין וולדמן.

להלן תמצית הרקע העובדתי:
ביום 13.6.2017 נשלחו אל המערער ארבע שומות מס רכישה בסכום כולל של 1,800,000 ₪, בְּשל רכישת מניות באיגוד מקרקעין על-פי חוזה מכר מיום 2.9.2016.
היות שהמערער לא שילם את החוב, ביום 14.8.2017 הועבר החוב לגבייה לפי סעיף 92 לחוק מיסוי מקרקעין.
בהמשך לכך, הִחליטה המשיבה 1, רשות המיסים בישראל ("המדינה"), לפְנות למשיב 2, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ("המרכז לגביית קנסות"), לפי סעיף 95ב לחוק מיסוי מקרקעין (המַפנה לסעיף 194א לפקודת מס הכנסה), בבקשה שיטיל מגבלות על המערער לשם גביית החוב.
בהמשך לכך, התנהל שיח בין הצדדים, והם הגיעו להסדר חוב שבו, לטענת המדינה, לא עמד המערער.
לאחר מכן, ביום 22.12.2025 ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל (בכובעה כרשמת לענייני המרכז לגביית קנסות), לפיה אם המערער לא יפעל לתשלום חוב הפיגורים בתוך 14 ימים, יוטלו עליו הגבלת חידוש דרכון ועיכוב יציאה מן הארץ ללא צורך בהחלטה נוספת ("החלטת רשמת ההוצאה לפועל").

על רקע האמור, ביום 5.1.2026 הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי בירושלים "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד" ("הבקשה"), ​בה טען, בעיקרו של דבר, כי הליכי הגבייה שמתנהלים נגדו פסולים, שכּן הוא פרע את חובו לפני זמן רב ובמסגרתה התבקש בית-המשפט להורוֹת כי לא יינָקטו נגד המערער הליכי גבייה, אכיפה או הגבלה, ובפרט כי יבוטל כל צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו, וזאת עד להכרעה בהליך.
בפתח דבריו הבהיר המערער כי ההליך הוגש לפי הלכת מחקשווילי (ע"א 3901/11) ("עניין מחקשווילי"), הפותחת פתח להגיש לבית-המשפט המחוזי ישירות הליכים למתן סעד הצהרתי העוסקים ברישום בלתי-תקין של חובות ברשות המיסים, בכפוף לכך שיובאו ראיות לכאורה שיש בהן כדי לסתור את חזקת תקינוּת המנהל, ולאחַר שבוצעה פנייה מוקדמת לרשויות המס.
חרף האמור בבקשתו, לפיו בכוונתו להגיש בתוך שבעה ימים גם תובענה למתן סעד הצהרתי הקובע כי הוא פרע את מלוא חובו, המערער לא הגיש במסגרת ההליך קמא כתב תביעה.

ביום 19.1.2026 דחה בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר) על הסף את הבקשה, לאחַר שמצא כי היא מהווה ניסיון של המערער לתקוף החלטות שהתקבלו בעניינו שלא בדרך שנקבעה לכך בדין – באמצעות הגשת ערעור לפי סעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (לעניין המגבלות שהוטלו בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל); או באמצעות הגשת ערר לפי סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (לעניין עצם קיומו של החוב). 
בית-המשפט הִבהיר, כי ההלכה שנקבעה בעניין מחקשווילי אינה רלוונטית לעניינו של המערער, שכּן המסלולים הרגילים להשגה על ההחלטות שהתקבלו בעניינו פתוחים בפניו.
בנוסף, בית-המשפט ציין כי להתרשמותו המערער נוקט מזה כעשור בכל דרך אפשרית על מנת לחמוק מתשלום חובותיו.
כמו-כן, והיות שלצד הבקשה לא הוגש כתב תביעה, בית-המשפט גם הורה על סגירת התיק (ת"א 12021-01-26).
מכאן הערעור לבית-המשפט העליון, שיחד עִמו הגיש המערער בקשה נוספת למתן סעד זמני לעיכוב כל הליכי הגבייה שננקטים נגדו, ובפרט האיסור על יציאתו מן הארץ; וכן בקשה להוספת ראיות חדשות.

בית-המשפט העליון (הנשיא י' עמית, השופטת ד' ברק-ארז והשופט ע' גרוסקופף) דחה את הערעור ועִמו הבקשה למתן סעד זמני והבקשה להוספת ראיות ללא צורך בתשובה, וזאת לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי על-פי תקנה 95(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי בית-המשפט רשאי להיעתר לבקשה למתן סעד זמני או ארעי עוד בטרם הוגש כתב התביעה, בכפוף לכך "שהתביעה תוגש בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בכל מועד אחר שעליו יורה בית המשפט".
במקרה דנא, ההליך בבית-המשפט המחוזי נפתח עם הבקשה שהגיש המערער, אולם חרף הצהרתו לפיה בכוונתו להגיש תביעה למתן סעד הצהרתי ובה פירוט מלא של טענותיו לגבי עצם קיומו של החוב, הוא מעולם לא עשה כן.
כתוצאה מכך, טענותיו המהותיות של המערער טרם התבררו לפני בית-המשפט קמא, וברי כי בנסיבות אלו גם בית-המשפט העליון אינו האכסניה המתאימה לבירורן.
היות שגם בית-המשפט קמא לא דן לגופו של עניין בטענותיו של המערער (בהיעדר כתב תביעה שהונח לפניו) – טענותיו שמורות לו, לרבות לעניין המסלול הדיוני המתאים לבירורן.