עיקול כספים לשם הבטחת חוב מס של צד שלישי

ביום 3.12.2025 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין סעדיה.

להלן הרקע העובדתי כפי שהובא בפתח ההחלטה:
בעניינו של המבקש 1 (אבראהים סעדיה) ("סעדיה") התנהלה חקירה פלילית, אשר במסגרתה נערך ביום 28.8.2024 חיפוש בביתו.
במהלך החיפוש נתפסו בביתו של סעדיה ובמחסן הצמוד לבית, לדברי המשיב (פקיד-שומה חיפה), שטרות כסף בסך של 582,600 ₪.
ביום 17.9.2024 סעדיה והמבקש 2 (איהאב זבידאת) ("זבידאת") הגישו לבית-משפט השלום בקריות בקשה לשחרור הכספים התפוסים. בבקשה נטען, לראשונה, כי שטרות הכסף שנתפסו במחסן הסמוך לבית – בסך של 442,680 ₪ ו-450 דולר אמריקני – אינם שייכים לסעדיה, אלא מדובר בכספי מתנות שניתנו לזבידאת בחתונתו, אשר נשמרו בידי סעדיה.
ביום 09.10.2024 הגיעו הצדדים שם להסכמות, אשר קיבלו תוקף שיפוטי, ולפיהן ישוחררו לחשבונו של סעדיה סך של 281,630 ₪, והיתרה תישאר תפוסה במשטרה. עיון בתיק בית-המשפט מעלה, כי הכספים ששוחררו הועברו לזבידאת. לימים הסתיימה חקירתו הפלילית של סעדיה והתיק בעניינו נסגר.

עניינו של סעדיה נבחן גם על-ידי המשיב, שקבע, כי מלוא הכספים שנתפסו בביתו של סעדיה מהווים הכנסה חייבת ממשלח ידו; כי לסעדיה קיים עסק שלגביו לא נוהלו ספרים כנדרש; וכי בין השנים 2022-2020 היו לסעדיה הכנסות שלא דוּוחו.
נוכח ממצאיו כאמור, המשיב שׁם את הכנסותיו של סעדיה בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי סעיף 194(א)(2) לפקודת מס הכנסה, והוציא לו שומות מס בסך כולל של 530,588 ₪.
ביום 2.2.2025 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה, במעמד צד אחד, במסגרתה התבקש בית-המשפט להורוֹת על עיקול כספי סעדיה המצויים בידי המשטרה, לשם הבטחת חוב המס שלו.
למחרת, הורה בית-המשפט המחוזי כאמור, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 194(ג)(2) לפקודת מס הכנסה.
במקביל הגישו סעדיה וזבידאת בקשה לשחרור יתרת הכספים שהוחזקו בידי המשטרה, שנדחתה נוכח צו העיקול.

ביום 20.3.2025 הגיש סעדיה לבית-המשפט המחוזי בקשה לצרף את זבידאת כמשיב להליך וכן התנגדות לעיקול הכספים. בבקשתו טען סעדיה, כי מתוך הכספים שנתפסו רק 140,000 ₪ שייכים לו, ואילו היֶתֶר שייכים לזבידאת.
המשיב התנגד לצירופו של זבידאת כמשיב בהליך העיקול בטענה כי אם צד שלישי טוען שהכספים שייכים לו, עליו לנקוט הליך עצמאי. עוד טען המשיב, כי הסכמת המשטרה לשחרור חלק מהכספים התפוסים, אינה מוֹנעת עיקול.

ביום 25.5.2025 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לצירוף משיב.
בהחלטתו, דן בית-המשפט המחוזי בעניינן של טענות לבעלוּת ברכוש שלגביו נתבקש עיקול לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, ובשאלת המסגרת הדיונית להעלאתן. צוין, כי בהליכים לפני רשמי הוצאה לפועל קיימות גישות שונות בשאלת מעורבוּת בהליך של צד שלישי הטוען לזכות בנכסי חייב, וכי ישנם מקרים שבהם מופנים צדדים שלישיים לבית-המשפט, וניתן למצוא הליכים רבים שבהם צדדים שלישיים עתרו לסעדים הצהרתיים בדבר זכויותיהם בנכסים שעוקלו בחצריהם או בכליהם של חייבים בהוצאה לפועל.
לבסוף, לעניין הבקשה שהונחה לפניו, קבע בית-המשפט המחוזי כי ההליך שבמסגרתו הוגשה בקשה זו לא עוסק רק בזכות בכספים שנתפסו, אלא גם בשומה שהוצאה לסעדיה. שהרי לשיטת המשיב, הכספים שנתפסו אינם שייכים לזבידאת, אלא הם תקבולים של סעדיה החייבים במס. לפיכך, טענות לעניין הבעלוּת בכספים צפויות להתברר גם בגדרי השומה.
עוד ציין בית-המשפט המחוזי כי בגדרי הדיון בשומה, רשאי סעדיה לזמן את זבידאת כעד, על-מנת לשכנע שהכספים שבמחלוקת כלל אינם תקבולים שהוא קיבל.

לאחַר החלטה זו, ולדברי זבידאת בעקבותיה, הלה הגיש לבית-משפט השלום בחיפה תביעה נגד סעדיה, למתן סעד הצהרתי שלפיו הכספים שנתפסו במחסן הסמוך לדירתו של סעדיה שייכים לו.
בהסכמת סעדיה ניתן ביום 26.6.2025 פסק-דין כאמור.

ביום 29.6.2025 הגיש זבידאת לבית-המשפט המחוזי הודעה בעניין פסק-הדין ההצהרתי, וביקש כי ישוחררו לו כספים בסך 160,000 ₪ מתוך סך הכספים המעוקלים.
המשיב התנגד לבקשה, בטענה כי ככל שזבידאת סבור שהמדינה מחזיקה בידיה רכוש השייך לו, עליו לפתוח הליך חדש ונפרד בעניין זה. עוד טען המשיב, כי הוא לא היה צד להליך שבו ניתן פסק-דין הצהרתי, ולפיכך הוא אינו מושתק מלטעון לעניין הבעלוּת בכספים שעוקלו.

ביום 25.7.2025 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשתו של זבידאת לשחרור הכספים המעוקלים.
תחילה, קבע בית-המשפט המחוזי כי פסק-הדין ההצהרתי אינו חוסם את טענות המשיב, אשר לא היה צד להליך שבגדרו ניתן.
עוד נקבע, כי מההחלטה מיום 25.05.2025 "לא ניתן היה להבין כי יש להגיש הליך לסעד הצהרתי כנגד [סעדיה] אלא להיפך, הובהר כי טענות [זבידאת] נגד [המשיב] צריכות להתברר בהליך נפרד".
בית-המשפט המחוזי קבע, כי הגשת תביעה לסעד הצהרתי נגד סעדיה בלבד לא נועדה להכריע במחלוקות עם המשיב, אלא לנסות ולחַבל בהליך המתנהל בבית-המשפט המחוזי, וכי פסק-הדין שניתן בהסכמת סעדיה, מחיֵיב רק את הצדדים לו.
מכאן בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' כבוב, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

בפתח הדברים ציין השופט כבוב, כי בקשה לעיקול לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה דומה במהותה לבקשה למתן סעד זמני בתובענה אזרחית וכי ההחלטות מושא הבקשה דנא הן החלטות ביניים שניתנו במסגרת הדיון בבקשה מעין זו.
עוד ציין השופט, כי בעניין אזרחי, רשות לערער על החלטת ביניים של בית-משפט מחוזי תינתן במקרים חריגים, בהם שוכנע בית-המשפט כי אם הערעור על ההחלטה לא יידון באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה. יתרה מזאת, החלטות שעניינן צירוף בעל דין הן החלטות דיוניות מובהקוֹת, המסורות לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, והתערבות בהן תיעשה במקרים חריגים בלבד.

לגופו של עניין, קבע השופט, כי המקרה דנן אינו עומד באמות המידה המצדיקות מתן רשות לערער על ההחלטה. שכּן, טענת המבקשים לפיה הכספים שנתפסו שייכים לזבידאת, אשר קשורה למעשה בטבורה לטענה שלפיה אין מדובר בהכנסה חייבת של סעדיה, תוכל להוסיף ולהישמע בהליך השומה.
ודוק: סעדיה וזבידאת מיוצגים יחדיו והגישו יחדיו את הבקשה דנא, כמו גם בקשות קודמות; וממילא, לא נטען כי קיים פער בין עמדת סעדיה בהליך השומה באשר למקור הכספים, לבין עמדת זבידאת. משכך, השופט לא שוכנע, כי ייגרם למבקשים נזק של ממש אם לא תינתן כעת זכות ערעור על ההחלטה שלא לצרף את זבידאת כצד להליך בבית-משפט קמא. כמו כן, בהינתן זהוּת טענותיהם של סעדיה וזבידאת, לא נפל פגם המַצדיק מתן רשות ערעור בהחלטת הביניים שלפיה אין מקום לשחרר את הכספים התפוסים טרם מתן החלטה סופית בבקשת המשיב לעיקול לפי סעיף 194 לפקודה.

השופט כבוב הוסיף וציין, כי שאלה נפרדת היא מהו הדין מקום שבו הטענות נוגעות לנכסים שהם ביסוֹד השומה, כאשר צד שלישי מבקש לטעון כי האינטרס שלו כטוען לזכות בנכס – הנבדל מזה של הנישום – אינו מיוצג באופן הולם על-ידי הנישום במסגרת הליך השומה.
אולם, הוסיף השופט, נסיבות המקרה דנא אינן דורשות הכרעה בשאלה זו, וניתן להותירה לעתיד לבוא.