הרחבת הלכת השיתוף הספציפי

רקע

כידוע, חזקת השיתוף – אשר נקראת גם "הלכת השיתוף", להבדיל מ"הלכת השיתוף הספציפי" – התפתחה בפסיקה הָחל משנות ה-60 של המאה הקודמת, על-בסיס המאפיינים המיוחדים של מערכות יחסים זוגיות. 
בעיקרו של דבר, חזקת השיתוף קובעת כי בני-זוג, אשר חיים ביחד ומקיימים משק בית משותף, חזקה כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים שייך לשניהם, בחלקים שווים, אלא אם הוכח כי כוונתם הייתה אחרת. 
עם זאת, לפי חזקת השיתוף, גם רכוש שלא נצבר במלואו במהלך החיים המשותפים עשוי, בנסיבות מסוימות, להיחשב רכוש משותף של בני הזוג.

על רקע צמיחתה כאמור של חזקת השיתוף בשנות ה-60 של המאה הקודמת, נחקק בשנת 1973 חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 ("חוק יחסי ממון" או "החוק"), אשר כשמו כן הוא, נועד להסדיר את יחסי הממון בין בני זוג.
החוק הוחל רק על מי שנישאו הָחל מיום 1.1.1974 והוראותיו ניתנות להתנאה באמצעות הסכם ממון, אשר עומד בתנאים המפורטים בסעיפים 2-1 לחוק. 
לעומת חזקת השיתוף, בסעיף 4 לחוק נקבע כלל של הפרדה קניינית בין נכסי בני הזוג, שלפיו "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". בהמשך לכך, נקבע בחוק מנגנון של "איזון משאבים", שלפיו עם התרת הנישואין או פקיעתם, "זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג", למעט נכסים מסוגים שונים, ובהם "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין" (סעיף 5(א) לחוק; נכסים אלו מכוּנים בפסיקה ובספרות "נכסים חיצוניים").

בעניין יעקובי (ע"א 1915/91) נדוֹנה טענה, שלפיה חזקת השיתוף ממשיכה לחול גם על זוגות הכפופים לחוק יחסי ממון, כך שגם טרם "פקיעת הנישואין", ניתן להכיר בשיתוף זכויות בין בני זוג מכוח חזקה זו. 
בית-המשפט העליון דחה את הטענה הנ"ל וקבע, כי חזקת השיתוף אינה חלה על זוגות הכפופים לחוק יחסי ממון, בין היתר לנוכח הוראת סעיף 4 לחוק, שצוינה לעיל, המלמדת כאמור על כלל של הפרדה קניינית בין נכסי בני הזוג.

מספר שנים לאחַר מתן פסק-הדין בעניין יעקובי, הועלתה פעם נוספת הטענה שלפיה חזקת השיתוף עשויה לחול גם על זוגות שחל עליהם חוק יחסי ממון. זאת, בעניין אבו רומי (רע"א 8672/00).
באותה פרשה, התעוררה הסוגיה על רקע העובדה שדירת המגורים של בני הזוג הייתה רשומה על-שם הבעל בלבד, עוד מלפני הנישואין, כך שהיא לא נכללה בגֶדר איזון המשאבים לפי החוק, בהיותה "נכס חיצוני".
בפסק הדין בעניין אבו רומי חזר בית-המשפט העליון על ההלכה שנקבעה בעניין יעקובי, שלפיה חזקת השיתוף אינה חלה על זוגות הכפופים לחוק. עם זאת, נפסק, כי אין באמור כדי למְנוע מבן-זוג לטעון – "מכוח דין כללי כלשהו", דוגמת "דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב" – לזכויות בנכסים שבבעלות בן הזוג השני, לרבות ב"נכסים חיצוניים" אשר מוחרגים ממנגנון האיזון שבחוק.
נקבע, כי בהקשר זה יש להעניק לדין הכללי "פרשנות רחבה [...] תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין"; וכי "במיוחד אמורים הדברים לעניין מתן פירוש רחב לדין שיקל על ראיית דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני-הזוג". עם זאת, הודגש, כי בשים לב להוראת סעיף 4 לחוק, הרי שאין בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים – גם אם ממושכים – כדי להביא לשיתוף בדירת המגורים, שאחרת "נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף"; אלא יש "להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים".*

* שם, פס' 7 ו-10 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן, אשר הביעה עמדה דומה כבר בעניין יעקובי.

קביעוֹת אלו של בית-המשפט העליון בעניין אבו רומי זכו בהמשך, בפסיקה ובספרות, לכינוי "הלכת השיתוף הספציפי".
עיקרה של הלכה זו בקביעה, כי אמנם כפיפותו של זוג מסוים לחוק יחסי ממון שוללת את תחולת חזקת השיתוף ביחס אליו, אך אין בכך כדי למְנוע פנייה לדין הכללי, בסוגיות הנוגעות לשיתוף נכסים בין בני-זוג; וכי יש לפרש בהרחבה את הדין הכללי בהקשר זה, בהתאם למאפייני "השותפות הנובעת מחיי הנישואין".
בתוך כך, הודגש בפסיקה, כי לצורך הוכחת שיתוף ספציפי, לא ניתן להסתפק בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, גם אם ממושכים; אלא יש להוסיף ולהראות כי מתקיים "דבר מה נוסף", אשר מעיד על כוונת שיתוף בנכס. ממצאי העובדה שעשויים לעלות כדי "דבר מה נוסף", שבכוחם להעיד על כוונת שיתוף בנכס, הם בעיקר מבעי שותפות אשר נלמדים באופנים שונים מהתנהגות בני-הזוג.

פסק-הדין בעניין פלוני

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי לאחרונה פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין פלוני.
באותו מקרה, האיש והאישה נישאו ביום 19.8.1996 ונפרדו לאחַר כ-23 שנים, בשנת 2019; במהלך חייהם המשותפים נולדו להם שלושה ילדים.
מספר שבועות עובר לנישואי הצדדים, ניתנו לאישה במתנה מאביה שתי חלקות קרקע חקלאיות בעיר נס ציונה, והן נרשמו על שמה. כעבור כשש שנים, בשנת 2002 שוּנה ייעודה של אחת מהחֵלקות למגורים; עניינו של פסק-הדין בחלקה זו בלבד ("הקרקע").
בשלהי שנת 2002 חתמה האישה על עסקת קומבינציה עם קבלן, שבמסגרתה מכרה לו חלק מהקרקע, בתמורה לשבע דירות בבניין שייבנה עליה.
לימים מכרה האישה שתיים מאותן שבע דירות – ותמורתן הועברה לחשבון משותף של האיש והאישה – כך שנותרו בבעלותה חמש דירות בפרויקט ("הדירות בנס ציונה"). במהלך השנים הושכרו הדירות ובני-הזוג התגוררו בדירה ברעננה שבבעלותם המשותפת. כמו כן, לצדדים דירה נוספת ברעננה הרשומה על-שמם.
לאחַר פרידתם בשנת 2019, הגישו הצדדים לבית-המשפט לענייני משפחה תביעות רכוש הדדיות.
במסגרת זו עתרה האישה לפירוק שיתוף בדירות ברעננה, כמו גם לשיפוי, בין היתר, בגין פערי השתכרות. מנגד, האיש תבע מחצית מהזכויות בדירות בנס ציונה, בטענה כי התנהלות הצדדים לאורך השנים מלמדת על כוונת שיתוף מצד האישה ביחס לדירות האמורות; לחילופין, האיש תבע מחצית משווי השבחתה של הקרקע, כנכס בר איזון במסגרת החוק.

בית-המשפט לענייני משפחה קבע, על בסיס ניתוח מקיף של מכלוֹל אינדיקציות עובדתיות, כי התנהגות האיש והאישה במהלך חייהם המשותפים מלמדת על התגבשות הסכמה ביניהם, לשיתוף הזכויות בדירות בנס ציונה; וכי לפיכך, האיש זכאי למחצית מזכויות אלו.
אלא שבית-המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע, כי מאחַר ש"הקרקע עצמה", שעליה נבנו הדירות, ניתנה במתנה לאישה בלבד, הרי שיש לקבוע כי השיתוף לא חל על הקרקע, במצבה "כפי שניתנה במתנה לאישה טרם הנישואין [...] כקרקע חקלאית".

דעת הרוב בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי הותירה קביעוֹת אלו על כנן.
בפסק-הדין נקבע כי "מטעמים שבדין ואף משיקולי צדק", כוונת השיתוף בענייננו משתרעת על הדירות בנס ציונה, אך ללא הקרקע שעליה הן בנויות, במצב שבו הייתה כאשר ניתנה במתנה לאישה. זאת, בעיקרו של דבר, משום שאין מדובר בדירת המגורים של בני-הזוג; ומשום שלצדדים נכסים נוספים, שחלקם אינם בבעלותם המשותפת.
משמעותן של הקביעוֹת הנדונות, היא כי מכלוֹל התנהגויותיהם של בני-הזוג לאורך שנות חייהם המשותפות, מלמד על התגבשות הסכמה, שלפיה הדירות תהיינה רכושם המשותף, בעוד שהקרקע שעליה בנויות הדירות – במצבה טרם הנישואין, כקרקע חקלאית – תוחרג מגדר הרכוש המשותף ותישאר בבעלות האישה בלבד.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת י' וילנר (בהסכמת השופט ד' מינץ והשופטת ג' כנפי שטייניץ), קיבלה את ערעורו של האיש (קישור לפסק-הדין).

השופטת וילנר קבעה, כי לנוכח מהותה של הלכת השיתוף הספציפי, קביעותיו של בית-המשפט המחוזי מוקשות. שכּן, לנוכח מכלוֹל ההתנהגויות של בני-הזוג לאורך השנים, הוּכחה באופן מובהק כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירות בנס ציונה, וממילא לא נמצא בסיס להחריג מגֶדר שיתוף זה את הקרקע שעליה בנויות הדירות (כפי שזו הייתה טרם הנישואין, כקרקע חקלאית).
עוד, ובין היתר, קבעה השופטת, כי אין לקבל את טענת האישה לפיה כלל לא ברור שניתן להכיר בכוונת שיתוף ספציפי ביחס לנכס שאינו דירת המגורים המשפחתית, משום שהכרה כאמור סותרת את חוק יחסי ממון; וכי אף בהנחה שניתן לעשות כן, הרי שיש לעמוֹד לשם כך בנטל ראייה כבד ביותר, בדמות התחייבות בכתב או הבטחה מפורשת שניתנה בפני מספר עדים.
לדבריה, קביעת שיתוף בנכס מסוים מכוח הדין הכללי, לרבות מכוח הסכמת הצדדים, אינה מוגבלת לדירת המגורים המשפחתית; ובנוסף, שיתוף זכויות בנכסים שאינם דירת המגורים המשפחתית אינו סותר, בניגוד לנטען, את הוראות חוק יחסי ממון.
עוד קבעה השופטת וילנר, כי אף אין לקבל את הטענה, שלפיה קביעת כוונת שיתוף בנכס מסוים, שאינו דירת המגורים המשפחתית, מותנית בקיומה של הסכמה מפורשת בכתב או בפני עדים.

השלכות המס של פסק-הדין

הארכנו קמעא בסקירת הלכת השיתוף הספציפי ופסק-הדין האמור הגם שאֵלה אינם עוסקים בתחום המיסוי, שכּן הפְּסָק אוצֵר בחוּבּו השלכות מס חשובות ובפרט ביחס למיסוי מקרקעין.
כך, סיווג הרכוש כרכוש משותף של שני בני-הזוג למרות שזה נרכש לפני הנישואין או התקבל במתנה או בירושה בידי אחד מבני-הזוג יאפשר ביצוע חישוב מס שבח נפרד תוך ניצול מדרגות המס של כל אחד (לרבות לעניין החבות במס נוסף) כמו גם ביצוע פריסה.*

* על-פי רוב, הפריסה תהיה כדאית ככל שמדובר ביחידים שגילם 60 ויותר.

בנוסף, יישום פסק-הדין עשוי לבסס טענה לשיעורי מס היסטוריים בחישוב השבח ממכירת רכוש משותף שהתקבל במתנה או בירושה מהורה (או הורה-הורה) ככל שבנסיבות העניין ניתן לטעון ולהוכיח את תחולת הלכת השיתוף הספציפי.
והדברים יפים, לדעתנו, גם במקרה בו ענייננו בנכסים שמכירתם חייבת במס רווחי הון ולא במס שבח.