אי-התרה בניכוי של הוצאות שכר

ביום 14.7.2025 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין אבו גודה.

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב (פקיד-שומה באר-שבע) בצו לשנת-המס 2016,* בגדרהּ נקבע כי הכנסתו של המערער מעִסקו בתחום ההסעות (ובעיקר בהסעות עובדים) הייתה בסכום של 488,264 ₪ (חֵלף ההכנסה המדוּוחת בסכום של 127,844 ₪).

* עִסקו של המערער נסגר בחודש אוקטובר 2016 כאשר החשבונית האחרונה הוּצאה ביום 31.10.2016.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה אודות הוצאות שכר בסך 614,609 ₪ שדרש המערער בניכוי: סך של 202,239 ₪ בגין משכורות ששולמו לכאורה לעובדים שאינם בני משפחה, וסך של 412,368 ₪ בגין משכורות ששולמו לכאורה לבני משפחתו של המערער. עוד תבע המערער ניכוי הוצאות סוציאליות בסכום של 27,156 ₪: 8,936 ₪ בגין הוצאות שכר לעובדים, ו-18,220 ₪ בגין הוצאות שכר לבני משפחה.

המשיב התרשם כי ההוצאות שנתבעו בניכוי אינן סבירות, ואינן תואמות את אופי הפעילות בעסק. את סבירות ההוצאות בָּחן באמצעות תדריכים כלכליים של הסעות באוטובוסים ציבוריים זעירים והסעות באוטובוסים – ענף 4924, לפיהם עומדת משכורתו ברוטו של נהג אוטובוס על 7,000 ₪. 
בחישוב השומה הובאו בחשבון הוצאות שכר ברוטו בסך 7,000 ₪ לנהג, לפי 4 נהגים, כמספר הרכבים שמופיעים בטופס י"א, אשר הועסקו במשך 10 חודשים.
הונח, כי המערער יכול היה לשמש כנהג גיבוי לאחד מארבעת כלי הרכב. על יסוד הנחות אלו קבע פקיד השומה כי הוצאות השכר המותרות בשנת המס הן בסך 280,000 ₪.
היות שלא הוכח למשיב בהליכי השומה כי המשכורות לבני המשפחה שולמו בפועל, נשללו חלק מההוצאות לבני המשפחה בסכום של 334,609 ₪.
לחילופין, קבע המשיב, כי מאחַר שנתבעו הוצאות שכר לחודשים נובמבר דצמבר 2016, לתקופה שלאחַר סגירת העסק, לא מדובר בהוצאות בייצור הכנסה, ועל כן אין להתיר את ההוצאה שנתבעה עבור אותם חודשים, בסכום של 155,670 ₪.*

* בסיכומיו תיקן המשיב את הסכום האמור, והעמידו על 103,558 ₪, וזאת לאחר שהמערער צירף את טופס 102, שממנו ניתן היה ללמוד מה גובה השכר ששולם בחודש אוקטובר, ושכר זה הופחת מהסכום שחושב בתחילה, כך שהשכר לחודשים נובמבר עד דצמבר 2016 הועמד כאמור על 103,558 ₪.

מהסכם שחתם המערער עם מע"מ לשנים 2016-2013, בעקבות ביקורת מע"מ, עולה כי המערער כָּלל בדוחותיו הוצאות לשימושו הפרטי, ודיווח בחסר על מספר עסקות. לפיכך, נקבעה תוספת הכנסה בסך של 11,741 ₪.*

* הסכום האמור תוקן על ידי המנהל בסיכומיו לסכום של 6,637 ₪, בְּשל הפחתת רכיב המע"מ, מהטעם שלמערער אין חוב במע"מ.

מחלוקת נוספת בין הצדדים נסובה סביב אי-רישום הכנסה בגין פיצוי פעולות איבה: המערער לא כָּלל בהכנסה המדוּוחת פיצוי שקיבל בגין פעולות איבה בסך 14,070 ₪, ומשכך המשיב קבע סכום זה כתוספת להכנסה.
בנוסף, המשיב קבע קנס גירעון בשיעור 15%.

בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופטת ייטב קבעה, כי גרסתו של המערער, שלפיה שילם בשנת 2016 משכורות ופיצויי פיטורין, בגובה הסכומים אשר אותם תבע כהוצאה, לא הוּכחה ולא נתמכה בראיות.
עוד קבעה השופטת, כי הוצאות השכר שנתבעו בניכוי על-ידי המערער אינן מתיישבות עם כלל דוחותיו, שכּן על-פי דוח הניכויים נוכה משכרם של עובדיו סכום של 19,971 ₪ בלבד, ובטופס 126 לא דיווח המערער על תשלום פיצויי פיטורים ואף לא הוגש דוח על פיטורים או פרישה.
וכך קבעה השופטת (פס' 27-26): "המערער לא הציג ראיות כלשהן לכך ששילם לבני המשפחה תשלומי שכר בפועל, לא לפקיד השומה, אף לא בדיון ההוכחות שהתקיים בפני, ולא זימן איש מעובדיו לעדות, לרבות את בני משפחתו. גם בהליך הקודם התגלעה מחלוקת בעניין העסקת בני משפחה, שם טען המערער, בין היתר, כי במשך שנים לא שילם לבני משפחתו שעבדו בעסק את משכורתם. המסמכים שהגיש המערער כאסמכתאות לביצוע תשלומים לעובדים בני משפחתו בשנת 2016 התגלו כאותם מסמכים שהגיש בהליך הקודם כאסמכתא להסבריו לגידול ההון, והם אינם מתייחסים להפקדות שבוצעו בשנת 2016. מעבר לכך שהמערער לא הוכיח את עבודתם של בני משפחתו, או את טענותיו בדבר תשלומי שכר ששילם להם, כפי שציין פקיד השומה הסכומים שנתבעו כהוצאות שכר אינם סבירים, ואינם מתיישבים עם התדריכים הכלכליים. המערער לא הציג ראיות אמינות על בסיס נתוני העסק, התומכות בהוצאות שנתבעו או המציעות תחשיב חליפי. בנסיבות האמורות מצאתי שאין מקום להתיר את הוצאות השכר במלואן, כפי שנתבעו."

עם זאת, השופטת קבעה, כי יש לקבל את השומה החלופית שקבע המשיב ולא את השומה העיקרית: "אמנם פקיד השומה לא שלל את ההוצאות בגין תשלומי שכר לבני משפחה לחלוטין, חרף העובדה שלא הוצגו אסמכתאות מניחות את הדעת לתשלום שכר לבני המשפחה, ואולם הנחות היסוד שאומצו על יסוד התדריכים הכלכליים היו הנחות מחמירות, אשר אינן מבוססות על נתוני העסק. השומה החליפית מתייחסת כאמור להוצאות שכר שנתבעו בחודשים נובמבר-דצמבר 2016, לאחר שהעסק נסגר, מבלי שהמערער הוכיח כי התשלומים שולמו, מבלי שנתן הסבר מניח את הדעת לתשלומי שכר לאחר סגירת העסק, ומבלי שהוכח כי שולמו פיצויי פיטורים (בין היתר גם בשל כך שלאחר סגירת העסק החל המערער לעבוד במסגרת חברה). לפיכך מדובר בהוצאות שאין להתירן, והעדפתי שומה זו שהיא מדויקת יותר על פני השומה העיקרית שהוצעה" (פס' 29-28).

אשר לקנס הגירעון, קבעה השופטת, כי לא מצאה שנפל פגם בהחלטת המשיב בעניין זה, וזאת בהיעדר כל טענה שיש בה כדי להצדיק את דחיית קביעתו של המשיב.
 

נזכיר, כי במבזק מס' 1918 מיום 27.5.2021 דיווחנו על פסק-דין נוסף של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניינו של המערער.
עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב בצו לשנות-המס 2015-2013, שבגדרו הוסיף המשיב להכנסתו החייבת של המערער הכנסה בגין גידול הון בלתי-מוסבר וכן הכנסות שהמערער לא דיווח עליהן ואשר לגביהן חתם המערער על הסכם עם מנהל מע"מ.
בנוסף, הטיל המשיב על המערער קנס גירעון בשיעור 15% בהתאם לסעיף 191(ב) לפקודת מס הכנסה.
המשיב דחה את טענת המערער כי קיימת לוֹ "יתרת זכאים" לקרובי משפחתו בגין שכר עבודה שטרם שילם להם וכן את טענתו הנוספת לפיה אין מקום לייחֵס את הגידול הבלתי-מוסבר בהון לשנים הפתוחות בלבד.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' ייטב, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

עוד נזכיר, כי המערער הגיש ביום 20.7.2021 ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין ובחלוֹף מספר חודשים, ביום 10.11.2021, הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין.*

* בבקשתו, טען המבקש, כי סיכויי הערעור טובים וכי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף אל עבר קבלת הבקשה. לטענתו, אם ייאלץ לשלם את סכום פסק-הדין לאלתר הוא יחדל מלהתקיים כלכלית ויגיע לפשיטת רגל.

המשיב התנגד לבקשה וטען, כי המבקש לא הוכיח קיומו של נזק בלתי הפיך שייגרם לו אם ייאלץ לקיים את פסק-הדין, וכי טענותיו בדבר קריסה כלכלית נטענו בעלמא. כן נטען לשיהוי בהגשת הבקשה אשר מלמד אף הוא על חוסר תום לבו של המבקש ועל כך שהסעד המבוקש בבקשה אינו נחוץ לו. המשיב הוסיף, כי הערעור שהגיש המבקש נסוב על ממצאים עובדתיים שקבע בית-המשפט המחוזי, ואשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהם, ומשכך סיכויי הערעור קלושים.

ביום 18.11.2021, ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון, בגדרהּ דחתה השופטת י' וילנר את הבקשה (קישור להחלטה).

 

לבסוף, נזכיר, כי ביום 3.1.2024, וכפי שדיווחנו במסגרת מבזק מס' 2059, ניתן פסק-הדין בערעור על-ידי השופט י' עמית, השופטת ' וילנר והשופט ע' גרוסקופף (קישור לפסק-הדין).
הערעור נדחה ללא צו להוצאות, תוך שצוין, כי הצדדים קיבלו את המלצת בית-המשפט לפיה הערעור יידחה בכפוף לכך שסכום הגידול בהון ייפרס על שש שנות-מס חֶלף שלוש שנות-מס ושסכום החוב בצירוף 15% קנס גרעון – ישולם על-ידי המערער תוך 120 יום, שאם לא כן – יעמוד פסק הדין על כנו.