לוגו אלכס שפירא ושות׳

החבות במס רכישה בגין עבודות פיתוח שטרם בוצעו; הוצאות כיבוד מחוץ למקום העסק; בקשה לפסילת יו"ר ועדת ערר מיסוי מקרקעין; גמול ושכ"ט בתביעה ייצוגית נגד רשות המסים; עיכוב הליכים בערעור מע"מ בעקבות פטירת המערער; ביטול עסקה במקרקעין

22/10/2018

פסק-הדין בעניין אלמוג ב.ז. בניה והשקעות בע"מ

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין אלמוג ב.ז. בניה והשקעות בע"מ.

בשנת 1998 פרסם מינהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל) מכרז להחכרת מקרקעין לבנייה למגורים בשכונת מורדות תל-חנן שבנשר.
י' מושקוביץ חברה לבניין בע"מ ("מושקוביץ") זכתה במכרז וביום 25.03.1998 נחתם בין מושקוביץ למינהל חוזה פיתוח. חוזה הפיתוח התייחס ל-28 מגרשים המיועדים להקמת יחידות דיור.
בהתאם לתנאי המכרז ולדרישות המינהל, התקשרה מושקוביץ בהסכם עם "ערים" חברה לפיתוח עירוני בע"מ ("ערים"). בהסכם זה ("הסכם ערים") נקבע, שערים תבצע את עבודות הפיתוח במקרקעין שנכללו בחוזה הפיתוח שבין מושקוביץ למינהל. תמורת עבודות הפיתוח התחייבה מושקוביץ לשלם לערים סך של 9,909,253 ₪, תוך שמושקוביץ התחייבה לשלם לערים 40% מסכום הוצאות הפיתוח מיד עם החתימה ואת היתרה ב-24 תשלומים חודשיים שווים.
חברת מושקוביץ הֵחלה בביצוע עבודות בנייה בפרויקט ובנתה במתחם התחתון שני מבני מגורים הכוללים 208 יחידות דיור. יחידות אלו הושכרו לעמידר כמקבץ דיור לשיכונם של עולים חדשים.
מושקוביץ הֵחלה לבצע גם עבודות בנייה נוספות אולם נקלעה לקשיים כלכליים. לבקשת מושקוביץ ניתן צו להקפאת ההליכים נגדה ועו"ד משה סלומון מונה כנאמן לביצוע הסדר נושים. הנאמן מכר, בשם מושקוביץ, את מקבצי הדיור ל-י' פריצקר ושות' חברה לבניין חיפה בע"מ.
עוד יצוין, כי מושקוביץ שעבדה את זכויותיה במקרקעין מושא חוזה הפיתוח עם המינהל להבטחת התחייבויותיה לבנק הפועלים בע"מ. בשנת 2003 הגיש בנק הפועלים בקשה לאכיפת השעבודים ולמינוי כונס נכסים קבוע למימוש זכויות מושקוביץ במקרקעין. וביום 13.04.2003 מונה עו"ד י' בנקל ככונס הנכסים לזכויותיה של מושקוביץ, אך עוד בטרם המינוי כאמור, השלימה מושקוביץ את מלוא התשלומים לחברת ערים כנדרש לביצוע עבודות הפיתוח על-פי הסכם ערים.
לאחַר מינויו ככונס נכסים, הֵחל עו"ד בנקל לפעול למכירת זכויותיה של מושקוביץ במגרשים.
העוררת הייתה אחת החברות שהתעניינו ברכישה ובסופו של יום, לאחַר שהצעתה נמצאה כגבוהה ביותר, נחתם בין העוררת לבין מושקוביץ, באמצעות כונס הנכסים, ביום 5.1.2015 הסכם רכישה ("הסכם הרכישה"). הסכם הרכישה אוּשר על ידי בית-המשפט.
על-פי הסכם הרכישה, רכשה העוררת את זכויות מושקוביץ במקרקעין הידועים כחלק מגוש 11236, גוש 11208 וגוש 11237, והיא התחייבה לשלם למושקוביץ סך של 26,00,000 ₪ עבוּר מלוא הזכויות הנרכשות. בהסכם, הצהירה העוררת, כי היא יודעת שבין מושקוביץ לערים נכרת הסכם לביצוע עבודות הפיתוח במתחם. כן הצהירה שידוע לה, כי מושקוביץ שילמה את מלוא התשלומים לחברת ערים וכי חברת ערים "טרם השלימה את כל עבודות הפיתוח במקרקעין".
העוררת הסכימה, כי מלוא הזכויות והחובות על-פי ההסכם בין מושקוביץ לערים יוסבו (יומחו) אליה, וכי העוררת תמציא ערבות לערים במקומה של הערבות שהִפקידה מושקוביץ.
בהתאם למוסכם התקשרה העוררת עם ערים בהסכם להמחאת הזכויות והחובות על-פי הסכם ערים והעוררת אף מסרה לערים את הערבות כנדרש.
ביום 30.03.2015 המציאה ערים למשרדו של כונס הנכסים מכתב, המאשר כי "נכון ליום 10.01.2013 [...] בוצע בפרויקט מורדות תל חנן פיתוח בשיעור 47.2% מהתקציב המתוכנן".

העוררת הגישה למנהל מיסוי מקרקעין הצהרה על רכישת הזכות במקרקעין כנדרש לפי סעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין. בהצהרתה ציינה העוררת, כי הזכויות במקרקעין נרכשו תמורת סך של 16,201,907 ₪ בלבד. את יתרת התמורה בסך של 9,798,093 ₪ ייחסה העוררת לתשלום עבוּר עבודות הפיתוח שטרם בוצעו.*

* את הסכומים חישבה העוררת כך: סך הוצאות הפיתוח ששולמו על-ידי מושקוביץ לערים היה 9,909,253 ₪. סכום זה משוערך למועד רכישת הזכויות ממושקוביץ (5.1.2015) היה 18,556,995 ₪. הואיל והעוררת טענה, כי עד למועד העִסקה ביצעה ערים רק 47.2% מעבודת הפיתוח חישבה ומצאה, כי התמורה עבור עבודות פיתוח שטרם בוצעו הייתה 9,798,093 ₪ (52.8% * 18,556,995 ₪). על-כן, מצאה, כי יתרת התמורה לאחַר הפחתת התשלום לביצוע עבודת הפיתוח הנוספות, הייתה רק 16,201,907 ₪.

מנהל מיסוי מקרקעין לא קיבל את הצהרת העוררת וקבע, כי מלוא התמורה המוסכמת בהסכם הרכישה משַקפת את שווי הזכויות במקרקעין שנרכשו. בהתאם, נדרשה העוררת לשלם את יתרת מס הרכישה בסך של 601,064 ₪.
השגה שהגישה העוררת על דרישה זו נדחתה ועל-כן הוגש הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ר' סוקול (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד נ' מולכו ועו"ד ח' שטרן)דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, סָקר השופט סוקול את עקרונות החבות במס רכישה ואת אופן קביעת שווי המכירה בעסקות הכוללות התחייבות לכיסוי הוצאות עבוּר עבודות פיתוח ובכלל זאת את עיקרון צירוף כל התמורות.

לאחר מכן, נדרש השופט סוקול לנסיבות המקרה דנן וקבע, כי העוררת לא הצליחה לשכנע, כי העִסקה שבינה לבין מושקוביץ מורכבת משתי עסקות נפרדות: האחת, לרכישת הזכויות; והשנייה, לתשלום עבוּר עבודות הפיתוח שטרם בוצעו. לדבריו, מהעדויות שנשמעו בפני הוועדה התברר כי במשא ומתן לא דוּבּר כלל על הפרדה שכזו ולא הובאו ראיות המצביעות על כך.
בהתאם, סיכם השופט סוקול כדלקמן: "ניתן לסכם ולקבוע כי הצדדים ראו בעסקת הרכישה כעסקה כוללת, ולא הבחינו בין תשלום עבור הזכויות במקרקעין לבין תשלום החזר ההוצאות עבור עבודות פיתוח שלא בוצעו. גם המוכרת וגם הרוכשת ביקשו לכרות הסכם ביחס לזכויות במקרקעין מתוך ידיעה כי ככל שטרם הושלמו עבודות הפיתוח, הרי שקיימת התחייבות של ערים להשלימן וכי הרוכשת תוכל לאכוף על ערים את השלמת החסר. לשם כך הוסכם על המחאת כל הזכויות וכל ההתחייבויות על פי ההסכם עם ערים לעוררת. שווי הזכויות אותן רכשה העוררת כולל בחובו את התחייבות ערים להשלמת העבודות, מבלי שהצדדים סברו שהיקף העבודות שנותרו לביצוע רלוונטי לעסקה או לקביעת התמורה. מכאן שמהותה הכלכלית האמתית של העסקה הייתה רכישת זכויות במקרקעין מפותחים, מתוך ידיעה, הבנה והסכמה שהשלמת הפיתוח, ככל שתידרש, כלולה בזכויות הנמכרות.​"

השופט סוקול הוסיף וציין, כי גם אם היה מניח כי ניתן להפחית מהתמורה עבוּר רכישת הזכויות במקרקעין את עלות עבודות הפיתוח שטרם בוצעו, הרי שהעוררת לא הוכיחה מהן העבודות שטרם בוצעו ומהי עלות השלמתן.

עוד ציין השופט סוקול, כי לא נעלמו מעיניו פסקי-הדין אשר ניתנו בחודש יולי שנה זו על-ידי ועדת-הערר בראשותה של השופטת א' וינשטיין בעניין אאורה* ובעניין שיכון ובינוי נדל"ן.** 

* ו"ע (חי') 20861-09-16 אאורה השקעות בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין חדרה (3.7.2018) (קישור לפסק-הדין). למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.
** ו"ע (חי') 43281-10-17 שיכון ובינוי נדלן בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין חדרה (5.7.2018) (קישור לפסק-הדין).

לדבריו, גם בפסק-הדין בפרשת אאורה, כמו בפסק-דינו זה, מאוזכרת ומנותחת בהרחבה פסיקת בית-המשפט העליון הנוגעת לשאלת הכללתן או אי-הכללתן של הוצאות הפיתוח לעניין קביעת שווי עִסקה לצרכי מס רכישה. ואולם, ההבחנה בין העניין דנן, על נסיבותיו העובדתיות ומשמעויותיו המשפטיות, לבין פרשיות אאורה ושיכון ובינוי, הינה פשוטה, ברורה וחד-משמעית: בעוד אשר בפרשיות אאורה ושיכון ובינוי נקבע כממצא עובדתי, ברור ושאינו שנוי במחלוקת, כי במועד הרלבנטי לשומת מס הרכישה על-ידי המשיב, טרם בוצעו עבודות פיתוח כלל, או שטרם בוצעו עבודות פיתוח בשיעור מוגדר ומסוים (אשר אינו שנוי במחלוקת), הרי שבמקרה דנא העוררת, אשר נטל ההוכחה מוטל עליה, לא הוכיחה כלל שעבודות הפיתוח המתייחסות למקרקעין אותם רכשה, טרם בוצעו.
ייתכן, הבהיר השופט סוקול, כי עבודות הפיתוח במקרה דנן, ככל שמתייחסות למקרקעין שנרכשו, בוצעו כבר במלואן, או למצער, בוצעו באופן ניכר או משמעותי; אך הייתה זו חובתה של העוררת להוכיח בפני הוועדה את שיעורן והיקפן של עבודות הפיתוח אשר טרם בוצעו, על-מנת שניתן יהיה לשקול את האפשרות להורות על אי-הכללתן בשווי העִסקה. העוררת לא עשתה כן ולפיכך, אין לה להלין אלא על עצמה, ולא על המשיב.​

פסק-הדין בעניין חברת מהילי בע"מ

במבזק מיום 13.10.2016 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) בבקשה לאישור כתובענה ייצוגית תביעה שהגישה המבקשת כנגד רשות המיסים בנושא התרתן בניכוי של הוצאות כיבוד שהוצאו שלא במקום העיסוק של הנישום.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הבקשה (קישור לפסק-הדין).
השופט בורנשטין ניתח את הוראות סעיפים 17 ו-31 לפקודת מס הכנסה כמו גם את הוראות תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסויימות), התשל"ב-1972 ("התקנות"(ובפרט את תקנה 2(1) לתקנות) וקבע, כי הוראות הדין אינן מאפשרות ניכוי הוצאות כיבוד שהוצאו שלא במקום עיסוקו של הנישום.
השופט הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענתה החלופית של המבקשת לפיה יש לראוֹת בבתי הקפה כחלק ממקום העיסוק בְּשל קיומן של פגישות עסקיות תדירוֹת בהם, שכּן קבלת טענה זו תרוקן מכל תוכן את הגדרת "מקום עיסוק" כפי שהוּספה בתיקון לתקנות והמתייחסת למקום שבּו מנהל הנישום דרך קבע את עיסוקו.
לאור קביעותיו אלו, קבע השופט בורנשטין, כי המבקשת אינה עומדת בתנאי הראשון הקבוע בהוראת סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, דהיינו כי אין לאשר את התובענה שהוגשה על-ידי המבקשת כתובענה ייצוגית מאחַר ואינה מעוררת שאלה משפטית שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה.
השופט הוסיף וציין, כי אין מקום לאשר בקשה לתובענה ייצוגית בתחום דיני המס וזאת בטרם מיצה המבקש את המסלול "השומתי", בעוד שבמקרה דנא המבקשת כלל לא דרשה בניכוי הוצאות כיבוד שלא במקום העיסוק במסגרת הדוחות השנתיים שהוגשו על-ידה.

על פסק-הדין הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון.
ברם, בעקבות המלצת בית-המשפט, חזרה בה המערערת מערעורה וזה נמחק ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).

ההחלטה בעניין אפי חוגי

עניינה של ההחלטה בבקשתו של העורר (המבקש בבקשה) לפסוֹל את השופטת י' סרוסי מלשבת בדין כיו"ר ועדת ערר מיסוי מקרקעין בערר שהגיש, שעניינו סמכות המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין.
זאת, משלושה טעמים: האחד, קיומם של יחסי היכרות בין השופטת סרוסי לבין מי שקיבל את ההחלטה מושא הערר, לאור תפקידה הקודם, בטרם מינויה לכס השפיטה, כמנהלת משרד מיסוי מקרקעין תל-אביב וכיועצת משפטית של המשרד בשנים שקָדמו; השני, טענת העורר, כי הנושא הנדוֹן בערר הוכרע על-ידי השופטת סרוסי בעבר הן כמנהלת משרד המשיב והן כיועצת משפטית של המשרד; והשלישי, מראית פני הצדק והחשש לפגיעה באמון הציבור.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

באשר לטענת הפסלות בְּשל קשרי עבודה קודמים, קבעה השופטת סרוסי, כי שופט המתמנה לתפקידו אינו מגיע כדף חלק ולרוב יבוא משורות הפרקטיקה המשפטית, בין אם משירות המדינה ובין אם מהשוק הפרטי; והצבעה על היכרות מקצועית בין שופט לבין אחד מעורכי הדין או בעל דין בהליך אינה מלמדת, כשלעצמה, על "קרבה ממשית" הגורמת לפסילה.
השופטת סרוסי הפנתה לכללי האתיקה של השופטים והסבירה כי לא ניתן לומר כי בבסיס מערכת היחסים ששררה בינה לבין עובדי המשיב היה מונח אינטרס כלכלי כלשהו שאליו מכַוונים אותם כללים, באשר היו אלה יחסי עבודה מקצועיים הנעדרים לחלוטים את האלמנטים המאפינים יחסים עסקיים. לדבריה, קשרי עבודה, שאינם מאופיינים בקשרי חברוּת משמעותיים, אינם מהווים עילה לפסלות; והיכרות מקצועית לפני המינוי, גם אם רבת שנים, אינה יוצרת מניעוּת מלשבת בדין.
לבסוף, ציינה השופטת סרוסי, כי מקובל להחיל תקופות צינון מסוימות על המתמנים לשפיטה (ועליה בכללם), שהיו נושאי תפקיד בכירים בשירות הציבורי ולא לנתב אליהם תיקים במשך תקופת זמן סבירה בתחומי העיסוק הישירים שלהם.

באשר לטענת הפסלות בְּשל מעורבוּת "באותו עניין" הפנתה השופטת סרוסי לסעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט, המונה שורה של מקרים אשר בהתקיימם אין לשופט שיקול דעת והוא מנוּע מלשבת בדין, ובכלל זאת לסעיף 77א(א1)(3) לחוק האמור לפיו שופט יימָנע מלשבת בדין ביודעו, כי "בטרם התמנה לשופט היה השופט מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת".
לשיטתה, השְאֵלה המרכזית המתעוררת בערר* היא שאלה משפטית ולשם מענה עליה נדרשת התייחסות לפסקי-הדין שניתנו על-ידי בית-המשפט העליון, וממילא אין בעובדה שהשופט עָסקה בה בתפקידו הקודם, או שהיה שותף לקביעת מדיניות, או פרסם מאמר בסוגיה, כדי לפסול אותו מלשבת בדין, כשם ששופט שנדרש לשאלה משפטית והכריע בה לא יהיה מנוּע מלשבת בתיק אחר שבו מתעוררת שאלה משפטית זו ביחס לצדדים אחרים. מֵעבר לכך, הוסיפה וציינה השופטת סרוסי, ספק אם הבעת עמדה משפטית בסוגיה כזו או אחרת על-ידי שופט טרם מינויו מגיעה כדי "מעורבות באותו עניין הנדון בהליך שלפניו", כל שכּן לאור העובדה שהערר יישמע בפני הוועדה שבראשותה בחלוֹף למעלה משנתיים וחצי מאז מונתה לשפיטה.

* והיא, כאמור, האם רשאי המשיב להאריך את המועד לתיקון שומה הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין.

באשר למראית פני הצדק, ציינה השופטת סרוסי, כי אם אין חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך, ממילא אין מקום לפסלות בְּשל מראית פני הצדק.
עוד ציינה השופטת, כי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן, שהרי שופט אינו חופשי לפסוֹל את עצמו אלא על-סמך נתונים אובייקטיבים שמצביעים על חשש ממשי למשוא פנים; ודווקא השתחררות בלתי-ראויה של שופט מהדיון במשפט עלולה לפגוע בהגינות המשפט ובאמון הציבור ועלולה לגרור אחריה גם עיוות דין.

לאור כל האמור, דחתה השופטת סרוסי את הבקשה מבלי שחייבה את המבקש בהוצאות.

פסק-הדין בעניין אגבריה

המבקשת הגישה בחודש דצמבר 2017 תביעה כנגד רשות המיסים ובקשה לאשרהּ כתובענה ייצוגית, בטענה, כי הרשות שגתה בחישוב סכומי הקנסות שהוטלו בגין אי-הגשת הצהרה או הודעה במועד מכוח סעיף 94א(א) לחוק מיסוי מקרקעין.
אין מחלוקת שבסופו של יום פעלה המשיבה להפסקת הגביה שבעטיה הוגשה הבקשה לאישור והמחלוקת בין הצדדים נותרה באשר לשאלת הגמול ושכר-הטרחה למבקשת ולבא-כוחה, בעיקר על רקע השְאֵלה הנוגעת לתועלת שהביאה הבקשה לאישור לציבור ובאשר לזיקה בינה לבין פעולותיה של המשיבה לעדכון סכומי הקנסות שטרם שולמו והשבת הסכומים שנגבו ביֶתֶר.

בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את עמדת המבקשת באופן חלקי וקבע, כי ראוי לפסוֹק למבקשת גמול בסך 10,000 ש"ח ולבא-כוחה שכ"ט בסך 30,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

ההחלטה בעניין פרי ואח'

עניינה של ההחלטה בבקשה לעיכוב הליכים בערעורים מאוחדים שעניינם בשומות תשומות שהוציא המשיב, מנהל מע"מ, למנוח ארנון פרי ז"ל ולחברות שבבעלותו.
במקור, הדיון בערעורים נדחה ללא מועד מכוח תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת לאור קיומו של הליך פלילי מקביל בעניינם של המערערים, בגדרו הם הורשעו בעבירות לפי סעיפים 117(ב)(5) ו-117(ב2)(3) לחוק מע"מ ובעבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.
על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש ערעור, אך בסמוך להגשתו ובטרם התקיים בו דיון, נפטר המנוח (ביום 20.6.2015).
ב"כ המערערים דאז הגישו הודעה לערכאת הערעור בהליך הפלילי בה ציינו, כי "בהתאם להוראת סעיף 236 לחוק סדר דין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ייפסק כל הליך פלילי בעניינו". ואילו המשיבה בהליך ציינה בתגובתה כי האמור בהודעה מקובל עליה וכי ייפסק ההליך הפלילי המתקיים במסגרת הערעור. בהתאם, ערכאת הערעור קבעה ביום 22.6.2015, כי "ההליכים ייפסקו".
ברם, ביום 22.2.2017 הגיש המשיב בקשה לחידוש ההליכים בערעורים בהתאם לתקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תוך שהוא מַבהיר כי סעיף 106א לחוק מע"מ, הקובע התיישנות על עריכת שומת מס לנפטר, אינו חל על המערערים שכּן הם כבר נישומו וחויבו במס על-פי השומות ואין מניעה לגְבות חובות מס לאחַר פטירת הנישום.
במסגרת תגובת המערערים, צוין כי פטירתו של המנוח סיכלה את האפשרות לברר לגופן את הטענות בערעור על הכרעת הדין הפלילית ולכן לא ניתן לומר כי הרשעת המערערים היא חלוטה באופן המאפשר להסתמך עליה בהליכי הערעור. עוד נטען, כי לא יהיה זה צודק לחדֵש את ההליכים בערעורים, שכּן לאחַַר פטירת המנוח אין בנמצא מי שיוכל להתייחס לסוגיות העובדתיות שבמחלוקת. בנוסף, נטען, כי אין תכלית לחידוש ההליכים, שכּן ככל הידוע המנוח לא הותיר אחריו נכסי עיזבון שמהם ניתן יהיה להיפרע לצורך תשלום חובות המס ואף לא הוגשה בקשה למתן צו קיום צוואה או לצו ירושה.
בעקבות האמור, עשתה השופטת י' סרוסי שימוש סמכותה לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי וזימנה לדיון את ארבעת ילדיו של המנוח, ובעקבות זאת הוגשה בקשה מטעם שלושה מהם לעיכוב ההליכים בערעורים מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט ו/או תקנה 153(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ו/או מכוח סמכותו הטבועה של בית-המשפט. בבקשה זו ניתנה ההחלטה שבנדון.

השופטת י' סרוסי דחתה את הבקשה לעיכוב ההליכים (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי ציינה, כי מהותה של הבקשה אינה עיכוב בירור הערעור אלא, למעשה, הותרת הערעור תלוי ועומד ללא הכרעה, ללא כל תוחלת או יעד, לעולם ועד, וממילא המשמעות המעשית של דחיה זו היא שהמשיבה לא תוכל לגְבות את חוב המס השנוי במחלוקת, תוצאה הזהה למעשה לקבלת הערעורים דה פקטו. תוצאה לפיה המבקשים אינם מנהלים את הליכי הערעור, מחד, אך גם אינם מאפשרים למשיבה לגְבות את חובות המס, מאידך – הוסיפה וציינה השופטת – אינה סבירה ואינה מתיישבת עם תכליתה של תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, עם כל ההבנה והסימפטיה לנסיבות הקשות והמצערות אליהן נקלעו המבקשים.
השופטת סרוסי התייחסה לבקשתן החלופית של המבקשים, כי בית-המשפט יורה על עיכוב ההליכים מכוח סמכותו הטבועה. לדבריה, הסמכות הטבועה כאמור נועדה לסייע לבית-המשפט לקבוע סדרי דין מקום בו הפרוצדורה הנוהגת אינה נותנת מענה או כאשר יש צורך למנוע אי-צדק, אך בית-המשפט אינו רשאי לקבוע הֶסדר הנוגד את ההסדר שנקבע בדין.
לאור האמור, דחתה השופטת סרוסי את הבקשה לעיכוב ההליכים וקבעה את סדר המשך ניהול ההליך, תוך שהיא שבה ומפצירה בצדדים להגיע לפשרה במחלוקות שביניהם.

פסק-הדין בעניין מחמוד שלבי

עניינו של פסק-הדין בבקשת משרדי מיסוי מקרקעין לסילוק התביעה שהוגשה כנגדו שבה הסעד המבוקש היה ביטול הסכם למכירת מקרקעין.

בית-המשפט המחוזי בנצרת, מפי ס' הנשיא השופט ז' הווארי, דחה את הבקשה (קישור לפסק-הדין), תוך שקבע, כי הבקשה מהווה ניסיון לעקוף את ההליכים הקבועים בחוק מיסוי מקרקעין.