קווים מנחים להחלת סעיף 46 לפקודה | מס רכישה בהעברת זכות באיגוד מקרקעין אגב פירוק איגוד אחר | חישוב הפחת לעניין השבח | הלוואות לחברות קשורות | גבייה שלא כדין תשלומים ממיַיצגים בגין שימוש בשע"מ

 

קווים מנחים להחלת סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

כידוע, תרומה למוסד ציבורי שאוּשר לעניין זה על-ידי רשויות המס, מַקנה לתורם זיכוי ממס. זאת, בהתאם ובכפוף להוראות סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.

במבזק מיום 22.6.2014 דיווחנו אודות פרסום דו"ח הוועדה (קישור לדו"ח) בראשות השופטת בדימוס, עו"ד ש' פריש, שמונתה (בחודש דצמבר 2013) על-ידי שר האוצר לבדוֹק את אמות המידה והקריטריונים שלפיהם ייקָבע מוסד ציבורי לעניין סעיף 46 לפקודת מס הכנסה, וזאת תוך התייחסות לשאלה "מהו ציבור" לצורך החקיקה הרלבנטית ולסוגיות נוספות שבכתב המינוי.
זאת, בין היתר, על רקע הטענות בדבר אי-סדרים במדיניות רשות המיסים בנושא מתן אישור לפי סעיף 46 לפקודה, שבאו לידי ביטוי בפסק-הדין של בית-המשפט העליון, כשבתו כבג"ץ, בעניין עמותה לויפאסנה בישראל נ' שר האוצר (בג"ץ 10893/08).

בגדרו של דו"ח הוועדה נכללה סקירה נרחבת של המסגרת הנורמטיבית הקיימת בסעיפים 9(2) ו-46(א) לפקודת מס הכנסה, של הֶסדרי מיסוי מיוחדים נוספים שנקבעו לגבי מוסדות ציבור (כגון: סעיף 3(ז) לפקודה וכו') ושל דין מַשווה.
עוד כָּלל הדו"ח המלצות שונות ובכלל זאת לגבי רשימת המטרות הציבוריות, המספר המינימאלי של חברים במוסד, תבחינים מהותיים ופרוצדורליים לעניין מתן אישור לפי סעיף 46 לפקודה, סמכויות הגופים המעורבים במתן אישור כאמור ונהלי רשות המסים.

בהקשר זה נבקש לעדכנכם, כי בעקבות המלצות הוועדה ופסק-הדין בעניין עמותה לויפאסנה פרסמה רשות המיסים לאחרונה חוזר מקצועי שעניינו קווים מנחים להחלת סעיף 46 לפקודת מס הכנסה (קישור לחוזר).
החוזר כולל התייחסות למונחים "מוסד ציבורי" ו"מטרה ציבורית" ופירוט התבחינים המהותיים לבחינת פעילות למטרה ציבורית ולבחינת מוסד ציבורי כאמור ומקנה לראשונה הטבות מס גם לעמותות הפועלות בחו"ל לטובת אזרחי ישראל ולארגונים הומניטריים.

---

מס רכישה בהעברת זכות באיגוד מקרקעין אגב פירוק איגוד אחר

ביום 12.8.2015 ניתן פסק-הדין בעניין מירלון בע"מ (קישור לפסק-הדין).

העורר 2, גדעון פיינר, היה בעל מניות בעוררת 1, חברת מירלון בע"מ ("מירלון"), חברה רשומה בבלגיה שהחזיקה בנכסים שונים ובכלל זאת ב-20% ממניותיה של חברת פימיפלסט בע"מ ("פימיפלסט"). 
פימיפלסט הוקמה על-מנת לרכוֹש מפעל שישמש כקבלן-משנה לייצור מוצרים. פימיפלסט רכשה את המפעל אולם בסופו של יום לא עָסקה בייצור ונותרה הבעלים של הנכס בלבד וזה הושכר, כך שכּל הכנסותיה נבעו מדמי השכירות.
מירלון החזיקה גם במניות חברת Polyner Logistics Holdings Ltd, שהינה חברה רשומה בישראל ("החברה הישראלית") שהייתה בעלת חלק מהמניות בחברת Polyner Logistics BV, שהינה חברה רשומה בהולנד ("החברה ההולנדית"), אשר הייתה אף היא בשליטת העורר 2. יתרת המניות של החברה ההולנדית הוחזקו על-ידי חברה בשם Olmi Corporation NV, שהיא חברה בשליטת העורר 2 הרשומה באיים האנטילים ("החברה האנטילית").
בשנת 2007, בעקבות הליכי שומה בין העורר 2 לבין פקיד-שומה כפר-סבא, הושג בין הצדדים להסכם הסכם שומה ("הסכם השומה"), בגדרו נקבע מִתווה לשינוי מבנה החזקותיו של העורר 2 בחברות שהוגדרו בהסכם. בכלל זאת, נקבע, כי החברה הישראלית תפורק וכי מניותיה תיחשבנה כמועברות לידי העורר באופן אישי; וכי החברה האנטילית תפורק ומניותיה תועברנה לידי העורר 2 ללא חבות במס.
הסכם השומה התייחס גם לפירוק מירלון, הגם שבאופן עקיף בלבד (ראו לעניין זה, את סעיף 5 לפסק-הדין).
בשנת 2012 דרשה בעלת מניות הרוב בפימיפלסט למכוֹר את המניות.
לטענת העורר 2, הוא התנגד לכך אולם בהתאם לתקנון החברה ולהסכמים שבין הצדדים הוא נאלץ לקבל את דעת הרוב.
מניות פימיפלסט – ובכללן המניות שבבעלות מירלון – אכן נמכרו והעוררים הגישו הצהרה על מכירה זו למשרדי מיסוי מקרקעין. להצהרה זו צורפה הצהרה נוספת על העברת מניות פימיפלסט לעורר 2 אגב פירוקה של מירלון, בגדרהּ התבקשו פטוֹר ממס שבח למירלון לפי סעיף 71(א) לחוק מיסוי מקרקעין ופטוֹר ממס רכישה לעורר 2 מכוח תקנה 27(ב) לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974 ("תקנות מס רכישה").
המשיב קיבל את בקשת מירלון לפטוֹר ממס שבח אך דחה את בקשת העורר 2, מהטעם שהפטוֹר ממס רכישה על-פי תקנה 27(ב) לתקנות מס רכישה חל רק לגבי נכסים שהיו בבעלות האיגוד במועד כניסת התקנות לתוקף בשנת 1983, נסיבות שלא התקיימו לגבי מירלון.
מכאן הערר.
בערר העלה העורר מספר טענות אך במסגרת הסיכומים בוּסס הערר רק על הטענה כי הסכם השומה מחיֵיב את המשיב לפטוֹר את העורר 2 ממס רכישה.

ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' סוקול – יו"ר הוועדה, רו"ח ג' יחזקאלי-גולן ורו"ח ש' פסטנברג – חברים) דחתה את הערר.

הוועדה ניתחה את לשון הסעיפים הרלבנטים בהסכם השומה וקבעה, כי ההסכם אינו מתייחס כלל להחזקותיה של מירלון במניות פימיפלסט, אלא רק בחבויות המס שתחולנה בפירוק החברה הישראלית ופירוק החברה האנטילית.

עוד קבעה הוועדה, כי הסכם השומה מתייחס לחבויות המס בפירוק מירלון רק באופן כללי תוך שנקבע, כי רק לאחַר חתימת הסכם השומה ידונו הצדדים בחבויות המס הנובעות מפירוק מירלון, דהיינו הצדדים קבעו מפורשות שהסכם השומה אינו מַסדיר את חבויות המס בגין פירוק מירלון.

בנוסף, קבעה הוועדה, כי אין היא סבורה שעמדת המשיב מנוגדת לחובת ההגינות המוטלת על הרשות המינהלית, שכּן הרשות לא הסתירה מאום מהעוררים ולא הציגה כל מצג בדבר מתן פטוֹר להעברת מניות פימיפלסט אגב פירוק מירלון; להפך, היא העמידה את העוררים על רצונה לקבל דיווח מלא על כלל הנכסים ולערוך דיון נוסף לגבי חבויות המס בעקבות הפירוק.

לבסוף, קבעה הוועדה, כי לא ניתן להתעלם, כטענת העורר 2, מאישיותה הנפרדת של מירלון ולראוֹת בעורר 2 כבעלים שביושר (Beneficial Owner) מיום רכישת מניות פימילפסט. שכּן, טענה זו לא הוכחה והעורר 2 הסתפק בטענה כללית ללא כל תשתית ראייתית וללא כל התייחסות לשאלה האם בדין המקומי ניתן להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת של חברות החוץ.

יצוין, כי הגם שהעוררים לא חזרו בתצהיר שהוגש על-ידם ובסיכומי הטענות על הטענה כי פימיפלסט לא הייתה איגוד מקרקעין, ראתה הוועדה אל נכון להתייחס לטענה זו וקבעה, כי היות שלא היו לפימיפלסט נכסים אחרים זולת מבנה המפעל, כמו גם לאור העובדה שבהצהרה שהוגשה למשרדי מיסוי מקרקעין על עסקת מכירת המניות הוצהר כי מדובר באיגוד מקרקעין, הרי שברי כי פימיפלסט אכן הייתה איגוד כאמור.

---

חישוב הפחת לעניין השבח

במבזק מיום 8.3.2008 דיווחנו אודות פרסום תיקון 20 לחוק התיאומים (קישור לתיקון), בגדרו נקבע, כי חוק התיאומים יחול עד תום שנת-המס 2007 וכי משנת-המס 2008 לא תחולנה עוד הוראות החוק, וזאת בכפוף להוראות-המַעבר.
במסגרת הוראות-המַעבר האמורות נקבע, בין היתר, כי סעיפים 3(ב) עד (ה) לחוק התיאומים, שעניינם בניכוי בְּשל פחת, ימשיכו לחול לגבי נכסים קבועים שהיו נכסים קבועים בידי הנישום בתום שנת-המס 2007, אך השערוך יבוצע רק עד תום שנת-המס 2007. 

בהקשר לכך התעוררה בפני ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד שאלה מעניינת והיא, האם בחישוב השבח במכירת זכות במקרקעין יש להקטין את עלות הזכות הנמכרת (שווי הרכישה) בגובה הפחת כשהוא מתואם במלואו לשיעור עליית המדד, או שמא – ולאור תיקון 20 לחוק התיאומים – יש להביא בחשבון את הפחת המתואם רק עד ליום 31.12.2007 ואילו בגין התקופה שלאחַר תחילת שנת-המס 2008 יש לבצע ניכוי פחת נומינלי בלבד.
בגישה השנייה נקטה חברת בית מתושלח בע"מ בעת שמכרה זכות במקרקעין שרכשה בשנת 2002.
המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, דחה את החישוב כאמור כמו גם את ההשגה שהוגשה על השומה שהוציא.
מכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ב' ארנון ובהסכמת חברי הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות ועו"ד ד' שמואלביץ, דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופט ארנון סקר את ההיסטוריה החקיקתית של ניכוי הפחת בחישוב השבח כמו גם את כללי הניכוי בְּשל פחת מכוח חוק המיסוי וחוק התיאומים וקבע, כי למרוֹת השינוי שבוצע במסגרת תיקון 20 לחוק התיאומים לא שינה המחוקק את הוראת סעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין הקובעת ניכוי של פחת מתואם לעניין חישוב מס השבח.

השופט ארנון הוסיף וקבע, כי למרות שיש ממש בטענה לפיה ביטול חוק התיאומים עלול לגרום ל"עיוות פיסקלי", הרי שגם במצב שקָדם לשנת 1982 נגרם "עיוות" כאמור (אם כי באופן חלקי), מה גם שבדין טען המשיב כי לביטול חוק התיאומים ישנן משמעויות נוספות שבחלקן הינן לטובת הנישומים (כגון: כפל-הגנה אינפלציונית בעת רכישת נכס במימון זר); וכי בכל מקרה הפרשנות המוצעת על-ידי העוררת חורגת במפורש מלשונו המפורשת של החוק, וממילא אין ליישמה (וראו לעניין זה את ביקורתו של חבר הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות, במסגרת חוות-דעתו).

---

הכנסות והוצאות מימון שמקורן בהלוואות לחברות קשורות

ביום 4.8.2015 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין אברהם אולשביצקי (קישור לפסק-הדין).

המערער, תושב ישראל ויליד פולין, עוסק בישראל במשך שנים רבות בעבודות בנייה ומסחר בנכסי נדל"ן, והינו בעל הַשליטה בחברות רבות ובהן אולשביצקי החזקות (2005) בע"מ, חברת בונה הצפון בע"מ ועוד.
לפני מספר השנים החליט המערער לפעול בתחום הנדל"ן גם בפולין, ולשם כך יִיסד המערער את חברת Olmont Investments s.p.zo.o ("אולמונט") שעוסקת בבניית נדל"ן למגורים.
מספר שנים לאחר מכן יִיסד המערער את חברת Dixpol s.p.zo.o ("דיקספול") שבה הוא החזיק באמצעות שני בעלי מניות פולנים (בנאמנות עבורו) 51% מהמניות ואולמונט החזיקה 49%.
הָחל משנת 1998, עת נוסדה אולמונט, הֵחל המערער לפעול באמצעותה בתחום הבנייה למגורים בפולין. 
בשנת 2000, כך לגרסת המערער, רכשה אולמונט מגרש לבניית כ-470 יחידות דיור בפולין, כאשר לצורך ביצוע עבודות הבנייה נזקקה אולמונט למימון שניתן לה על-ידי המערער באופן אישי. לגרסת המערער, הוא הִלווה לאולמונט בשנים 1998–2007 כ-24.5 מיליון ש"ח, כשלצורך מימון הלוואות אלו נָטל המערער באופן אישי הלוואות מבנקאים בישראל.
בשנת 2000, הקים המערער יחד עם שותפים נוספים את חברת ר.ר.מ. 206 בע"מ, ששמה שוּנה לאחר מכן ל-או.אף.ג'י אחזקות בע"מ ("החברה הישראלית"). החברה הישראלית העמידה מימון לדיקספול כשזו הֵחלה בבנייה בפולין. ברם, העיכובים בביצוע עבודות הבנייה והעלויות הביאו את שותפיו של המערער בחברה הישראלית למכוֹר את חֵלקם למערער ולבנו, וכך נותרו בחברה הישראלית המערער ובנו בלבד. במסגרת זו, כך לגרסת המערער, נטלה דיקספול מהחברה הישראלית הלוואה בסך של 7.6 מיליון ש"ח.
בסוף שנת 2006 השלימה דיקספול את עבודות הבנייה וחדלה מפעילות. לגרסת המערער, דיקספול פָרעה את חובותיה בגין ההלוואות שקיבלה מהחברה הישראלית, כשחֵלק מהפירעון היה בתשלום ישירות לחברה הישראלית וחֵלק בהעברה לאולמונט.
בעקבות הדו"חות השנתיים שהגיש המערער לשנות-המס 2007 ו-2008 ולאור דרישת המשיב, פקיד-שומה חיפה, לקבלת נתונים נוספים, התברר כי המערער העביר לאולמונט במשך כל השנים סך כולל של כ-25 מיליון ש"ח ומנגד קיבל כהחזר סך של כ-33 מיליון ש"ח.
לאור זאת, קבע המשיב בצווים שהוציא למערער, כי נצמחו לו הכנסות מימון בסך של כ-8 מיליון ש"ח.
רק לאחַר הוצאת הצווים, העלה המערער טענות חדשות לגבי הכנסותיו ממימון ולראשונה הִפנה להלוואות שנתן לדיקספול וטען, כי יש לראוֹת בכל החברות הפולניות והחברה הישראלית כיישות אחת ועל-כן יש לבחון את הכנסותיו בהתאם לכלל התשלומים ששילם לכל קבוצת החברות מחד ולסך כל ההחזרים שקיבל מאידך.
כך, טען המערער, כי סך כל התשלומים ששילם לחברות עמד על כ-30.3 מיליון ש"ח, וזאת לאחַר צירוף הכספים שהועברו מהחברה הישראלית, במימונו, לדיקספול ומדיקספול לאולמונט.
עוד טען המערער, כי יש להתיר לו בניכוי את הוצאות המימון בהן עמד לצורך מתן ההלוואות לחברות שבבעלותו וכי הוא זכאי לפטוֹר מהפרשי הצמדה שנצברו לפני כניסתו לתוקף של תיקון 147, דהיינו לפני 1.1.2006.
המשיב, לעומת זאת, התנגד להרחבת החזית שנעשתה על-ידי המערער וטען, כי המערער אינו יכול להעלות טענות עובדתיות שלא נטענו בהליכי השומה, כך שיש לדחות את כל הטענות בדבר הלוואות שניתנו לטענת המערער באמצעות החברה הישראלית ודיקספול. עוד טען המשיב, כי אין להתיר למערער את הוצאות המימון שהוצאו לטענתו וכי המערער אינו זכאי לפטוֹר ממס בגין הפרשי ההצמדה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ר' סוקול, דחה את הערעור ברובו.

בראשית הדברים, נדרש השופט סוקול לטענה הדיונית, כלומר לטענת המשיב כי אין להתיר למערער להביא ראיות ולהעלות טענות שלא הובאו על-ידו בדיוני השומה וההשגה. השופט סוקול ציין, כי המערער לא טרח להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות שלא הובאו בשלב ההשגה, לא טרח לתת הסבר למחדלו ולא זימן את רואת החשבון שטיפלה בעניינו כדי להסביר מדוע הטענות לא נזכרו בשלבי הדיון בפני פקיד-השומה. לאור זאת, ציין השופט סוקול, כי ניתן היה לדחות את טענות המערער בדבר העברת הכספים באמצעות החברה הישראלית ודיקספול כבר בשלב זה, אך היות שמשיב בָּחן את הטענות ונשמעו ראיות בשאלות העולות מן הראיות הנוספות הוא לא יימנע לדון בהן. עם זאת, השופט סוקול הוסיף וציין, כי לעובדה כי הראיות לא הוגשו בשלבי השומה יש גם משמעות ראייתית, שכּן ההימנעות מהבאת הראיות והטענות בשלבי הדיון בפני פקיד-השומה, מבלי שניתן לכך הסבר משכנע, עשויה לפגוע במהימנות הגרסה המאוחרת.

לגופו של עניין, דחה השופט סוקול את גרסתו העדכנית של המערער ואת טענתו כי העביר כספים גם בעקיפין, באמצעות החברה הישראלית ודיקספול, וקבע כי המערער לא השכיל להוכיחה. בהתאם, קבע השופט סוקול, כי סך תשלומי הקרן של המערער לאולמונט היה כ-25 מיליון ש"ח וסכום ההחזר היה כ-33 מיליון ש"ח, וחישוב הכנסותיו ממימון ייעשה על-פי נתונים אלה.

השופט סוקול הוסיף וקבע, כי הוצאות המימון הנטענות הוצאו כולן לפני שנת-המס 2007, ועל-כן לא ניתן לנַכותן מול ההכנסות שנוצרו למערער בשנת 2007.

באשר לפטוֹר מהפרשי הצמדה על-פי סעיף 9(13) לפקודה, קבע השופט סוקול, תוך שהוא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מגדניית הדר (ע"א 2810/13), כי אומנם עיתוי ההכנסה מהפרשי הצמדה הינו במועד הצטברותם ולא במועד המימוש, אך הוראות הפטוֹר ממס שבסעיף 9(13) לפקודה אינן מתייחסות למועד צבירת הפרשי ההצמדה והאירוע הרלבנטי לקבלת הפטוֹר הינו מועד קבלת ההכנסה. בהתאם, קבע השופט סוקול, כי על אף הקשיים הכרוכים בכך, יש לקבל את פרשנות המערער לפיה הוא זכאי יינתן להפרשי הצמדה שהתקבלו לאחַר תחולת תיקון 147 (1.1.2006) ללא קשר למועד בו נצמחו; וכי יש לתקן את השומות שהוצאו למערער ולקבוֹע כי כל הכנסה מהפרשי הצמדה שהתקבלה על-ידו לאחַר 1.1.2006 תהא הכנסה פטורה ללא קשר למועד הדיווח על הכנסה זו (וברי כי אם המערער קיבל הכנסות לפני 1.1.2006 אך דיווח עליהן באיחור, לא ייהנה מהפטוֹר).

---

גבייה שלא כדין תשלומים ממיַיצגים בגין שימוש בשע"מ

פורסם פסק-הדין (חלקי) של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בתובענה הייצוגית שהגיש רו"ח ע' מנירב כנגד רשות המיסים להשבת תשלומים שנגבו לטענתו שלא כדין על-ידי הנתבעת בגין שימוש בשע"מ (קישור לפסק-הדין).

כידוע, מערכת שירות עיבודים ממוכנים ("שע"מ") מאפשרת למיַיצגים (עורכי-דין, רואי-חשבון ויועצי מס) גישה ישירה לנתונים במערכת המיחשוב של רשות המיסים, דהיינו קבלת נתונים מהמערכת אודות נישומיהם, הנפקת אישורים מהמערכת, שידור דו"חות והקטנת/הגדלת שיעור המקדמות של הנישומים.

בשנת 2007 הגיש רו"ח מנירב תובענה מנהלית ובקשה לאישורה כייצוגית כנגד רשות המיסים בעילה של גביית תשלומים שלא כדין ממיַיצגי הנישומים, עבוּר דמי חיבור חד-פעמיים למערכת, דמי שימוש חודשיים קבועים (דהיינו, ללא קשר למידת השימוש בפועל) ותשלום עבוּר שאילתות בהתאם לשימוש בפועל.
זאת, בהתבסס על שתי עילות מרכזיות: האחת – כי יש לסַווג את התשלומים שגבתה הנתבעת כאגרה ולא כמחיר, ומאחַר שאין חוק המַסמיך את הנתבעת לגבוֹת אגרה זו הרי שהגבייה היא בלתי-חוקית ועל הנתבעת להשיב למיַיצגים את כל התשלומים שגבתה מהם בגין החיבור והשימוש במערכת שע"מ; השנייה – התבססה על סעיף 18(ד) לחוק חופש המידע, התשנ"ח–1998, לפיו אין לגבוֹת אגרה בעד בקשה של אדם לקבל מידע אודות עצמו.

ביום 7.1.2008 נדחתה בקשת האישור על-ידי מותב קודם של בית-המשפט המחוזי (השופטת ש' דותן), בנימוק שיש לסַווג את תשלומי שע"מ כמחיר ולא כאגרה, ולצורך גביית מחיר עבוּר שירות שהרשות נותנת אין היא נדרשת לחוק מַסמיך.

על החלטה זו ערער רו"ח מנירב לבית-המשפט העליון.
הערעור התקבל ונפסק, כי בשלב המקדמי של בקשת האישור נמצא לכאורה שיש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה ושיש לכאורה יסוד לטענת התובע כי הסיווג הנכון של התשלומים עבוּר השאילתות במערכת שע"מ ושל התשלומים החודשיים הקבועים עבוּר השימוש במערכת שע"מ הוא אגרה ולא מחיר.
בית-המשפט העליון לא התייחס לסיווג דמי השימוש החודשיים הקבועים באופן מפורש ולא הבהיר לאן דעתו נוטה.
באשר לדמי החיבור החד-פעמיים למערכת, ציין בית-המשפט העליון כי ייתכן שמדובר במחיר ולא באגרה, שכּן מדובר בסכמות עזר בלבד לצורך מימון האמצעי למסירת המידע, ואין מדובר בסמכות השלטונית גרידא של מסירת המידע עצמו.
לפיכך, החליט בית-המשפט העליון להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שהלה ידוּן ויכריע מחדש בבקשת האישור, הן באשר לשאלת האפשרות הסבירה שהתובענה תוכרע לטובת חברי הקבוצה, בהתאם לעקרונות הסיווג/מחיר/אגרה שהתווה בית-המשפט העליון בפסק-דינו, והן באשר ליֶתר השְאֵלות שעל בית-המשפט לבחון בבואו לשקוֹל אישור תובענה כייצוגית.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 2.5.2012 בפני השופטת שיצר הגיעו הצדדים להסכמה כי התובענה תאושר כייצוגית וכי הצדדים יגישו טיעונים לעניין הגדרת הקבוצה. בהמשך, הגדירה השופטת שיצר את ארבע הפלוגתאות העומדות להכרעה: סיווג התשלומים שנגבו מהמיַיצגים על-ידי המדינה; גובה הסכומים שנגבו על-ידי המשיבה מהמיַיצגים; האם במסגרת הסכומים שגבתה המדינה נכללים גם סכומים שהופחתו מסכומי החיובים בדרך של קיזוז ו/או ניכוי ו/או הנחה או בכל דרך אחרת; וסכום ההשבה, לרבות סוגיית הפרשי הצמדה וריבית.

ביום 11.8.2015 ניתן, כאמור, פסק-הדין בתובענה.

ראשית, נדרשה השופטת שיצר לשאלת סיוּוגם של התשלומים שנגבו מהמיַיצגים וקבעה, תוך שהיא מחילה את מבחן התמורה ומבחן הרצון החופשי, כי התשלומים עבוּר השאילתות ודמי השימוש החודשיים הקבועים הם אגרה ולא מחיר (בתצהירו ובסיכומיו וויתר רו"ח מנירב על עילת ההשבה בגין דמי ההתחברות החד-פעמיים וממילא התייתר הצורך להכריע בעניין סיווג התשלום בגין רכיב זה).

עוד קבעה השופטת שיצר, כי התשלומים בגין השאילתות ודמי השימוש החודשיים עבוּר השימוש במערכת שע"מ נכנסים בגֶדר הרישא לסעיף 18(ד) לחוק חופש המידע (לפיו "לא תיקבע אגרה בעד בקשה של אדם לקבל מידע על אודות עצמו..").

השופטת שיצר המשיכה ונדרשה לטענת התובע שהמיַיצגים נתנו שירות לנתבעת בכך שהקלידו את הדו"חות לצורך שיגורם במערכת שע"מ (שכּן אִילו הוגשו על-גבי טופס היו רשויות המס צריכות לדאוג להעברת הנתונים לתוך מערכת שע"מ על-ידי הקלדתם) כך שנעשתה בין הצדדים עסקת חליפין בגינה זכו המיַיצגים לתמורה בצורת הפחתת חיוב שיש לה שווי כספי שאף אותו יש להביא בחשבון: השופטת דחתה טענה זו הן מחוסר סמכות עניינית של בית-המשפט והן מהטעם שאם הרשות בחרה לתת תמריצים כדי לעודד שימוש כזה אין מקום לחַייבה בהחזר סכומים שכלל לא גבתה.

עוד קבעה השופטת שיצר, כי אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה במידה ובית-המשפט יחליט להורוֹת על השבת כספים לציבור המיַיצגים, יש להפחית מסכום ההשבה את השימוש בגין השאילתות הייעודיות, שכּן הן פותחו לתועלת ולשימוש המיַיצגים ואינן משמשות את הנתבעת. זאת, מהטעם שעֶדת הנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית כי שאילתות אלו מועילות גם לרשות המיסים וכי הן מהוות תחליף לשירות הפרונטלי.

לבסוף, נדרשה השופטת שיצר לסוגיית ההשבה וקבעה, כי סך ההשבה הכולל עומד על סך של כ-39 מיליון ש"ח; וכי היות שהודעת הנתבעת על הפסקת הגבייה ניתנה זמן רב אחרי חלוֹף 90 הימים הנקובים בחוק תובענות ייצוגיות למתן הודעת חדילה, אין הנתבעת יכולה להינות מהפטוֹר מהשבה שמעניק החוק לרשוּת שחדלה במועד. עוד קבעה השופטת שיצר, כי אין לקבל את טענת רו"ח מנירב כי יש להחיל על סכום ההשבה את הפרשי ההצמדה והריבית לפי פקודת מס הכנסה ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. זאת, מהטעם שאין מדובר "במס".