דיבידנד מועדף במסגרת עסקת מכירת מניות, הפסד הון וריבית רעיונית לפי סעיף 3(י) לפקודה

ביום 12.3.2026, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין א.א.א. אימפריה נכסים (2011) בע"מ וזינו אחזקות (א.ז. – 2014) בע"מ.

המערערות הן חברות בבעלות האחים יצחק זינו ("יצחק") ואברהם זינו ("אברהם").
המערערת 1, א.א.א. אימפריה נכסים (2011) בע"מ ("אימפריה") נמצאת בבעלות יצחק והמערערת 2, זינו אחזקות (א.ז. – 2014) בע"מ נמצאת בבעלות אברהם.
כל אחת מהמערערות החזיקה ב-50% ממניות חברת א.ד.י מערכות סטריאו ואזעקות לרכב ("חברת אדי מערכות" או "אדי מערכות").

בין המערערות לבין המשיב (פקיד-שומה רחובות) התגלעו שלוש מחלוקות:

עסקת שנפ
ביום 7.8.2016 נערך הסכם לפיו אימפריה וזינו אחזקות מכרו 25% ממניותיהן בחברת אדי מערכות לחברת מפעלי ע.שנפ ושות' בע"מ ("שנפ") תמורת סך של 42.5 מיליון ₪ ואילו אדי מערכות הקצתה 25% נוספים מתוך הון המניות שלה לשנפ כנגד הלוואה בסך של 32.5 מיליון ₪ כך שבסופו של יום המערערות החזיקו ב-50% ממניות אדי מערכות, ואילו יתרת 50% מהמניות הוחזקה על-ידי שנפ.
בד בבד, אדי מערכות הלוותה למערערות סך של 32.5 מיליון ₪ אשר נפרעה, בהמשך, באמצעות דיבידנד שקיבלו המערערות בגין מניות בכורה שהוקצו להן, מניות המקנות להן זכות ראשונים לקבלת דיבידנד ("הדיבידנד המועדף").
המערערות דיווחו למשיב על רווח הון שנוצר להן ממכירת מניות אדי מערכות בשנת-המס 2017.
כל אחת מהן דיווחה למשיב על תמורה מהמכירה בסך של 21.25 מיליון ₪, וביחד סך של 42.5 מיליון ₪, ובגין סכום זה שולם מס רווחי הון.

המערערות לא דיווחו למשיב על סך של 32.5 מיליון ₪ שקיבלו, לטענתן, כדיבידנד כנגד פירעון ההלוואה שניתנה להן מאדי מערכות, וממילא לא שולם בגין סכום זה מס רווחי הון.

לטענת המשיב, היה על המערערות לדַווח על עסקה למכירת 50% מהון המניות של אדי מערכות בתמורה לסך של 37.5 מיליון ₪ לכל אחת מהן, ובסה"כ סך של 75 מיליון ₪. דהיינו, בנוסף לתמורה שדוּוחה בסך של 42.5 מיליון ₪ בגין העִסקה, היה על המערערות לדַווח על תמורה נוספת בסך של 32.5 מיליון ₪, שאף היא לגישתו חלק מהתמורה הכוללת שקיבלו המערערות בגין מכירת 50% מהון המניות של אדי מערכות לשנפ.
לחילופין, טען המשיב, כי יש לראות בדרך ההתקשרות של הצדדים, משום עסקה מלאכותית כמשמעותה בסעיף 86 לפקודה, שמטרתה הפחתת מס בלתי-נאותה, ולפיכך הוא רשאי להתערב בעסקה ולסַווג את ההלוואה באופן אחר, דהיינו כתמורה עבור המניות.

יצוין, כי שוויָה של אדי מערכות לפני העִסקה הוערך בין 200 ל-210 מיליון ₪ ואדי מערכות הִכריזה שבוע קודם לכן על חלוקת דיבידנד בסך של 55 מיליון ₪.
המשיב לא תקף את חלוקת הדיבידנד האמורה.*

* ראו לעניין זה את פסק-הדין בעניין טולדנו (ע"מ (מחוזי ת"א) 11758-01-21). למַעבר למבזק בנושא פסק-הדין הנ"ל, לחצו כאן.

הפסד הון ממחילת חוב לחברה זרה
בחודש ינואר 2015 השקיעו המערערות סכום של כ-1 מיליון פאונד כל אחת בחברה תושבת אנגליה בשם Quidie שעָסקה במתן הלוואות לזמן קצר ושהמערערות החזיקו 31% ממניותיה ("החברה הזרה").
כמתואר על-ידי המערערות, ההשקעה האמורה לא נָשאה פרי והחברה הזרה לא הצליחה לגְבות בחזרה הלוואות שהעניקה לצדדים שלישיים. משכך, בתום שנת 2015 ירד ערך השקעת המערערות בחברה הזרה, ובדוח השנתי לשנת-המס 2017 המערערות דִווחו, כל אחת מהן, על הפסד הון בסך 4,829,411 ₪ וביקשו לקזז אותו מרִווחי ההון שנצמחו להן בעסקת שנפ.
על-פי פרוטוקול ישיבת בעלי מניות של החברה הזרה, כדי למְנוע חדלות פירעון של החברה, הוחלט לפטר את כל עובדיה, לבקש את הקפאת רישיונה מהרגולטור האנגלי ולנסות למכור את החובות כלפיה לחברת גבייה חיצונית בתמורה ל-7% מקרן החוב. מהפרוטוקול האמור גם עלה, כי החברה הזרה אינה מעניקה הלוואות מזה חודשים ומתמקדת בניסיונות לגייס משקיעים חדשים.
בנוסף, על-פי מכתבו של מנכ"ל החברה הזרה לבעלי המניות שלה, החברה תמחק את ההשקעה ובמכתב מטעם עורך-הדין של החברה הזרה נכתב, כי על-פי הסכם עם המשקיע החדש, החברה לא תפרע את הלוואות הבעלים.

לטענת המשיב, המערערות לא הוכיחו שנגרם להן הפסד מההשקעה בחברה הזרה ומהו המועד בו נגרם ההפסד.
עוד נטען, כי עיתוי הבקשה להכרה בהפסד, בסמיכות לרווח ההון שנוצר למערערות ממכירת אדי מערכות, אף הוא מעורר חשד כשלעצמו.
לאור האמור, קבע המשיב שלא הוכח כי חוב החברה הזרה כלפי המערערות אכן הפך לחוב אבוד ועל-כן אין להתיר להן את קיזוז ההפסד.

זקיפת ריבית רעיונית לפי סעיף 3(י) לפקודת מס הכנסה
בשנות-המס 2017-2016 העניקו המערערות הלוואות לחברת אדי מערכות ושירותי רכב בע"מ ("אדי שירותי רכב"), חברת בת של אדי מערכות.
בגין הלוואות אלו הוסיף המשיב להכנסות המערערות ריבית רעיונית לפי סעיף 3(י) לפקודת מס הכנסה.
לטענת המערערות, כנגד ההלוואות הונפקו שטרי הון לתקופה של חמש שנים כקבוע בחריג המנוי בחלופה העשירית להגדרת המונח "הלוואה" שבסעיף 3(י)(1) לפקודה ואין מניעה להנפיק שטר הון באופן רטרואקטיבי.

בשנת 2007 העניק אברהם הלוואה לחברת שפע טוב בע"מ ("שפע טוב") ובשנת 2014 המחה את הזכות לפירעון ההלוואה לזינו אחזקות. האחרונה זקפה ריבית בגין הלוואה זו בשנת 2015 אך לא עשתה כן בשנים שלאחר מכן.
לפיכך, הוסיף המשיב להכנסותיה הכנסות ריבית לשנות-המס 2016 ו-2017.
לטענת זינו אחזקות, לא נזקפו הכנסות ריבית בגין הלוואה זו בשנת 2016 ואילך, שכּן שפע טוב נסגרה.

בשנת 2013 העניק אברהם הלוואה לחברת Invest Ideal ("איידיל") בסך 480,000 יורו, אשר נשאה ריבית של 8% ובהמשך המחה את ההלוואה לזינו אחזקות.
לטענת המשיב, היה על זינו אחזקות לזקוֹף ריבית בגין אותה הלוואה, ולפיכך, ומשלא עשתה כן, כי יש להוסיף להכנסותיה בשנות-המס 2015 עד 2017.
לטענת זינו אחזקות, לא נזקקפו הכנסות ריבית בגין הלוואה זו, שכּן התברר שאין ביכולתה של איידיל להחזירה. 

בשנת 2015 העניקה זינו אחזקות הלוואה בסך 400,000 ₪ למר צביקה גליקמן ("גליקמן"). ההלוואה נשאה ריבית בשיעור 6% ונזקפה בגינה ריבית לשנת 2015.
ביוני 2015 הלווה אברהם לגליקמן סך נוסף של 2,000,000 ₪. חוב זה הומחה לזינו החזקות בשנת 2016.
בגין שתי הלוואות אלו הוסיף המשיב להכנסות זינו אחזקות הכנסת ריבית.
לטענת זינו אחזקות, גליקמן השיבה לה בשנת 2018 סך של 2,230,000 ₪ מתוך סכומי ההלוואה, אך ביתרת סכום ההלוואה היא נאלצה להכיר כהפסד.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור ברובם (קישור לפסק-הדין).

אשר לעסקת שנפ:
השופט בורנשטין ניתח את העִסקה וקבע, כי כחלק מעסקת המכירה קיים מנגנון של מתן הלוואות הדדיות. שנפ הֶעמידה ביום 13.11.2016 הלוואה לאדי מערכות בסך של 32.5 מיליון ₪ ואילו באותו היום אדי מערכות הִעמידה הלוואה למערערות בסכום זהה. לדבריו, מדובר במערכת הסכמית אחת, שלמה, כוללת ומהודקת, שמשמעותה היא, הלכה למעשה, כי שנפ היא שהֶעמידה את ההלוואה בסכום הנ"ל למערערות.
השופט הוסיף, כי מערכת הסכמית זו כוללת גם מנגנון של הקצאת מניות בכורה למערערות. לפיכך, משנפרעה ההלוואה באמצעות חלוקת דיבידנד בגין אותן מניות הבכורה, ניתן לומר כי הלכה למעשה המערערות קיבלו עבור 50% ממניות אדי מערכות, שהיו בידיהן והגיעו בסופו של יום לידי שנפ, תמורה נוספת בסך של 32.5 מיליון ₪, כך שבסך הכל קיבלו המערערות סכום של 75 מיליון ₪, המשַקף, כאמור, את שוויָן של המניות שהיו בידי המערערות עֵרב העִסקה.
וכך הוא קבע (פס' 36): "מהאמור עולה כי מנגנון מניות הבכורה, יחד עם מנגנון ההלוואה, משקף הלכה למעשה הסכמה בין הצדדים כי תמורת מניותיהן של המערערות תשלם להן שנפ סכום כולל של 75 מיליון ₪. מנגנון זה עוגן גם בהסכמים הנלווים להסכם המסגרת. הסכומים שכונו על ידי הצדדים כ'הלוואה', כמו הסכומים שכונו על ידם כ'דיבידנד', בפועל אינם הלוואה ואינם דיבידנד. מדובר בתמורה נוספת המשולמת עבור המניות."

השופט דחה את טענת המערערות לפיה מנגנון הדיבידנד המועדף נועד לאפשר להן לקבל לידיהן רווחים שמקורם בפעילות אדי מערכות עוֹבר להשקעה, שלא ניתן היה לחַלקם בשלב זה מטעמים חשבונאיים.
לדבריו, טענה זו נטענה בעלמא ולא הוצגה תשתית עובדתית לתמיכתה, לא הובהר כיצד חוּשב הסכום האמור, והדבר אף לא בא לידי ביטוי בביאורים, אלא להפך – עולה מהם כי שנפ רכשה 50% ממניות אדי מערכות בתמורה כוללת של 75 מיליון ₪, שאף משַקפת את שוויׁן של אותן מניות.

השופט דחה גם את טענת המערערות לפיה יש לחייבן אך ורק בתוספת תמורה בסך של 16.25 מיליון ₪ בהיותן מחזיקות רק ב-50% מהמניות ולפיכך זכאיות אך ורק למחצית סכום הדיבידנד שחוּלק.
לדבריו, טענה זו יוצאת מנקודת ההנחה כי אכן יש להתייחס לסכום זה כדיבידנד שמקורו ברווחיה של החברה, אלא שכאמור מערכת ההסכמים הכוללת מובילה למסקנה כי מקורו של אותו דיבידנד הוא בסכום ששולם על-ידי שנפ למערערות כתמורה עבור המניות, תוך שימוש במנגנון של הלוואות הדדיות ומנגנון של מניות בכורה.

למעלה מן הצורך, הוסיף השופט בורנשטין, כי גם אם היה סבור שיש ליתן משקל מכריע לאופן שבו סוּוגו הסכומים במסגרת העִסקה, דהיינו כהלוואות וכדיבידנד, הוא עדיין היה מגיע למסקנה כי לצרכי מס יש "לסווג מחדש" אותם סכומים ולראותם כתמורה עבור המניות. "סבורני, כי אחת מהמטרות העיקריות של חלק זה בעסקה, העושה שימוש במנגנון ההלוואות ובמנגנון מניות הבכורה, נועד על מנת להקטין את מס ריווח ההון שהיה על המערערות לשלם בגין מכירת מניותיהן לשנפ" (פס' 41).

אשר לתחולת סעיף 86 לפקודת מס הכנסה, ציין השופט, כי המערערות הציגו שני טעמים לביצוע העִסקה במתכונתה הנוכחית: הזרמת כספים לתוך אדי מערכות על-מנת שיהיה לה הון עצמי, ורצונם של האחים זינו לממש חלק מהחזקותיהם ולקבל לידיהם "כסף נזיל".
השופט קבע, כי הטעם הראשון, שעניינו הזרמת כספים לתוך אדי מערכות, נשלל בעדותו של מר דיקשטיין (היועץ העסקי של המערערות) שהעיד כי הכספים שהתקבלו משנפ הוחזקו בחשבון נאמנות ולא נכנסו כלל לחשבון החברה וכן מעדותו של אבי אורטל (שותף בכיר בקרן ההשקעות SKY, בעלת המניות בשנפ, ויו"ר דירקטוריון שנפ) לפיה מלוא הסכום שהושקע על-ידי שנפ באדי מערכות בסופו של דבר לא נותר בידה אלא חוּלק על בסיס רווחי החברה כבר בשנת 2017.
ואילו לגבי הטעם השני ציין השופט, כי אברהם העיד שלא רק שאינו זוכר אם מדובר היה בדיבידנד או בהלוואה, אלא כי הוא עצמו כלל לא היה מעוניין לקבל כספים מאדי מערכות, וכי למעשה מדובר אך ורק ברצונו של אחיו יצחק. עם זאת, יצחק לא הובא לעדוּת ולפיכך לא הוסבר מהו הטעם המסחרי העומד בבסיס העִסקה כפי שנעשתה; ואילו דיקשטיין העיד כי מניות הבכורה ניתנו לשני האחים, שכּן "זה תמיד הלך ביחד".

אשר להפסד הון ממחילת חוב לחברה זרה:
השופט בורנשטין קבע, כי הראיות שהוצגו בפניו מובילות למסקנה שלא הוכח קיומו של הפסד הון למערערות בשנות-המס הרלבנטיות.
לדבריו, תוך שהוא מצטט מפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ידין סגל (ע"א 7481/17), לא רק שלא ניתנה לבעלי המניות תמורה ישירה וברורה כנגד ויתורם על חוב החברה הזרה כלפיהם, אלא שהדיון בו הסכימו בעלי המניות על מחיקת החוב נערך ביום 13.11.2016, שהינו יום העמדת ההלוואות בעסקה למכירת מחצית החזקות המערערות באדי מערכות לידי שנפ. "מדובר בעיתוי שלכל הפחות יש בו כדי לעורר ספק באשר למידת האותנטיות של פעולת המחילה ומטרתה" (פס' 52).
זאת ועוד. בסיכום הדיון מאותו יום נכתב, כי יוזרם לחברה הזרה הון על-ידי בעלי המניות, ובהם המערערות, כדי למְנוע מהחברה הזרה להגיע למצב של פשיטת רגל, ואילו דיקשטיין חידד בעדותו כי מחיקת החובות נועדה כדי לאפשר כניסתו של משקיע חדש לחברה הזרה.
וכך סיכם השופט בורנשטין את מסקנתו (פס' 54): "בסופו של יום, המסקנה העולה מנסיבות ועיתוי 'מחילת החוב', וממילא הפסד ההון, דהיינו – ויתור על החוב ללא קבלת תמורה, הנעשה בסמוך להזרמת הון נוספת לחברה הזרה ובסמוך לעסקת מכירת אדי מערכות ויצירת ריווח הון, היא כי אין מקום להכיר בהפסד ההון הנטען. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערערות נמנעו מהצגת דוחות החברה הזרה שביכולתם היה לשפוך אור על שאלת קיומו של החוב ומחיקתו, כמו גם את העובדה כי מתקיימים יחסים מיוחדים בין המערערות ובין החברה הזרה, בשעה שהמערערות מחזיקות בשיעור משמעותי ממניותיה [...] העובדה כי מתקיימים יחסים מיוחדים בין המערערות לבין החברה הזרה, די בה כדי להגביר את הנטל על המערערות להוכיח כי אכן מדובר בחוב אבוד, ונטל זה לא הורם".

אשר לזקיפת ריבית רעיונית לפי סעיף 3(י) לפקודת מס הכנסה:
השופט בורנשטין דחה את טענותיה של זינו אחזקות באשר לנסיבות בגינן לא נזקפה הכנסת ריבית להלוואות שנתנה לשפע טוב, איידיל וגליקמן.
לדבריו טענות אלו נטענו בעלמא, בלא שהונחה על ידיה תשתית ראייתית כלשהי לתמיכה בה ובלא שהוצג כל מסמך שיש בו כדי לשַקף את מצב הדברים כפי טענותיה. כך הטענה לעניין מצבה הכספי של איידיל, כך הטענה הנוגעת לסגירתה של שפע טוב וכך הטענה הנוגעת לקשיים הכלכליים של גליקמן, כאשר בכל הנוגע להלוואה זו, העובדה כי מרבית סכומי ההלוואה הושבו, גם היא, כשלעצמה, מַשמיטה את הקרקע תחת הטענה כי סיכויי הגבייה נמוכים. 

לעומת זאת, השופט קיבל את עמדת המערערת ביחס להלוואות שניתנו לאדי שירותי רכב.
לדבריו, אין חולק כי הונפקו במקרה דנן שטרי הון ואף אין חולק על תוצאות המס הנובעות מהנפקת שטר הון העומד בתנאים הנקובים בסעיף 3(י) לפקודה.
אשר לשאלה מה דינה של הלוואה שהונפק בגינהּ שטר הון וזאת רק לאחַר שההלוואה כבר ניתנה ובאופן רטרואקטיבי, קבע השופט כדלקמן (פס' 61 ו-64):
"המערערות הציגו מסמך הכולל אישור בכתב-יד של של נציב מס הכנסה דאז, לדברים שנכתבו בפנייה אליו מטעם לשכת רואי החשבון משנת 1993 [...] בהתאם לאמור באותו מסמך, שטר הון שייחשב כחלק מההון העצמי (במקרה זה – לצורך חוק התיאומים), יכול שיהיה מונפק באופן רטרואקטיבי, כל עוד מדובר בסכומים שנתקבלו בחברה עד למועד התאריך הנקוב בשטר ההון [...] בנסיבות אלה, בהתחשב בכך כי בסופו של דבר הונפקו שטרי ההון, וכן בהתחשב בעמדה שהוצגה על ידי נציב מס הכנסה בהתייחס לאפשרות הנפקת שטרי הון באופן רטרואקטיבי, עמדה שהמשיב אינו חולק עליה, נראה כי העובדה ששטרי ההון בגין ההלוואות לא הונפקו במקביל למתן ההלוואות, אינה שוללת את האפשרות להחיל עליהם את החריג האמור בסעיף 3(י)(10) לפקודה, ולא לייחס למערערות ריבית רעיונית בגינן" [ההדגשות הוספו – א' ש'.]