פחת בגין נכסים שמקורם בזיכיון מהמדינה שהסתיים – חלם זה כאן

ביום 31.5.2025 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ.

להלן תמצית הרקע העובדתי:
המערערת היא חברה בבעלות ממשלתית מלאה, שהוקמה ביום 25.1.1959, בהתאם להחלטת ממשלה מס' 224, במטרה, בין היתר, לתכנן, להקים, לרכוש לבנות, לייסד, לנהל ולתחזק, לפתח, לנצל ולהגדיל ועוד, קווי צינורות להולכת דלק ומוצרי דלק.
בהתאם לאותה החלטת ממשלה, אושרה ההעברה למערערת של כל הזכויות והנכסים שהיו בידי חברת הנפט העיראקי בע"מ ("חברת הנפט העיראקית"), שניתנו לה לפי הזיכיונות והאמנות הכלולות בפקודת האמנה וההסכמים של חברת הנפט העיראקי.
ביום 25.1.1959 גובש הסכם משולש בין ממשלת ישראל, חברת הנפט העיראקית והמערערת ("ההסכם המשולש"), בגדרו הוסכם על העברת זכויות ונכסים שהיו בידי חברת הנפט העיראקית בישראל, למערערת או לחלופין לכל גורם אחר שהממשלה תורה עליו. בתמורה לסכומי כסף ששילמה הממשלה, ובכפוף לתנאי ההסכם המשולש על נספחיו הועבר למערערת הזיכיון, אשר נקבע כי תוקפו יהיה 70 שנה, דהיינו עד ליום 5.1.2001.
הזיכיון של חברת הנפט העיראקית, אשר הועבר כאמור למערערת, מקורו בפקודת האמנה שנחתמה בשנת 1931 בין הנציב העליון לבין חברת הנפט העיראקית, אשר תוקנה בשנת 1939 ("האמנה"), ובהסכמים שנכרתו עם חברת הנפט העיראקית, אשר הסדירו את עניין העברתם של שמנים מינרליים על-ידי חברת הנפט העיראקית דרך אדמת פלשתינה (א"י), והעניקו לחברת הנפט העיראקית את הזיכיון.*

* האמנה הייתה מבוססת על אמנה קודמת משנת 1925 שנחתמה בין חברת הנפט העיראקית לבין ממשלת עיראק, לפיה ניתנו לחברת הנפט העיראקית זכויות ייחודיות לחפש, לכרות ולקדוח שמן, נפט גזים טבעיים וכיוצ"ב בעיראק, לצד שורה של הקלות לרבות בתחום המיסים. על-פי האמנה, לחברת הנפט העיראקית הזכות לבנות, להחזיק ולנצל קו צינורות אחד או קווי צינורות אחדים, וכל המפעלים השייכים להם, ולעשות את כל הדברים הדרושים למפעל, והכל בכפוף לתנאים של האמנה. בהתאם הוקנו לחברת הנפט העיראקית גם סמכויות רחבות שאפשרו הקמת מפעלים, שימוש בקרקעות, זכויות חציבה ועוד, תוך הקלות ופטוֹרים ממיסים ומכס. חברת הנפט העיראקית הקימה צינור נפט מעיראק לחיפה, התקינה ציוד, בנתה מסופים, רצועות קווי דלק ועוד.

האמנה וההסכמים הנ"ל קיבלו תוקף של חוק בפקודת האמנה וההסכמים של חברת הנפט העיראקית מס' 30 לשנת 1931, ופורסמה בעיתון הרשמי, גיליון 909 מיום 10.8.1939 ("פקודת האמנה").
בהתאם להוראות הזיכיון ולהסכם המשולש, הועברו לידי המערערת הזכויות שעמדו לרשות חברת הנפט העיראקית מכוח האמנה, וכחלק מהם נהנתה המערערת בתקופת הזיכיון מהקלות משמעותיות בתחום המיסים.
במהלך שנות הזיכיון וכחלק מפעילותה הקימה המערערת הקימה מִתקנים שונים ("המִתקנים").
בשנת 1991, טרם סיום תקופת הזיכיון, פנתה המערערת למדינה וביקשה להאריך את הזיכיון, אולם המדינה מצידה סברה כי אין להאריך את הזיכיון, אלא יש להגיע להסכם עם המערערת בדבר החכרת נכסיה והמשך פעולתה. כך, בשנת 1998 הוקמה ועדה בינמשרדית על-ידי הממשלה לשם בחינת וגיבוש המלצות לענף התשתיות במשק הדלק, לרבות גיבוש עמדה בעניין בקשת המערערת להארכת הזיכיון.
באותה שנה (1998) פנתה המערערת באמצעות יועציה המשפטיים, ליועץ המשפטי לממשלה בטענה כי עומדת לה זכות משפטית להארכת תוקף האמנה על כל הזכויות הנגזרות ממנה.
במהלך השנים טרם תום תקופת הזיכיון, הועברו פניות ומכתבים שונים בנושא הארכת הזיכיון, עד שבאפריל 2000 ניתנה חוות דעתה של עו"ד דרורה ליפשיץ, סגנית בכירה ליועץ המשפטי במשרד האוצר (באותו מועד) ("חוו"ד ליפשיץ") לפיה על המדינה לדחות את טענת המערערת, ואין להאריך את תוקפו של הזיכיון. בחוו"ד ליפשיץ נקבע, כי בהתאם להוראות הזיכיון, עם תום תקופת הזיכיון (ביום 5.1.2001), הזכויות וכל הנכסים דלא ניידי והקבועים של המערערת בכל הקשור לפעילותה במשק הדלק, יועברו לידי המדינה ללא תמורה, וכי על הממשלה להיערך לכך.
ביום 31.12.2000, עֵרב פקיעת הזיכיון, נחתם מסמך עקרונות בין המערערת לבין המדינה ("מסמך העקרונות"), לפיו נקבעו עקרונות כלליים להמשך פעילות המערערת לאחַר תום הזיכיון. על-פי מסמך העקרונות, עם תום הזיכיון תמשיך המערערת לפעול במשק הדלק, והנכסים המשַמשים אותה לפעילותה במשק הדלק יועברו לידיה, בתמורה שתקבע בהמשך במסגרת הסכם מפורט. באשר לנכסים שאינם משַמשים לפעילות במשק הדלק, נקבע כי יועברו בתמורה שתיקבע בהסדר שייחתם.
אף כי התנהל משא ומתן בין המערערת לגורמים שלטוניים שונים – מינהל הדלק, משרד האוצר, רשות מקרקעי ישראל, רשות החברות הממשלתיות, במעורבות של רשות המיסים, לשם אסדרת פעילות המערערת והתמורה שעליה לשלם בגין העברת המתקנים והנכסים לידיה בעקבות פקיעת זיכיון – לא התגבש ולא נחתם הסכם כאמור עד עצם היום הזה, תוך שהמערערת פועלת מאז ועד היום, על יסוד מסמך העקרונות, ותחת הנחה כי הסכם מפורט וקבוע אכן ייחתם, ביום מן הימים.
לאורך שנות הזיכיון לא שילמה המערערת מס, וזאת מכוח הוראות פקודת האמנה. לשיטת המערערת, בתקופת הזיכיון (דהיינו עד תום שנת-המס 2000) חלו עליה הוראות פקודת האמנה ולא חלו עליה הוראות פקודת מס הכנסה ותקנותיה. על כן, המערערת ערכה דוחות כספיים חשבונאיים וניכתה פחת חשבונאי בספריה בגין המתקנים שהוקמו על ידיה בשיעורים כדלקמן: עד שנת 1994 (כולל) – פחת בשיעור 5% מעלות המתקנים, וזאת לפי מדיניות חשבונאית שאימצה החברה; בשנים 2000-1995 (כולל) – פחת בשיעור 2.56% מעלות המתקנים, וזאת בעקבות אימוץ מסקנות הוועדה לענין תעריפי תשתית במשרד הדלק שמונתה על-ידי שר האנרגיה והתשתיות , לפיהן תקופת ההחזר הנכונה עבור נכסי החברה היא 39 שנים, ובהתאם הועמד שיעור "הבלאי הכלכלי" על 2.56%.
כאמור, הָחל משנת 2001 ואילך ההוראה אשר קבעה היעדר חבות בתשלום מס על הכנסות המערערת לפי הוראות האמנה – פקעה, ועל כן מאותו מועד חלים שיעורי המס הרגילים על המערערת, והיא ניכתה בדוחותיה לצרכי מס פחת בשיעור 7% לפי תקנות הפחת בגין המִתקנים.
עם תום הזיכיון הציגה המערערת בדוחותיה הכספיים לצורכי מס* את המִתקנים והנכסים המשמשים אותה לצורך פעילותה במשק הדלק לפי עלותם המופחתת, נכון למועד תום הזיכיון. על בסיס עלות זו החלה המערערת לנַכּוֹת פחת, אך כעת גם בהתאם לשיעור הקבוע בתקנות הפְּחָת. בהתאם, המועד שצוין בטפסים שהגישה המערערת בתקופה שלאחַר תום הזיכיון, כמועד רכישתם והפעלתם של המתקנים הוא 31.12.2000, וצוינה היתרה שנותרה להפחתה.

* הכַּוונה, כך הנראה, לטופס ה-יא'.

בשנים שלאחַר תום הזיכיון, התנהל מו"מ ארוך וממושך בין המערערת לבין המדינה, בעיקר באמצעות רשות החברות הממשלתיות, כששני הצדדים מודעים למשמעותו והשלכתו של אירוע תום הזיכיון על פעילות המערערת, על העברת המִתקנים חזרה לידיה,  קביעת עלות המִתקנים ועל שיעורי מס שהיא תחוב בהן.
ברור היה כי יש חשיבות לקבלת פרה-רולינג מרשות המיסים לעניין זה, אולם המדינה מצדה סברה, כי על המערערת להימנע מפנייה עצמאית לרשות המיסים וכך אף הורתה למערערת. כך סוכם בישיבה שנערכה בין נציגי המערערת ונציגי המדינה ביום 3.3.2002 וכך גם סוכם בדיון מיום 6.7.2003 של הצוות הכלכלי המשותף לנציגי המדינה ונציגי המערערת בעניין הֶסדרי תום הזיכיון.
חלפו עוד שלוש שנים, ובשנת 2006 התקיימו דיונים נוספים בין המערערת לבין רשות החברות הממשלתיות ומשרד התשתיות – ובמסמך מיום 28.5.2006 צוין, בין היתר, כדלקמן: "היבטי מיסוי – העברת הנכסים תעשה בצורה שתבטיח (אם יינתן אישור מראש של נציבות מס הכנסה) אי תשלום מס על ידי החברה בשלב ההעברה למדינה והכרה של שלטונות מס הכנסה בנכסים המועברים לפי ערכם כפי שיירשמו בדוחות הכספיים. בהקשר לכך הרינו להפנות לפרק הדן במיזוגים ופיצולים בפקודת מס הכנסה ובעיקר לסעיף הדן בחברות ממשלתיות."
ביום 18.7.2006 התקיימה ישיבה, אשר עָסקה בנושא מבנה ההון של המערערת. במסמך סיכום הישיבה צוין ב"נקודות שעליהם הוסכם בדיון" כי: "א. רישום הנכסים – ירשם בהתאם לעלותם המופחתת. ב. תקופת הפחת – לפי אורך החיים הכלכלי של הנכס." גם בסיום דיון זה, הוסכם, כי רשות החברות הממשלתיות והמערערת יִפנו יחד לדיון במס הכנסה בעניין קבלת הפרה-רולינג.
שש שנים נוספות חלפו, והסכם, לרבות בסוגית המיסוי – עדיין לא התגבש. טיוטות הסכם ככל הנראה הועברו במהלך השנים, אך לא הבשילו לכדי הסכם מחיֵיב. בשלב זה היתה קיימת טיוטת הסכם, שהועברה לעיון המערערת בחודש אוקטובר 2011, ולאור זאת התקיים ביום 4.1.2012, דיון בנוכחות נציגי החשב הכללי של משרד האוצר, מינהל מקרקעי ישראל, מינהל הדלק במשרד האנרגיה וכן יועצים משפטיים של משרדים אלו וכן של משרד המשפטים ובנוכחות נציגים של המערערת, כאשר בנושא של "סוגית המיסוי ומבנה ההון" נקבע בסיכום הדיון כדלקמן: "החזרת הנכסים למדינה ומתן הזכויות בהן לחברה מהווים ככל הנראה אירוע מס אשר על החברה להסדירו מול רשות המיסים. לאור שינויים בתנאי ההסכם העולים מהטיוטה, לעומת טיוטות קודמות, לרבות הארכת תקופת ההרשאה ל-49 שנים, נדרש סיכום מחודש של נושא המיסוי אל מול רשות המיסים וקבלת פרה-רולינג מתאים. במסגרת זו יש לבחון את סוגיית מבנה ההון של החברה לאחר הענקת הזכויות בנכסים על ידי המדינה. סוכם: תש"ן תבחן את סוגיית מבנה ההון, תנתח את החלופות האפשריות הן מבחינה חשבונאית והן מבחינת דיני המיסים, ותעביר למדינה את החלופה הרצויה מבחינתה בתוך שלושה שבועות. במקביל, תפנה תש"ן לרשות המיסים בבקשה לגבש טיוטת הסדר פרה-רולינג, על פי הכתוב בטיוטת ההסכם. המדינה תעביר את התייחסותה לטיוטת הפרה-רולינג לאחר שתועבר אליה."
בהמשך לסיכומי הדיונים האמורים של המערערת מול רשות החברות הממשלתיות הוסכם כי רישום הנכסים ייעשה בהתאם לעלותם המופחתת וכך גם צוין בביאורים לדוחותיה הכספיים של החברה לשנת 2000.
השנים חלפו, ואף כי סוכם כי תועבר טיוטת בקשה לפרה-רולינג לרשות המיסים, בקשה כאמור לא הועברה.

במקביל לאירועים שתוארו לעיל, שהתרחשו בין המערערת לבין רשויות המדינה, הוציא המשיב למערערת בחודש דצמבר 2005 שומות לפי סעיף 145(2)(ב) לפקודת מס הכנסה, לשנות-המס 2001 עד 2004, בהם קבע, כי בהסתמך על תנאי הזיכיון ופקודת האמנה נכסי החברה עברו למדינה ללא תמורה בתום תקופת הזיכיון ולכן בשנות-המס 2001 עד 2004 לא היו לחברה נכסים ועל כן היא אינה זכאית לנַכּות פחת.
המערערת הגישה השגה על השומות האמורות, אך השגתה נדחתה, ובהתאם בינואר 2007 הוצאו למערערת צווים לשנות-המס 2001 עד 2004.
בשומות בצווים שונתה עמדתו של המשיב, לעמדה העומדת בבסיס הדיון בערעורים דנן ושתפורט להלן.
באופן דומה הוציא המשיב למערערת שומות בצווים לשנות המס 2005 עד 2016 (למעט שנת 2012).
השומות בצווים התייחסו לשתי סוגיות: 
הסוגיה האחת, הכנסות שאינן לצרכי ניצול המפעל, אשר סוּוגו בדוחות הכספיים של החברה כהכנסות אחרות. כחלק מאותן הכנסות – דמי שכירות מהשכרת מבנים שונים, הכנסות מימון הכנסות מתקורה על פרויקטים, לגביהן טען המשיב כי הוראת ההחרגה שבפקודת האמנה אינה חלה עליהן, וקבע כי המערערת חייבת במס בגינן. המחלוקת בסוגיה זו יושבה בהסכמות בין הצדדים שקיבלו תוקף של פסק-דין חלקי ביום 14.9.2020 וביום 23.6.2021.
הסוגיה השנייה, שהיא מושא פסק-הדין, עניינה שיעור הוצאות פחת מִתקנים אשר נתבעו על-ידי המערערת הָחל משנת המס 2001 לפי הוראות פקודת מס הכנסה. 
המשיב קבע, כי פקודת האמנה החילה פטוֹר על הכנסות המפעל כהגדרתו באמנה, אך לא הוציאה את המערערת מתחולת דיני המס, ומשכך היה על המערערת לדַווח למשיב ולצרף דוחות התאמה לצרכי מס והיה עליה לנַכּוֹת הוצאות פחת בגין מתקניה כקבוע בתקנות הפְּחָת, דהיינו בשיעור 7% מיום הקמתם.
לפיכך, המשיב הוציא שומות בצווים בהן קבע שיעור פחת של 7% על פני כל השנים (לרבות שנות הזיכיון), ומאחַר ושיעור פחת של 7% משמעו אורך חיים של כ-14 שנים ו- 3.5 חודשים לצרכי מס, הגיע המשיב לכלל מסקנה כי עד לסוף שנת 2000 הופחתו במלואם בידי המערערת המִתקנים שנרכשו או הוקמו לפני שנת 1986. על כן, הוצאו שומות על-ידי המשיב שיש בהן, לשיטתו, לתקן את הוצאות הפְּחָת של המערערת.
תוצאתן האופרטיבית של השומות הייתה הגדלת הכנסותיה החייבות במס של המערערת (או צמצום הפסדיה), וקביעה בדבר דרישת חיוב במס מצטבר בעשרות מיליוני ₪ (כולל הצמדה וריבית) וכן הטלת קנס גירעון. 
מכאן הערעורים.*

* יצוין, כי הערעורים נדונו בתחילה בפני המותב הקודם שדן בענייני המערערת, סגנית נשיאת בית-המשפט המחוזי בחיפה דאז, השופטת ש' וסרקרוג. במשך כל השנים בהן נדונו ערעורי המס הישנים בפני השופטת וסרקרוג, ביקשו הצדדים ארכות חוזרות ונשנות לשם הגעה להבנות, על בסיס טיעון לפיו המשא ומתן בין המדינה למערערת לצורך הסדרת פעילותה לאחר תום תקופת הזיכיון – מתמשך ומתקדם. ארכות כאמור ניתנו, אך בסופו של דבר, בְּשל הצורך למצות את הליכי המשא ומתן, בְּשל העובדה כי ערעורי המס הישנים היו תלויים ועומדים תקופה ארוכה ללא התקדמות ונוכח סירובו של בית-המשפט ליתן ארכות נוספות, הגיעו הצדדים ביום 11.3.2013 להסכמות בדבר מחיקת ערעורי המס הישנים ותוך שהוסכם תיוותר בידי המערערת הזכות לחדֵש את ההליכים ולהגיש ערעורי מס חדשים בתוך שנה ממועד מחיקת ערעורי המס הישנים (בגין שנות-המס שהיו אז בערעור 2005-2001), בלא שתועלה על ידי מי מהצדדים טענת התיישנות. אלא ששנת הארכה התארכה עוד ועוד, לפי הסכמות בין הצדדים, למשך שש שנים נוספות. בינתיים, השופטת וסרקרוג כבר פרשה מכס השיפוט, ומשהוגשו ערעורי המס דנן בשנת 2019, הועברו לדיון בפני המותב הנוכחי, השופטת א' וינשטיין, וזאת, 14 שנים לאחַר הוצאת השומות בצווים. ערעורי המס דנן הוגשו בגין שומות לשנות-המס 2011-1997 ולשנות-המס 2016-2013 (לשנת-המס 2012 לא הוּצאה שומה).
השופטת וינשטיין סברה, למן תחילת ההליכים בערעורים דנן, ושיקפה את עמדתה, כי הדרך הנכונה, הראויה והנדרשת היא כי רשויות המדינה ימלאו את תפקידן ויגיעו, סוף סוף, לכלל הסכם מפורט עם המערערת, אשר מניה וביה יפתור גם את המחלוקת בנושא אופן חישוב הפחת מושא השומות בצווים. על כן, הגם שהשופטת וינשטיין קבעה מיידית מועדים להגשת ראיות ולשמיעת העדויות – נעשה הדבר על מנת לדרבן ולקדם את ההידברות. בין לבין, ולבקשת הצדדים, ניתנו ארכות רבות לצדדים לצורכי הידברות לשם הגעה להבנות והדיונים נדחו אף בְּשל פרוץ מגפת הקורונה. השופטת וינשטיין אף עמדה על כך, שהצדדים יפעלו ליישוב הסכסוך ביניהם – חברה ממשלתית וגוף ממשלתי (רשות המיסים) – בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 6.1202, הקובעת מתווה פעולה מומלץ ליישוב סכסוכים אזרחיים בין גופים כאמור, שלא על דרך של ניהול הליכים בבית משפט – הנחייה שהיה על הצדדים לפעול לפיה טרם הגשת הערעורים. הליך יישוב הסכסוך לא צלח כלל ועיקר. ביחס למחלוקות שנגעו לסוגיות אחרות, שאינן סוגיית הפְּחָת, וכאמור – הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק-דין ביום 14.9.2020 וביום 23.6.2021. ואילו בכל הקשור לסוגיית אופן חישוב הפְּחָת לאחַר תום תקופת הזיכיון, וכאמור – לא הגיעו הצדדים להבנות, בעיקר בשל העובדה כי רשויות השלטון הרלבנטיות לא טרחו להשלים עד תום את המשא ומתן עם המערערת ולהסדיר על דרך של הסכם מפורט את העברת הנכסים לידי המערערת לאחַר תום הזיכיון, תוך קביעת שוויָם של הנכסים המועברים וקביעת העלות לצרכי חישוב הפְּחָת.

השופטת וינשטיין קיבלה את הערעורים תוך חיוב המשיב בהוצאות המערערת בסך 60,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ולאחַר ביקורת חריפה על כך שבית-המשפט נאלץ לכתוב פסק-דין בסוגיה שהסדרתה הייתה נדרשת על-פי כל דין על-ידי רשויות השלטון הרלבנטיות, המצויות במחדל מזה כ-25 שנה (!), פירטה השופטת וינשטיין בקצרה את התשתית המשפטית הרלבנטית ובכלל זאת להגדרת המונחים "הכנסה" ו"הכנסה חייבת" בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה, סעיף 9(9) לפקודה שעניינו בפטוֹר ממס להכנסה שהפיק אדם מזיכיון, סעיפים 17(8), 21 ו-24 לפקודה שעניינם בפחת וכן תקנות הפְּחָת, סעיף 18(ג) לפקודה העוסק בניכוי הוצאות מקום בו כוללת הכנסתו של אדם הכנסה מועדפת וסעיף 131 לפקודה שעניינו בחובת הגשת דו"ח שנתי.

לאחר מכן, נדרשה השופטת וינשטיין לשאלה מהי העלות של הנכסים והמִתקנים לצורכי פחת.
השופטת הִקדימה והִבהירה, כי הנחות המוצא לפסק דינה מבוססות על עוּבדות אשר לטעמה אינן שנויות במחלוקת ואינן יכולות להיות שנויות במחלוקת, בהיותן מבוססות על פקודת האמנה, הוראות הזיכיון, חוו"ד ליפשיץ ומסמך העקרונות. "הזיכיון פקע בתום תקופה של 70 שנה, קרי – יום 4.1.2001; עם פקיעתו חזר הקניין לידי המדינה בכל הנכסים והמתקנים ששימשו את המערערת לצורך הפעילות במשק הדלק, ללא תמורה; על פי מסמך העקרונות נקבע על ידי המדינה כי המערערת תמשיך לפעול בתחומי פעילותה – אחסון והזרמת דלק, אך המשך הפעלת הנכסים והסדרתם יעשה בהתאם לעקרונות שנקבעו במסמך העקרונות, שהעיקרי שבהם הוא כי נכסים המשמשים לפעילות במשק הדלק יועברו לידי המערערת (או חברת הבת שלה) במסגרת הסכמית מתאימה ובתמורה שתיקבע" (פס' 114) [ההדגשה במקור - א' ש'.]
השופטת ציינה, כי היות שהמסגרת ההסכמית אינה קיימת עד עצם היום הזה, עליה להכריע מהו שווי הנכסים והמִתקנים שהועברו מהמדינה לידי המערערת לשימושה במסגרת פעילותה במשק הדלק לאחַר תום תקופת הזיכיון, דהיינו, מהו בסיס העלות של הנכסים שקיבלה המערערת לידיה לשם שימוש לצרכי אחסון והזרמת דלק בתום תקופת הזיכיון.
לעמדתה, אין ולא יכול להיות ספק שאילו היה נחתם ההסכם המפורט בין המערערת לבין המדינה, הרי שהתמורה שהייתה נקבעת בהסכם זה, הייתה מהווה את העלות המקורית של המִתקנים והנכסים לצורכי פחת (חשבונאי ומיסויי), וזאת הָחל מיום 5.1.2001.
ביום סיום הזיכיון, ציינה השופטת וינשטיין, רכשה המערערת מהמדינה זכויות בנכסים ובמתקנים,כך שאין מדובר במצב דברים של "המשכיות" כפי שטוען המשיב. להפך, מדובר במצב דברים הכולל שינוי מובהק, הן שינוי משפטי, הן שינוי כלכלי, וממילא אף שינוי מיסויי. שכּן, נכסים שהיו מצויים קודם בבעלותה של אישיות משפטית אחת (המערערת) עברו לבעלותה של אישיות משפטית אחרת (המדינה), וממילא העברתם בחזרה לידי המערערת לצורך השימוש בהם, היא בבחינת אירוע משפטי, כלכלי ומיסויי מובהק. "בסופו של דבר, התוצאה היא כי המערערת עברה ממצב בו הנכסים היו בשימושה במשך תקופת הזיכיון, כשהכנסותיה מהפעילות והשימוש בהם לא חויבה במס, למצב בו הזיכיון פקע, אך קיימת הסכמה מול המדינה כי היא ממשיכה בפעילותה, מבלי שקיים הסכם המתווה את המסגרת הנדרשת לפעילות זו, לרבות התמורה שתשולם על ידי המערערת בגין העברת הנכסים מהמדינה לשימושה, ולמשך איזו תקופה, אך כאשר כעת הכנסתה מהפעילות  – חייבת במס" (פס' 125).
השופטת הוסיפה וציינה, כי הנחת המוצא, שנראה כי היא מוסכמת על כולי עלמא, היא, שעל אף שלא נחתם הסכם עד כה, וגם אם לא שולמה תמורה בפועל עד כה, המדינה לא ויתרה על זכותה לקבל תמורה עבור המִתקנים והנכסים, ולמעשה המדינה אף אינה רשאית לוותר על קבלת תמורה כאמור, שאין מחלוקת שעברו לבעלותה ביום 5.1.2001 עם פקיעת הזיכיון. 
משכך, והיות שבסופו של דבר לא נחתם הסכם מפורט בין המדינה למערערת, הרי שלא נותרה ברירה אלא לקבוע את העלות המקורית ליום שאחרי סיום הזיכיון על-פי התמורה המשוערת שהמערערת היתה נדרשת לשלם למדינה אילו היה נחתם הסכם או אפילו תשלם בעתיד כאשר ייחתם ההסכם, דהיינו בהתאם לשווי הכלכלי של המִתקנים והנכסים שהועברו לידיה ביום 5.1.2001. זאת, גם אם היינו מצויים במצב בו המדינה הייתה מעבירה את הנכסים למערערת ללא תמורה (כגון: כנגד הקצאת מניות), שכּן היחסים בין המדינה למערערת, חברה ממשלתית בבעלות מלאה של המדינה, הם ללא ספק בבחינת "יחסים מיוחדים" לפי דיני המס, ולפיכך מחירם המקורי של הנכסים המועברים נקבע לא לפי התמורה ששולמה בפועל, אלא על-פי שווי השוק שלהם (ראו סעיף 88 לפקודת מס הכנסה).
למעשה, ציינה השופטת, במצב דברים רגיל, צריך היה שהמדינה תעריך את שווי השוק של הנכסים והמתקנים, ותיקבע את התמורה עבור העברתם לשימוש המערערת לאחַר תום הזיכיון – לפי שווי השוק של נכסים אלה, שהינו גבוה משמעותית מהשווי המופחת המתואם של הנכסים כפי שהופיע בספרי המערערת ליום 31.12.2000. אולם, מסיבות שונות, שאינן מעניינו של בית-המשפט, במסגרת התדיינויות שהתקיימו בין המערערת לנציגי המדינה, שיקפה המדינה עמדה כי אין לקבוע את עלות הנכסים ליום סיום הזיכיון לפי שווי השוק, אלא כי החלופה ההוגנת והמאוזנת היא קביעת שווי הנכסים ליום העברתם לידי המערערת לפי השוֹוי המופחת והמתואם, כפי שהוא מופיע בספרי המערערת, נכון לתום הזיכיון.

השופטת וינשטיין הִמשיכה ונדרשה לטענת המשיב לפיה יש לראות את המערערת כאילו תבעה פחת (לצורכי מס) בשיעור 7% במהלך תקופת הזיכיון (הגם שהמערערת לא הייתה חייבת בתשלום מס בתקופה זו), כך שיתרת המחיר המקורי בתום תקופת הזיכיון ולאחַר ניכוי סכומי הפְּחָת לפי תקנות הפְּחָת, אינו מאפשר ניכוי פחת נוסף מחמת מיצויו.
השופטת דחתה טענה זו.
ראשית, ציינה השופטת, למערערת לא ניתנה כל הקלה במס בדרך של ניכוי פחת (מיסויי), שהרי המערערת לא היתה חייבת בתשלום מס במשך כל תקופת הזיכיון; ומשכך, לא נפל פגם בפעולתה של המערערת בכך שלא הגישה במהלך השנים דוחות התאמה למס.
שנית, אין לייחֵס חשיבות כלשהי לאופן שבו נרשמו או הוצגו נתונים מסוימים בספרי המערערת. "אינני מקבלת את טענת המשיב כי המערערת מושתקת מלטעון כי רכשה מחדש את המתקנים בתום תקופת הזיכיון, בשל כך שלשיטתו בספריה פעלה כאילו הזיכיון לא הסתיים. בסופו של יום, בית משפט זה נדרש לקבוע קביעות עובדתיות ולפרש את הדין. האופן שבו דיווחה או לא דיווחה המערערת בספריה – לא יהיה זה שיקבע, במקרה הנדון, את העובדות לאשורן ואין כל מקום לטיעון בדבר השתק שיפוטי [...] העובדות שאינן יכולות להיות שנויות במחלוקת הן שהזיכיון הסתיים ביום 4.1.2001, כאשר החל מיום 5.1.2001 הנכסים והמתקנים חזרו לבעלותה וקניינה של המדינה. כך קבעו הוראות הזיכיון, כך נקבע בחוו"ד ליפשיץ, ואין כל ספק כי זוהי עמדת משרד האוצר, שהמשיב מהווה זרוע של משרד זה, ואינו יכול לנהוג כאילו הוא מנותק ולא קשור לעמדות מקצועיות ומשפטיות של משרד זה. בהינתן עובדות אלו, ובהינתן מסמך העקרונות – המערערת רכשה מחדש זכויות בנכסים ובמתקנים ביום 5.1.2001. רכישה מחודשת זו מובילה, על פי הדין, לקביעת יום רכישה חדש ובהתאם יש לקבוע את יתרת המחיר המקורי – היינו, את שווים הכלכלי של המתקנים ליום הרכישה החדש. כיוצא בכך, דין טענת המשיב לפיה אין להתחשב כלל בעובדה שנקבע במסמך העקרונות כי ייחתם בין המדינה למערערת הסכם מפורט באשר לשימוש במתקנים לאחר תום הזיכיון – אף היא להידחות" (פס' 138-137).
שלישית, אין כל רבותא במחלוקת שניטשה בין המשיב למערערת בשאלה האם למערערת היה "פטוֹר" מתשלום מס או שהיא "לא היתה חייבת" בתשלום מס.
שכּן, החובה לצרף טופס יא' לדוחות המוגשים לפקיד-השומה נובעת מתקנה 3 לתקנות הפְּחָת הקובעת ש"כל אימת שחייב במס תובע ניכוי עפ"י סעיף 11(1)(ט) של הפקודה בשל פחת בבניינים, במכונות, במיסדר או ברהיטים השייכים לו והמשמשים לצורך עסקו, מקצועו החפשי או מקצועו, עליו לצרף אל הדו"ח שלו הודעה בטופס 1342 (י"א) המובא בתוספת א' לתקנות אלה" [ההדגשה הוּספה - א' ש'] ומשכך, ככל שאין חובת תשלום מס, בין אם בְּשל פטוֹר ובין אם בְּשל היעדר חבות בְּשל אי-כניסה לרשת המס – אין ניכוי פחת ואין חובה לצרף לדו"ח את טופס יא', וממילא גם אין אפשרות לתבוע ניכוי בְּשל פחת. מסקנה זהה עולה מתקנה 2, שעניינה בשיעור הפְּחָת הניתן לניכוי "בבירור ההכנסה המחייבת במס".
עוד ציינה השופטת, כי פרשנות המשיב לפיה יש לקבוע כי בתקופת הזיכיון למערערת יש "הכנסה חייבת", כמשמעה בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה – דהיינו, הכנסה לאחַר ניכוי ההוצאות שיצאו בייצור ההכנה ולאחַר הניכויים, הקיזוזים והפטוֹרים – אינה נראית לה בנסיבות העניין, שהרי כלל הכנסתה של המערערת פטורה; מה גם שפרשנות זו אף אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת המונח "הכנסה חייבת" שבפקודה. 
בנוסף, ציינה השופטת, כי אין כל ממש בניסיונו של המשיב להיסמך על פסק-הדין בעניין וימן (ו"ע (מחוזי חי') 10216-07-14) ועל הלכת PIV (ע"א 5883/18), ראו פס' 148-146. 
זאת ועוד. בבחינת למעלה מן הצורך הוסיפה השופטת, כי קיים כֶּשֶל  בטיעונו של המשיב, המעלה טענות כלפי המערערת לעניין ניכוי פחת מיסויי בשנות-המס של הזיכיון, שעה שהמשיב לא הוציא למערערת כל שומה בעניין זה, או העלה דרישה להגשת דוחות התאמה למס וניכוי פחת מיסויי, בכל שנות-המס של הזיכיון. "אילו המשיב היה סבור כי המערערת אינה פועלת כדין בכך שאינה מגישה דוחות התאמה למס וטפסי י"א כל השנים של הזיכיון – היה עליו להפעיל את סמכויותיו בהתאם לפקודת מס הכנסה (ראו למשל סעיף 131(ו) או סעיף 135 או סעיף 142 לפקודת מס הכנסה), ובמסגרת המועדים הרלבנטיים לשנות המס של הזיכיון. העלאת טענה במסגרת שומות לשנות המס שלאחר תום הזיכיון – משנת 2001 ואילך – לפיה בשנות מס סגורות פעלה המערערת שלא כדין בכך שלא הגישה דוח התאמה למס ולא ניכתה פחת מיסויי – הינה לטעמי טענה שאין לקבלה, מאחר ומדובר בניסיון לבצע תיקון של דוחות המערערת בניגוד לדין. יתר על כן, למשיב היתה הזדמנות להעלות את הטענה בעניין אי הגשת דוחות התאמה למס ואי ניכוי פחת מיסויי, במסגרת השומות שהוציא למערערת לשנות המס 2000-1997, וזאת לא עשה" [ההדגשה במקור - א' ש'] (פס' 151).

בנקודה זו, נדרשה השופטת וינשטיין לטענת המשיב בעניין תחולת סעיף 24 לפקודת מס הכנסה, ככל שייקָבע כי המערערת רכשה מחדש את הנכסים והמִתקנים מהמדינה בסיום הזיכיון.
השופטת קבעה, כי השומה שהוציא המשיב למערערת, כמו גם ההודעה המפרשת את נימוקי השומה אינם מתייחסים להוראת סעיף 24 לפקודה, כך שהכנסת הטיעון לסיכומי המשיב מהווה הרחבת חזית שלא כדין. "משנדרש בית המשפט לכתוב פסק דין בערעורים דנן, הוא בוחן את השומות בצווים שהוצאו על ידי המשיב, כמות שהוצאו, במועד שהוצאו. ניהול הערעורים על פני פרק זמן כה ממושך, או הערות שהעיר בית המשפט או המלצות שניתנו על ידי בית המשפט – ולא התקבלו על ידי המשיב – אינם נותנים גושפנקא והכשר להוספת טיעונים על ידי המשיב, שלא בא זכרם כלל בנימוקי השומות בצווים ולהרחבת חזית שאינה מותרת" (פס' 154).
עם זאת, גם לגופו של עניין ציינה השופטת שסעיף 24 לפקודה אינו יכול לחול בנסיבות העובדתיות הקונקרטיות ובמצב המשפטי הספציפי בעניינה של המערערת. שכּן, החזרת הנכסים והמִתקנים לידי המדינה בתום תקופת הזיכיון היא תוצאה הנובעת מהוראות פקודת האמנה והזיכיון, בעוד שהמשיב לא דן ולא קבע דבר וחצי דבר בשאלה האם השבת הנכסים לקניין המדינה מהווה אירוע של "מכירה" (כקבוע באותו סעיף 24 – "נמכר נכס בר פחת והמוכר רכשו מחדש [...]"). 
כמו-כן, היות שיתרת המחיר המקורי שקבעה המערערת בדוחותיה לאחר תום הזיכיון – קרי: העלות המופחתת של הנכסים (לאחר הפחתת הפְּחָת החשבונאי) לסוף שנת 2000 – מהווה את השוֹוי הכלכלי הסביר וההוגן של הנכסים למועד האמור, בנסיבות של היעדר חתימה על הסכם מפורט עם המדינה והיעדר קביעה של התמורה שעל המערערת לשלם בעד השימוש בנכסים לאחר תום הזיכיון – הרי שגם מטעם זה אין מקום לדון בתחולת סעיף 24 לפקודה.

לבסוף, ציינה השופטת וינשטיין, כי לא נעלמו מעיניה כל יתר טענות המשיב,* אך לא מצאה כי יש במי מהן כדי לשנות את התוצאה הסופית אליה הגעתי בפסק דינה והיא דוחה אף אותם. 

* ובכלל זאת, כך נראה, טענותיו של המשיב ביחס לסעיף 18(ג) לפקודת מס הכנסה (ראו פס' 99 לפסק-הדין).

לאור כל האמור, קבעה השופטת, כי יש לקבל את הערעורים במלואם.
עוד קבעה השופטת, בהמשך לביקורתה החריפה בראשית פסק-הדין, כי יש לחתוֹם על הסכם מפורט ומסודר להסדרת משק הדלק בישראל שהמערערת מהווה גורם מהותי ומשמעותי בו לכל המאוחר עד סוף שנת 2025; וכי אי-חתימה על הסכם עד למועד האמור ראוי שתהיה מושא לבחינה, בדיקה וביקורת של מבקר המדינה.
בנוסף, קבעה השופטת וינשטיין, כי פסק-הדין יועבר לידי שר האנרגיה והתשתיות, לידי שר האוצר ולידי מנהל רשות החברות הממשלתיות לצורך החשת הטיפול בחתימה על הסכם מפורט כאמור לעיל.