לוגו אלכס שפירא ושות׳

חישוב החבות במס רכישה בשינוי מבנה לפי חלק ה'2 לפקודה | סתירה בין שומת ניכויים של פ"ש לבין השומה מטעם המל"ל | תובענה ייצוגית נגד המל"ל | מחיקת ערעור לעליון בְּשל איחור של יום אחד בהגשתו | הסרת צו איסור פרסום על פס"ד במע"מ

11/07/2021

חישוב החבות במס רכישה בשינוי מבנה

ביום ה, 8.7.2021, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בשלושה ערעורים שנדונו במאוחד על פסקי-הדין של ועדות-ערר מיסוי מקרקעין שליד בתי-המשפט המחוזיים בחיפה, מרכז-לוד ותל-אביב, בהתאמה, בעניין בריטיש ישראל השקעות בע"מ (ו"ע (חי') 46205-08-11 מיום 1.12.2015),* ארנה סטאר גרופ בע"מ (לשעבר מנופים פיננסיים לישראל (מפל) בע"מ) (ו"ע (מרכז-לוד) 35298-10-12 מיום 16.11.2016)** וסקי דרופ החזקות בע"מ (ו"ע (ת"א) 20650-07-16 מיום 6.5.2018).***

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
** למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.
*** למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

הערעורים כָּללו בראשיתם שאלות שונות, אולם בדיון שנערך לפני בית-המשפט העליון הצדדים הסכימו להצעת בית-המשפט כי הערעורים יתמקדו רק בשאלת פרשנותן של הוראות סעיפים 103ב(ב), 104ד(4) ו-105ב(ב) שבחלק ה'2 לפקודת מס הכנסה – כולן בנוסח זהה – לפיהן מקום שחל פטוֹר ממס שבח לפי הוראות חלק ה'2 לפקודה במסגרת הליך של מיזוג, העברת נכסים, או פיצול, בהתאמה, יחול חיוב במס רכישה בשיעור מופחת של 0.5% – האם יש לחשב את מס הרכישה המופחת לפי שווי המקרקעין, כעמדת רשות המסים (אשר התקבלה על-ידי ועדת-הערר בעניין סקי דרופ), או שמא לפי שווי המניות, כעמדת שלוש החברות (אשר התקבלה על-ידי ועדת-הערר בעניין בריטיש ישראל).*

* יצוין, כי בעניין ארנה סטאר גרופ העלתה המערערת בכתב הערר מטעמה את הטענה כי יש לחשב את מס הרכישה על בסיס שווי המניות המועברות ולא על בסיס שווי המקרקעין, אולם בסיכומיה בחרה לזנוח את הטענה ולהתמקד בטענותיה האחרות. בְּשל כך, ועדת-הערר לא הכריעה בסוגיה זו.
במסגרת הערעור העלתה המערערת שוב טענה זו, ולאור הסכמת הצדדים בית-המשפט העליון הכריע בה, על אף זניחתה בפני ועדת-הערר. 

בית-המשפט העליון, מפי השופט (בדימ') מ' מזוז (בהסכמת השופטת ע' ברון והמשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר)קיבל את עמדת רשות המסים (קישור לפסק-הדין).

השופט (בדימ') מזוז קבע, כי המונח "מס רכישה" הוא מוסד מוּכּר בדין, הקבוע והמוסדר בחוק מיסוי מקרקעין ובתקנות מכוחו, כאשר מס זה אוצֵר בחוּבּו שני מַרכיבים: שיעור המס החָל על "המכירה" והשווי ממנו מחושב שיעור המס. בעוד שיעור המס הוא שיעור משתנה בהתאם לכללים הקבועים בחוק ובתקנות מכוחו (תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה- 1974), הרי שלגבי השווי ממנו נגזר המס הכְּלָל הוא שהוא מתייחס לשווי המקרקעין בעסקת המכירה, כאשר כלל זה חל הן במכירה של מקרקעין והן במכירת מניות של "איגוד מקרקעין" (סעיפים 9 ו-17 לחוק).
על-כן, הוסיף השופט וקבע, כאשר פקודת מס הכנסה קובעת חיוב "במס רכישה" – ובכלל זאת החיוב במס רכישה בשיעור מופחת לגבי שינוי מבנה הפטוּר ממס לפי הפקודה – חזקה היא כי הכַּוונה למס רכישה כהגדרתו בחוק. כלומר, מדובר בחקיקה על דרך הפניה.
ואכן, סעיף 103 לפקודת מס הכנסה קובע כי "תהא לכל מונח המשמעות שיש לו [...] בחוק מיסוי מקרקעין [...] זולת אם יש בחלק זה הוראה מפורשת אחרת". והנה, בעוד לגבי שיעור מס הרכישה נקבעה בסעיף 103ב(ב) "הוראה מפורשת אחרת" (שיעור מופחת של 0.5%), הרי בכל ענין אחר הנוגע למס הרכישה, בהיעדר "הוראה מפורשת אחרת", תהא לו "המשמעות שיש לו [...] בחוק מיסוי מקרקעין"; כולל לענייננו – אופן חישוב המס החָל.

השופט (בדימ') מזוז הוסיף והתייחס לפסק-הדין של ועדת-הערר חיפה אשר קיבלה את עמדת החברות ואשר ביססה את מסקנתה בעיקר על הנימוק כי לשון סעיף 103ב(ב) לפקודה היא בגֶדר "הוראה מפורשת אחרת" וכי כאשר הפקודה נקטה בסעיף 103ב(ב) סיפא בנוסח "בשיעור של 0.5% משוויה", הרי שהפקודה מתייחסת לשווי המניות בהן נעשתה העִסקה, ולא המקרקעין, שכּן מדובר בהליך מיזוג.
השופט דחה הנמקה זו, בקובעו, כי על-פי סעיף 103ב(ב) לפקודה כאשר מדובר במיזוג "תתחייב המכירה במס רכישה בשיעור של 0.5% משוויה", כלומר הסעיף קובע את שיעור המס מ"שווי המכירה" שהוא מונח מוּכּר ומוסדר בסעיפים 9 ו-17 לחוק מיסוי מקרקעין ולפיו שווי המכירה נקבע לפי שווי המקרקעין. מכאן, שלא רק שאין בהוראת סעיף 103ב(ב) סיפא משום "הוראה מפורשת אחרת" הסוטה מכללי החישוב של מס רכישה שבחוק מיסוי מקרקעין, אלא יש כאן למעשה הפניה לאותו מונח מוּכּר (שווי המכירה).
זאת ועוד. פרשנות החברות משמעה כי סעיף 103ב(ב) לפקודה קובע למעשה מס חדש ושונה שאינו דומה למס רכישה שלפי חוק מיסוי מקרקעין (לא בשיעורו ולא באופן חישובו) למרות שהפקודה עושה שימוש במונח "מס רכישה" שהוא, כאמור, מונח המוּכּר היטב בדין ולמרות שעיקרון ההרמוניה החקיקתית מחיֵיב כי ככל שאין מניעה לכך, יש לפרֵש אותו מונח בו נעשה שימוש בשני דברי חקיקה העוסקים באותה מַטריה באופן הרמוני.


סתירה בין שומת ניכויים של פקיד-השומה לבין השומה מטעם המל"ל

פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה

במבזק מס' 1873 מיום 10.9.2020 דיווחנו על פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין א. טירר חברת עורכי דין.

התובעת היא חברת עורכי-דין בבעלות מלאה של עו"ד אהרון טירר ("עו"ד טירר"), כאשר שני ילדיו מועסקים כעובדים בחברה.
בחודשי הקיץ של שנת 2015 הֵחלו הליכי ביקורת שומה לחברה הן על-ידי פקיד-השומה והן על-ידי המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל").
בעקבות הביקורת שעָרך, קבע המל"ל, כי על התובעת לשלם תוספת דמי ביטוח לשנים 2009–2013 בגין הוצאות רכב המהוות טובת הנאה לעובדיה.
אלא מאי, בעקבות הליכי הביקורת של פקיד-השומה, נחתם הסכם בין התובעת לבין פקיד-השומה וכן בין עו"ד טירר לבין פקיד-השומה לשנות-המס 2010–2013 לפיהם, בין היתר, הסכום שבמחלוקת בנושא הוצאות הרכב יימחק מסעיף ההוצאות (דהיינו, הוצאות הרכב לא תותרנה לתובעת בניכוי לצורכי מס) והוא ייחשב לדיבידנד החייב במס (בשיעור 30%) בידי עו"ד טירר (בעל המניות).
לאחַר החתימה על הסכמי השומה, הגישה התובעת השגה למל"ל ביחס לשומת הניכויים שהוּצאה על-ידיו בטענה, כי הסכום שבמחלוקת סוּוג כדיבידנד על-ידי פקיד-השומה וממילא אין לחַייבו בדמי ביטוח.
ביום 13.4.2017 התקבלה החלטת המל"ל הדוחה את ההשגה ("ההחלטה") מבלי שנערך דיון במעמד נציגי התובעת, וזאת חרף העובדה שדיון כאמור התבקש על-ידיה.
מכאן התביעה לבית-הדין האזורי.

בית-הדין, מפי השופט א' שגב ונציב הציבור (מעסיקים) מר י' חמצני, קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).

לאחַר שפירט בהרחבה את טענות הצדדים ונדרש לפסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין מגן דוד אדום,* קבע בית-הדין – תוך שהוא מבקר את התנהלותו המזגזגת של המל"ל** – כי מקור הסמכוּת לקביעת ההכנסה החייבת בדמי ביטוח נגזר מהקריטריונים הקבועים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, ועל-כן שעה שרשות המסים קבעה מהי ההכנסה הקובעת של התובעת וחייבה אותה בתשלום מס בהתאם, קביעה זו מחייבת את המל"ל ואין נפקא מינה אם מדובר בהסכם פשרה, אם לאו, בהתאם להלכת מגן דוד אדום.

* התייחסנו לפסק-הדין במסגרת מבזק 1871 מיום 30.8.2020. למַעבר למבזק האמור, לחצו כאן.
** ראו פס' 34 לפסק-הדין.

למעלה מן הצורך, הוסיף בית-הדין ונדרש לטענת התובעת בדבר אי-מתן זכות טיעון.
בית-הדין קבע, תוך שהוא מצטט מבג"ץ 10307/08, כי אין חובה שזכות הטיעון תתבצע בדרך של שימוע בעל-פה, ועל-כן היות שאין חוֹלק שלתובעת ניתנה זכות טיעון בכתב דין הטענה להידחות.

התביעה התקבלה ונקבע כי השומה שהמל"ל הוציא לתובעת תבוטל תוך חיוב המל"ל בהוצאות התובעת בסך 10,000 ש"ח.

פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה

המל"ל הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-הדין הארצי לעבודה, ובתום הדיון בערעור הודיעו הצדדים כדלקמן (ההדגשה אינה במקור):

"הגענו להסכמה הבאה וזאת, מבלי לגרוע זה מטענותיו של זה:
1. חברת א. טירר חברת עורך דין (להלן – החברה) תשלם למוסד סכום של 99,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה החל מיום 1.1.2013 בעבור השנים 2009 עד 2014 כולל. בניכוי הסכומים ששולמו, ככל ששולמו, בעד שנים הללו בגין ביקורת הניכויים.
2. פסק דינו של בית דין קמאיבוטל. עם זאת, הוצאות המשפט ששולמו לחברה יוותרו בידה.
3. ערעור החברה באשר להוצאות המשפט – ימחק.
4. למען הסר ספק, הסכם זה ממצה את דרישות המוסד בגין ביקורת הניכויים לשנים 2009 עד 2014 כולל.
5. מבקשים לתת להסכמה תוקף של פסק דין ללא צו להוצאות."

בית-הדין הארצי נתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים כאמור (קישור לפסק-הדין).


תובענה ייצוגית נגד המל"ל

ביום ה, 8.7.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – ההסתדרות במרחב חיפה.

עניינו של פסק-הדין בבקשת רשות ערעור (אשר התקבלה והוסבה במהלך הדיונים לערעור) על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (השופט א' שהם) בת"צ 31733-01-10, בגדרהּ נדחתה בקשתו של המבקש, המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל"), לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה נגדו על-ידי המשיבה (ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – ההסתדרות במרחב חיפה).

בתמצית נציין, כי ביום 24.1.2010 הגישה המשיב תביעה הצהרתית וכספית כנגד המל"ל לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ולצדהּ בקשה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, במסגרתן הִצביעה המבקשת על היעדר הלימה בין דמי הביטוח שהמל"ל גבה ממעסיקים עבוּר עובדיהם לבין גובה השכר שעל יסודו חושבה ושולמה הגמלה בפועל לעובד לאחַר קרות "אירוע מזכה".
כך, לפי הנטען בתביעה, למל"ל היה ידוע זה עשרות שנים, כי מעסיקים רבים אינם כוללים בתלושי השכר של עובדיהם הטבות שונות המוקנות לעובדים, מטעמים שונים שאינם בשליטתם ובאחריותם של העובדים. זאת, על-אף שההטבות האמורות נחשבות כהכנסה בידי העובדים והן אמורות היו להילקח בחשבון בגדרי ההכנסה החודשית, המהווה את הבסיס לתשלום דמי הביטוח עבור העובד-השכיר, שהמעסיק חב בתשלומם.

ביום 8.4.2013, בחלוֹף למעלה מ-3 שנים לאחַר הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הודיע המל"ל כי הָחל מחודש ינואר 2013 הוא מפעיל מערכת המבוססת על נהלי עבודה מפורטים וכן תוכנת מחשב, שפותחה על דעתו של היועמ"ש (בעקבות ההליך) וכי המערכת האמורה מספקת פתרון למצב הדברים שתואר לעיל ומאפשרת תשלום הפרשי גמלה, ביחס לגמלאות מחליפות הכנסה, וזאת בהתאם להכנסות הנוספות, שהתגלו בביקורות הניכויים ולדמי הביטוח שנגבו מהמעסיקים בגינן. עוד הודיע המל"ל, כי הוחלט לפנים משורת הדין, לשיטתו, ומבלי שיהא בכך משום הודאה באיזו מהטענות שהועלו בתביעה: "להחזיר כספים לעובדים" הזכאים לכך, שקיבלו גמלאות מחליפות הכנסה משנת 2003 ואילך. בנסיבות אלו – ומאחַר שלשיטתו של המל"ל התביעה לא באה בגֶדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ולא ניתן לפיכך לאשרה כתובענה ייצוגית – עתר המל"ל לקבלת הערעור, תוך חיוב ההסתדרות בהוצאות ובשכר-טרחת עו"ד. ממילא סבר המל"ל כי אין מקום לפסוֹק גמול להסתדרות ושכר-טרחת עו"ד לבאי-כוחה.

בית-המשפט העליון קיבל ברוב דעות (השופטים י' עמית ו-נ' הנדל כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר (בחוות-דעת האוחזת 59 עמודים)) את הערעור של המל"ל וסילק את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף, אך חִייב את המל"ל בהוצאות ובשכר-טרחת עוה"ד של ההסתדרות בסך 75,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).


מחיקת ערעור לעליון בְּשל איחור של יום אחד בהגשתו

ביום ג, 6.7.2021, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון, מפי הרשם ר' גולדשטיין, בעניין א.א אביבה אלזמי בע"מ ואח'.

עניינו של פסק-הדין בבקשת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) לסילוק ההליך (ערעור על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה (בתיק ו"ע 37946-06-19) מיום 17.3.2021) על הסף מחמת איחור שנפל לטענתו בהגשתו.

לטענת המשיב, הערעור הוגש באיחור, שכּן המועד להגשת ערעור על פסק-דין של ועדת-הערר נקבע בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין ועומד על 45 ימים. 
עוד טוען המשיב, כי בניגוד להליך אזרחי "רגיל", הרי שבמניין הימים להגשת ערעור על פסק-דין של ועדת-הערר יש למְנות את ימי פגרת הפסח.

המערערים, לעומת זאת, מַפנים לתקנה 13 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה-1965 ("תקנות מס שבח"), הקובעת כי סדרי הדין שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ביחס לערעור (וליתר דיוק פרק ד' לתקנות אלו) "יחולו בערעור על החלטתה של ועדת ערר לבית המשפט העליון בשינויים המחויבים".
בהתאם, ולאור הוראות סעיף סעיף 25 לחוק הפרשנות (לפיו "אזכור של חיקוק בחיקוק אחר – כוונתו לחיקוק המאוזכר כנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בחיקוק אחר"), סוברים המערערים כי יש לקרוא את הוראת תקנה 13 לתקנות מס שבח, ביחס לערעור שהוגש לאחַר מועד תחילת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 ("תקנות סדר הדין החדשות"), כהוראה המַפנה לפרק הערעור בתקנות סדר הדין החדשות, הוא פרק י"ז; וכנגזר מכך עמד להם פרק זמן של 60 ימים להגשת ההליך, כקבוע בתקנה 137(א) לתקנות סדר הדין החדשות.
עוד סבורים המערערים, כי אין למְנות את ימי פגרת הפסח במניין הימים להגשת ההליך.

הרשם ר' גולדשטיין קיבל את בקשת המשיב  והורה על מחיקת הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציין הרשם גולדשטיין, כי על פני הדברים הדין הוא לכאורה עם המשיב ופרק הזמן להגשת הליך הינו 45 ימים מעת מסירת פסק-הדין למערערים.
זאת, מהטעם שפרק הזמן של 45 ימים להגשת ההליך נקבע בהוראת חקיקה ראשית (סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין), ואין בכוחה של חקיקת-משנה לגְבור על כך, מה גם שספק אם תקנות מס שבח מתיימרות כלל להתגבר על הוראת החוק, שכּן תקנות אלו מחילות על ערעור המוגש לבית-המשפט העליון את תקנות סדר הדין "בשינויים המחויבים".

מכל מקום, הוסיף הרשם גולדשטיין וקבע, אין צורך לטעת מסמרות בשאלה האמורה, שכּן גם אם הייתה מתקבלת טענתם המשפטית של המערערים בנוגע למשך הזמן שעָמד לרשותם להגשת הערעור, עדיין לא היה מנוס מן המסקנה כי ההליך הוגש באיחור של יום אחד לכל הפחות.*

* ראו לעניין זה את התייחסותו של הרשם לתיעוד במערכת "נט המשפט" בדבר המצאת פסק-הדין במנגנון "הודעה באתר" לבאת-כוח המערערים ביום 17.3.2021 וכן לצפייה היזומה בפסק-הדין עוד באותו יום.

הרשם ציין, כי כפי שנפסק לא אחת גם איחור של יום אחד הוא איחור לכל דבר ועניין וגם מי שאיחר בהגשת ההליך ביום אחד נדרש להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים את מתן הארכה המבוקשת על ידיו כפי דרישת תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין החדשות.
לדבריו, בקשת המערערים אינה מַצביעה על "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה המבוקשת והיא נסמכת על "טעות בתום לב" וזאת "על רקע מחלוקת משפטית כנה" בעניין מניין הימים להגשת ההליך. על-כן, והיות שגם אם הייתה מתקבלת עמדתם המשפטית של המערערים עדיין לא היה מנוס מהמסקנה שההליך הוגש באיחור, אין בטענה האמורה כשלעצמה כדי לגבש טעם מיוחד, בנסיבות העניין. כמו-כן, גם הטענה בדבר סיכויי ההליך אינה יכולה לגבש, כשלעצמה, טעם מיוחד המצדיק את מתן הארכה.


הסרת צו איסור פרסום על פסק-דין במע"מ

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

ביום 6.4.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אשת יחסי הציבור יוספה טמיר ברק.

עניינו של פסק-הדין בהמרצת הפתיחה שהגישה המבקשת נגד המשיב (מנהל מע"מ תל-אביב), בגדרהּ התבקש בית-המשפט לחיֵיב את המשיב להגיע להסדר גבייה "בר קיימא" עם המבקשת בקשר לחובות מע"מ שהיא חייבת לאוצר המדינה וכן להצהיר על בטלות פעולות אכיפה שכבר בוצעו בקשר לאותם חובות.
אין מחלוקת בין הצדדים באשר לקיומם של חובות המע"מ ואף אין מחלוקת כי המשיב היה מוכן להגיע להסדר גבייה כלשהו, אך לדעת המבקשת התנאים והדרישות שהציב המנהל אגב כך היו מכבידים מדיי ובלתי-סבירים בנסיבות העניין והמשיב מפלה אותה לרעה ופועל כלפיה לפי מדיניות "קשיחה ונעדרת רחמים".

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את המרצת הפתיחה ללא חיוב בהוצאות (קישור לפסק-הדין).

השופט קירש הִבהיר, כי התערבות בית-משפט בתחום הֶסדרי הגבייה צריכה להיות מצומצמת מאוד.

לגופו של עניין, קבע השופט קירש, כי לא מצא בסיס לטענה כי המשיב פעל מתוך חוסר תום-לב או ממניעים פסולים.
עם זאת, השופט מצא לנכון להמליץ בפני המשיב לנקוט במספר פעולות להקל על המבקשת (ראו פס' 30 לפסק-הדין).

הבקשה לאיסור פרסום פסק-הדין והערעור לבית-המשפט העליון

ביום 14.4.2021 הגישה המבקשת בקשה לבית-המשפט המחוזי כי יורה על איסור פרסום פסק-הדין ולחלופין על איסור פרסום שמה מנוסח פסק-הדין, כך שתכונֵה "פלונית".
לטענתה, יש בפרסומו של פסק-הדין, המתאר את מצבה הכלכלי והאישי, כדי לגרום לפגיעה ממשית ואנושה בשמה הטוב.

בהחלטתו מיום 18.4.2021 הטיל בית-המשפט המחוזי חיסיון ארעי על התיק, עד לקבלת החלטה בבקשה.

ואילו ביום 2.5.2021 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה לאיסור הפרסום.
על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה ללא צו להוצאות (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ציין השופט גרוסקופף קבע, כי בדין טענה המדינה כי הבקשה הוגשה תוך חריגה מפֵּרק הזמן הקבוע בסעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 להגשת ערעור על החלטה בבקשה לאיסור פרסום, והדרך הראויה להשיג על החלטת בית-המשפט המחוזי הייתה באמצעות הגשת ערעור בתוך 7 ימים ממתן ההחלטה (בפועל, הבקשה הוגשה מעל שבועיים לאחַר שניתנה החלטת בית-המשפט).

הגם שדי באיחור האמור על-מנת לדחות את הבקשה, הוסיף השופט גרוסקופף וקבע, כי גם לגופם של דברים אין בבקשה ממש.
לדבריו, בבחינת נקודת האיזון המתאימה בין עיקרון פומביות הדיון לבין זכותה של המבקשת לפרטיות, הוא לא מצא כי פרסום הדברים עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיות המבקשת כנטען על ידיה. שכּן, המידע הכלול בהחלטה ביחס למבקשת הוא מידע כללי בדבר מצבה האישי והכלכלי, אשר רובו ככולו רלוונטי לבירור התובענה שהגישה, ואשר לחֵלקו, אם לא לעיקרו, ניתן בעבר פומבי על-ידי המבקשת עצמה. משכך, אין זהו מסוג המידע המצדיק, במקרה הרגיל, הטלת מגבלות על פומביות פסק-דין.
השופט גרוסקופף הוסיף וציין, כי התובענה שהגישה המבקשת התנהלה כולה במשך שנה ב"דלתיים פתוחות", מבלי שניתן איסור פרסום כלשהו על פרט מפרטיה, ופסק-הדין אף פורסם ברבים במשך מספר ימים עד אשר פנתה המבקשת בבקשתה; ומשכך, מדובר בבקשה לאיסור פרסום בדיעבד, עניין אשר אף הוא מטה את הכף אל עבר פומביות הדיון.