חיסיון עו"ד-לקוח

ביום 10.3.2026 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גרין.

להלן הרקע העובדתי כפי שהובא בפתח פסק-הדין:
כלפי המבקש עלו חשדות לביצוע עבירות מס ולפיהם, אגב ביצוע שתי עסקות מסוג אופציות לרכישת מקרקעין, הוא הצהיר כי הוא תושב-חוץ הגם שבפועל אינו עונה אחַר דרישות החוק באופן המבסס הצהרתו זו.
במסגרת פעולות חקירה אשר בוצעו על ידי המשיב (פקיד-שומה חקירות תל-אביב), התבקש צו לתפיסת חומרים במשרד עורך דינו של המבקש.

ביום 3.1.2019 ניתן צו על-ידי בית המשפט השלום, לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי, (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 ("פקודת סדר הדין הפלילי"), המורה על תפיסת מסמכים במשרדי עורך דינו של המבקש.
ביום 9.1.2019 נתפסו המסמכים כאמור.

הואיל ועורך דינו של המבקש העלה טענה ולפיה מדובר בראיות עליהן חל חיסיון עו"ד-לקוח, הוכנס כל החומר למעטפה חתומה והועבר ביום 9.1.2019 לכספת בית-המשפט המחוזי בתל אביב.
ביום 14.1.2019 עתר עורך דינו של המבקש להשבת החומר שנתפס מהטעם שמדובר בחומר עליו חל חיסיון.
בתגובה, עתר המשיב – ביום 30.1.2019 – לקבלת החומרים לידיו.
במסגרת הבקשה טען המשיב תחילה, כי אופן התנהלותו של המבקש מלמד על קבלת עצה מקצועית, ומשכך, הוסיף המשיב וטען כי החשד הוא כי עורך-הדין הוא שותף לעבירה. עוד טען המשיב, כי אמנם חסיון לקוח עורך דין הוא חיסיון מוחלט ואולם נפסק כי חיסיון זה לא חל על תוצרי העבודה של עורך-הדין כגון: חוזים, זהוּת הלקוחות, סוג השירות ומהו השירות שניתן. עוד הפנה המשיב לפסיקה ובהתאם לה – בהבדל מהחיסיון לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ("פקודת הראיות"), החיסיון לפי סעיף 235ג' לפקודת מס הכנסה חל רק ביחס לחילופי דברים בין עורך-הדין ללקוח עצמו ומשכך דברים אשר הוחלפו בין עורך-הדין לצדדים שלישיים גם אם בשמו של הלקוח, אינם מוגנים בחיסיון עו"ד-לקוח. המשיב הוסיף והפנה לפסיקה ובהתאם לה החיסיון לא חל במקרה שמדובר בדברים שנמסרים על רקע לעבור עבירה פלילית. לאור כל האמור, טען המשיב, כי גם אם עורך-הדין לא היה מעורב בפעילות העבריינית של לקוחו, לא היה חל חיסיון על החומר שנתפס וקל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר עורך-הדין שותף לפעילות העבריינית ומסייע למבקש להתחמק ממס על-ידי תכנון מס של רכישה ומכירה באמצעות אופציה שבבסיסה מרמה.
לאור זאת, עתר המשיב לקבלת כל החומר שנתפס במשרד עורך דינו של המבקש.

לאור עמדות הצדדים, התנהל בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת ל' ביבי) דיון בסוגיית גילוי וחיסיון המסמכים, אשר נתפסו במשרד עורך דינו של המבקש, בהתאם להוראות סעיפים 235א-ד לפקודת מס הכנסה.
בהליך זה התקיימו חמישה דיונים שבהם נכחו נציג המשיב ועורך דינו של המבקש.

בדיון הראשון הציג נציג המשיב דו"ח סודי אשר במסגרתו פורטו החשדות הקושרים את עורך-הדין לעבירה.
באותו מעמד ביקש עורך-הדין של המבקש אורכה לשם הגשת תגובה לבקשת המשיב – אשר קוֹדם לדיון לא הועברה לטענתו לעיונו. נציג המשיב הסכים לבקשה זו והוסיף, כי "הלקוח שלו הסיר חסיון חלקי, בטעות שכחנו לצרף את הסרת החיסיון החלקי, הסרת החיסיון החלקי היא בהתייחס לימי השהיה שלו בארץ". בהמשך לכך נאמר על-ידי עורך דינו של המבקש, כי "כל מה שהלקוח ויתר על חיסיון אנחנו מסכימים שיימסר".

בהמשך לכך הוגשה ביום 24.2.2019 על-ידי עורך דינו של המבקש תשובה במסגרתה נכתב כי "בהתבסס על דברי נציג המשיב בדיון מה-10 בפברואר 2019 בקשר להסרת החיסיון על ידי מר גרין בכל הנוגע לנושא ימי השהייה של מר גרין בישראל, וכפי שצוין על ידי הח"מ בהמשך הדיון מה-10 בפברואר 2019- המבקשת מסכימה למסירת כל המסמכים הנוגעים לנושא ימי השהייה של מר גרין בישראל לידי המשיב".

בעקבות זאת ניתנה ביום 24.2.2019 החלטה של בית-המשפט ובהתאם לה הואיל ואין בידי בית-המשפט ידע באשר להיקף המסמכים אשר נטען כי הם בחיסיון ומהותם, יובהר האם יש צורך בקיום דיון במעמד הצדדים לשם כך.

הצדדים הבהירו, כי נדרש דיון כאמור ומשכך, התקיים דיון שני בהליך במסגרתו הִבהיר עורך דינו של המבקש כי הוא עָרך מלכתחילה חלוקה בין מסמכים הניתנים לגילוי לבין אלה שלא, ומשכך, חלק מהמסמכים נמסרו, הואיל ואין עליהם חסיון.
עוד בדיון זה הבהיר עורך דינו של המבקש כי לאחַר התפיסה הוא בָּחן את ההבדלים בין תפיסה לפי פקודת מס הכנסה לבין חיסיון לפי חוק לשכת עורכי הדין ומשכך, ביקש עורך דינו של המבקש לערוך מיון נוסף של החומר מחדש.
עוד התבקש לערוך בחינה של המסמכים, לאור הצהרת המשיב ולפיה הלקוח וִיתר על חלק מהחיסיון.
נקבע, כי בחינת המסמכים תיעשה באולם בית-המשפט על ידי עורך הדינו של המבקש ובפיקוח ב"כ המשיב, אשר לא יִצפה במסמכים אלא רק יוודא כי הבדיקה נעשית כדין.
עוד נקבע, כי לאחַר בדיקה נוספת על ידי עורך דינו של המבקש, ככל שיוותרו מסמכים במחלוקת, תבחן על ידי בית המשפט השאלה האם יש מקום לחסותם אם לאו. (ראו החל משורה 13 בעמוד 4 ועד לשורה 2 בעמוד 5 לפרוטוקול הדיון).

בהמשך לכך גולו חלק מהמסמכים אשר לא היה שנוי במחלוקת כי ניתן לגלותם ולאחר מכן, נסקרו על-ידי בית-המשפט כלל המסמכים אשר נתפסו, באשר לאלה הביע בית-המשפט עמדתו בהקשר לכל מסמך ומסמך – האם לא חל עליו חיסיון ומשכך יש לגלותו או האם חל על המסמך החיסיון ומשכך יושבו לעורך דינו של המבקש.
בסיום הסקירה, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה ולפיה המסמכים אשר הוגדרו על-ידי בית-המשפט כי לא חל עליהם החיסיון יועברו למשיב ואילו יתרתם תושב לעורך דינו של המבקש.
במחלוקת נותר דיסק אשר המסמכים המצויים בו לא נבחנו ונקבע כי הכרעה בהקשר אליו תעשה לאחר שהצדדים יעבירו עמדתם באשר אליו.

הואיל והצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לחומר המצוי על הדיסק האמור, התקיים דיון נוסף ביום 16.4.2019.
במסגרת אותו דיון טען המשיב, כי על בית-המשפט לבחון את החומר גם בשים לב לטענותיו ולפיהן ממילא לא חל החיסיון נוכח טענתו בדבר עבירה המיוחסת לעורך דינו של המבקש וכן, בשים לב לכך שחיסיון אינו חל על ייעוץ אשר עורך הדין נותן ללקוח, כאשר לקוח מיידע את עורך הדין בדבר כוונתו לעבור עבירה פלילית.
באותו דיון, בהקשר לשיתוף הפעולה של עורך דינו של המבקש, הוסיפה נציגת המשיב וטענה כי "אם העבירה נעשתה בעבר ושיתף את הלקוח שלו, והמשיך לייצג את הלקוח שלו והתנהל ביודעין שהעבירה הזאת קיימת, לטעמי לא צריך לחול חיסיון. מאחר שהוא שותף לדבר עבירה כמסייע".
עורך דינו של המבקש הִבהיר מצדו, כי "גם אני מסכים לכך. הרי ממילא הלקוח ויתר על החיסיון בכל מה שנוגע לימי השהייה". עוד ביקש עורך דינו של המבקש – במענה לטענות בדבר שיתוף פעולה בינו לבין הלקוח – כי בית-המשפט יבחן גם את פרוטוקול העימות שנערך בינו לבין הלקוח שלו במסגרתו, כך נטען על ידי עורך הדין "הלקוח שלי נשאל אם אני ידעתי, והוא השיב בעימות בינינו – ואני ישבתי שם, בגלל זה אני יודע את זה – שאני לא ידעתי".

בהמשך לכך סָקר בית-המשפט את כלל המסמכים המצויים בדיסק וחיווה דעתו באשר לשאלה האם חל עליהם חיסיון אם לאו.
לאחר מכן, הסכימו הצדדים כי "אנחנו מסכימים לסיווג המסמכים שפורטו לעיל כפי שסיווג בית המשפט, חסוי ולא-חסוי. בהתאמה לאמור נבקש לקיים דיון נוסף שבו יעבור בית המשפט על הדיסק-און-קי שנתפס בפועל, ימחק את המסמכים שהוגדרו חסויים ויעביר לידי המשיב את המסמכים שאינם חסויים".

לאור הסכמה זו, נקבע דיון נוסף ליום 7.5.2019.
בדיון זה הִבהיר עורך דינו של המבקש כי רק מתוך עיון בית המשפט בדיסק, התחוור כי קיימת תיקייה נוספת שלא נסקרה. משכך, בדיון זה, נסקרו על-ידי בית-המשפט גם המסמכים בתיקיה זו וסוּוגו ככאלו עליהם חל החיסיון ככאלו שלא.
גם בסוף דיון זה הסכימו הצדדים לסיווג המסמכים כפי שנעשה על-ידי בית-המשפט וניתנה להסכמתם זו תוקף של החלטה וההליך נקבע לדיון ביום 30.5.209, לקראתו הועברה רשימת המסמכים המצויים בדיסק לבית-המשפט ובסיומו – בהתאם לרשימה זו, הועתק הדיסק המקורי ומהעתקו נמחקו המסמכים עליהם חל החיסיון – העתק זה הועבר לידי המשיב, הדיסק המקורי הושב לעורך דינו של המבקש.

בהמשך לכך קבע בית-המשפט, כי הטיפול בתיק הסתיים והתיק נסגר.

ביום 21.6.23 הוגש כנגד המבקש כתב אישום.

ביום 3.12.2025 פנה המבקש בבקשה לעיון מחדש בהחלטות בדבר הסרת החיסיון מהמסמכים אשר נתפסו בידי עורך דינו של המבקש.
במסגרת הבקשה נטען, כי בעקבות סדרת מעשי הטעיה על-ידי המשיב, הגובלים במרמת בית-המשפט – הוסר על-ידי בית-המשפט בהחלטותיו חיסיון עו"ד-לקוח החָל על מסמכים שונים ואלו הועברו לידי המשיב שלא כדין.
אשר לכך, נטען בתמצית כי בניגוד למצג אשר הוצג על-ידי המשיב ואשר עמד בבסיס החלטותיו של בית-המשפט, לא הסכים הלקוח (המבקש) מעולם להסרת החיסיון על המסמכים האמורים.
עוד הוסיף המבקש ופירט במסגרת בקשתו את מסכת החקירות והפגמים אשר לדידו נפלו באלו.

הבקשה הועברה לתשובת המשיב אשר טען ראשית, כי החלטות בית-המשפט הפכו לחלוטות ובית-המשפט נעדר סמכות לתקנן. זאת, בין היתר, בהתאם לעיקרון סופיות הדיון ובהתאם לתנאים אשר נקבעו לתיקון פסק-דין אשר אינם מתקיימים במקרה דנן.
עוד נטען, כטענה מקדמית, כי הלכה למעשה עסקינן בהליך אשר ייעודו תקיפת קבילותם של המסמכים ואולם, הליך זה אין לקיים בפני הערכאה אשר דנה בהליך הסרת החיסיון אלא בפני בית-המשפט הדן בהליך הפלילי העיקרי.

משהועלתה על-ידי המשיב טענה מקדמית הנוגעת להליך המתאים לדיון בבקשה זו ולערכאה אשר תידרש לטענות המועלות במסגרת, איפשר בית-המשפט לצדדים להרחיב טיעונם באשר לסוגיה זו וביום 10.3.2026 ניתנה החלטתו ביחס לטענה האמורה.

בית-המשפט, מפי השופטת ל' ביבי, קבע, כי יש לדון בסוגיית הסרת החיסיון מהמסמכים נשוא הדיון במסגרת ההליך הפלילי (קישור להחלטה).

וכך קבעה השופטת ביבי, לאחַר שנדרשה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין אוריך (דנ"פ 1062/21):
"ומכאן למקרה לפני, בו – כפי שהקדמתי וציינתי – אינני נדרשת לקבוע מסמרות בסוגיית הערכאה אשר תדון ככלל בשאלת הפגם אשר נפל – ככל שנפל – במסגרת ההליך להסרת החיסיון, הואיל וסבורה אני כי יש לקיים דיון בפגם זה במסגרת הדיון בהליך הפלילי העיקרי ולא במסגרת הליך הביניים המקדמי דנן.
קביעתי זו מושתתת ראש וראשונה על שאין עליו חולק – בהליך לפני לא הוצג המסמך נשוא נספח ד' וכלל הדיון התקיים על בסיס הצהרת נציג המשיב – אשר לה הסכים גם עורך דינו של המבקש [...] – ולפיה המבקש הסכים להסרת החיסיון. בנסיבות אלו, ברי כי אין כל משמעות לפרשנות אשר מבקש כל אחד מהצדדים לייחס לאמור בנספח ד', שהרי זה ממילא לא עמד לנגד עיני במסגרת הדיון בהסרת החיסיון. לאור האמור, הרי שמקבלת אני את עמדת המשיב לעניין זה - כלל הסוגיות הנוגעות לפגם כביכול בהליך הן חיצוניות להליך אשר התנהל לפני מותב זה ובהלימה לכך, אין למותב זה כל יתרון על כל מותב אחר לבחינת הפגם הנטען.
יתרה מכך, הנני סבורה כי אין כל טעם לבחינת הפגם בהליך – ככל שנפל – על ידי מותב זה. הואיל ולא יהא בהכרעתי בנושא כדי להוביל לסיום הבירור בסוגיית הסרת החיסיון ונוסף על כך, משממילא, מדובר בבחינה על בסיס תמונה ראייתית ועובדתית חלקית – אשר יכול שתוביל לתוצאות שגויות.
וביתר פירוט – בחינת טענות הצדדים כפי שהובאו לעיל והמסכת העובדתית אשר פורטה על ידם - עד לקיום הדיון לפני, בעת קיום הדיון לפני ולבסוף לאחר הדיון לפני – מלמדת כי גם ככל שיקבע על ידי כי במהלך הדיון לפני הטעייה היא זו אשר היוותה בסיס להסרת החיסיון, לא יהא בקביעתי זו כדי להוות קביעה המשליכה באופן סופי על סוגיית קבילותם של המסמכים. זאת ראש וראשונה, בהינתן שעל חיסיון יכול הלקוח לוותר בכל שלב ומשכך – גם ככל שיש ממש בטענה ולפיה הלקוח לא ויתר על החיסיון, בשלב הדיון לפני – הרי שאין בכך כדי לאיין האפשרות לויתור על חיסיון זה (כנטען על ידי המשיב) בהמשך ההליך. האמור חל ביתר שאת בשים לב לכך שמאז שהתקיים ההליך לפני חלפו לא פחות משש וחצי שנים, במהלכם הוגש כנגד המבקש כתב אישום ולטענת המשיב הוא לא כפר בהסרת החיסיון (להפך טען כי הסכים להסרת חיסיון באופן נרחב יותר) ויתרה מכך, גילה דעתו בדבר הסכמתו להסרת החיסיון על ידי הגשת מסמכים נוספים. זאת ועוד, לעניין זה, לטענת המשיב, המסכת העובדתית המשמשת בסיס לבקשה לפני, ידועה למבקש זה מכבר ולמרות זאת בחר המבקש לאורך תקופה ארוכה למלא פיו מים על כל המשתמע מכך באשר לאותנטיות טענותיו. בנסיבות אלו -הרי שגם ככל שאלך עם המבקש כברת דרך ואקבע כי בהליך לפני נפל פגם, לא יהא בכך כדי להוות סוף פסוק וממילא תידרש הערכאה הדנה בהליך הפלילי להמשיך ולבחון את סוגיית החיסיון והויתור עליו על ידי המבקש.
יתרה מכך וכהשלמה לקביעתי דלעיל – עיון בהוראות החוק הרלוונטיות, מלמד כי ההליך נשוא הדיון דנן אינו הליך הנסב על סוגיית קבילות המסמכים בגין החיסיון, אלא הוא הליך הנסב על גילויים לרשות החוקרת. קרי, במסגרת ההליך אמנם קובע בית המשפט אילו מסמכים חסויים ואיזה לא ואולם, זאת במסגרת הליך גילוי בפני הרשות החוקרת ולא בהכרח במסגרת בחינת קבילותם של המסמכים בהליך המשפטי בסופו של יום. זאת בשים לב לכך שכפי שפורט על ידי לעיל – ברי כי קביעות אלו בשלב המקדמי אינן בגדר סוף פסוק, באשר יכול שבהמשך יקבע כי מסמכים אלו יהיו קבילים להגשה, בין היתר הואיל והלקוח ויתר על חסיונם או מטעמים שונים אחרים – כגון קשר לביצוע עבירה בין עורך הדין לבין הלקוח [...]
לכך יש להוסיף כי ככל שתתקבל עמדת המבקש ובית משפט זה יהא זה אשר יבחן את הפגם אשר נפל בהליך לפניו, אין חולק כי במסגרת בדיקה כאמור, יהא על מותב זה להידרש רק למסכת אשר הייתה נכון למועד הדיון לפניו ולא לעובדות נוספות, אשר התקיימו גם לאחר דיון זה. זאת הואיל ועל פניו הסימולציה אשר יש לערוך היא לאיזו החלטה היה מגיע המותב לו היו מונחות לפניו הראיות שהיו לאותו מועד כדבעי. בחינה מצומצמת כאמור, תחטא בעליל לאמת העובדתית והמשפטית, בהינתן שבית המשפט יתייחס רק לתמונה חלקית ולא למסכת בכללותה. בנסיבות אלו, הרי שאין כל טעם בדיון לפני שאינו בו דבר לבד מזרקור צר ונקודתי בנקודת זמן ספציפית וראוי כי הסוגיה תבחן באספקלריה הרחבה, תוך שערכאה אחת תהא זו אשר תבחן את כל המסכת ולא רק חלק מצומצם מתוכה. הנני סבורה כי קביעה כאמור עולה עם ההיגיון אשר היווה בסיס לקביעה דומה בדנ"פ אוריך, אשר עיקריה הובאו לעיל.
יתרה מכך, הנני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן ההכרעה אף מובהקת יותר. זאת בשים לב לכך שבדנ"פ אוריך, הועלתה בזמן אמת – קרי תוך כדי שלב החקירה – הטענה ולפיה הערכאה אשר תברר את הפגמים בהליך החיפוש תהיה זו אשר דנה בבקשה לצו חיפוש ולמרות זאת נקבע כי סוגיה זו תיבחן רק על ידי הערכאה בהליך הפלילי העיקרי. במקרה דנן, מצויים אנו שנים רבות לאחר שהסתיים הליך ביניים זה, שנים במהלכן הוגש כבר כתב אישום, כלל חומר החקירה הועבר לפני שנים למבקש ועתה עותר למעשה המבקש לחזור בזמן לדיון בפני הערכאה אשר דנה בהליך ביניים, שעה שההליך הפלילי העיקרי תלוי ועומד."