לוגו אלכס שפירא ושות׳

תזכורות (תשלום מס בגין שנת-המס 2018, דיווח חצי -שנתי ותקנות דולריות); החלת הלכת פוליטי בחישוב רווח הון ממכירת נכסים שאינם מקרקעין בישראל; מיסוי הסבת אופציה לרכישת מקרקעין; תיקון כתב ערר; עיקול לפי סעיף 194 לפקודה

06/01/2019

דיווח חצי-שנתי ותשלום מקדמות בגין רווחים בשוק ההון

סוף חודש ינואר מתקרב ועִמו גם מועד הגשת הדיווח החצי-שנתי לרשויות המס ותשלום המקדמות בגין רווחים בשוק ההון.

החובה להגיש דיווח חצי-שנתי ולשלם מקדמות מוטלת על משקיעים שצברו רווחים ממכירת ניירות-ערך נסחרים וקרנות נאמנות בחודשים יולי-דצמבר 2018 ואשר הבנקים/ברוקרים שבאמצעותם הם ביצעו את המכירות לא ניכו מס במקור מאותם רווחים.

להרחבה בעניין זה, לחצו כאן.


תשלום המס בגין שנת-המס 2018

ככלל, נישום מחויב בתשלום הפרשי הצמדה בצירוף ריבית בשיעור שנתי של 4% בגין חובו למס הכנסה, כאשר החבות בריבית והפרשי הצמדה כאמור נצברת מתום שנת-המס ואלה אינם מותרים בניכוי.

על-מנת להימנע מתשלום ריבית והפרשי הצמדה בגין החוב למס הכנסה (בגין שנת-המס 2018), רצוי לערוך חישוב של חבות המס המשוערת ולהשלים את ההפרש (ככל שקיים) בינהּ לבין המקדמות ששולמו בפועל.

לעניין זה נקבע, כי אם ההפרש ישולם עד ליום 31.1.2019, יהיה הנישום זכאי לפטוֹר ממלוא הפרשי ההצמדה והריבית; אם ההפרש ישולם עד ליום 28.2.2019, יהיה הנישום זכאי לפטוֹר ממחצית הפרשי ההצמדה והריבית; ואילו אם ההפרש ישולם עד ליום 31.3.2019, יהיה הנישום זכאי לפטוֹר מרבע הפרשי ההצמדה והריבית.


תשלום המס בשיעור 10% על הכנסה מהשכרת דירה למגורים (בישראל) בשנת-המס 2018

במבזק המס מיום 15.10.2007 התייחסנו לתיקון 159 לפקודת מס הכנסה, בגדרוֹ תוקן מסלול המיסוי בשיעור 10% באופן כזה שתשלום המס (בשיעור 10%) על פיו יבוצע בתוך 30 ימים מתום שנת-המס ולא בתוך 30 ימים מיום קבלת ההכנסה.
נזכיר, כי מסלול המיסוי בשיעור 10% מעוּגן בהוראות סעיף 122 לפקודת מס הכנסה.
לפי הוראות אלו, המס המוטל על דמי שכירות מהשכרת דירה/דירות המשַמשת/ות למגורים בישראל הינו בשיעור 10% ממחזוֹר ההכנסות. זאת, ללא מגבלה לגבי סכום דמי השכירות אך בתנאי שמדובר בהכנסה שאינה נחשבת להכנסה מעסק.
ברם, משכיר הבוחר במסלול זה אינו זכאי לנַכּוֹת פחת או הפחתה אחרת בְּשל הדירה או הוצאות שהוצאו בייצור ההכנסה מדמי השכירות. כמו-כן, הוא אינו זכאי לקיזוזים (כגון: הפסדים), זיכויים (כגון: נקודות זיכוי) או לפטוֹרים (כגון: הפטוֹר ממס לנכה) מההכנסה מדמי השכירות או מהמס החָל עליה.
עוד יצוין, כי בעת מכירת הדירה, עלותה לצורך חישוב השבח עליו מוטל מס שבח (אם וככל שהמוֹכר לא זכאי לפטוֹר ממס כאמור) תהיה בניכוי הסכום המירבי של הפחת או ההפחתה שהיה ניתן לנכּותו לפי כל דין אילולא נבחר מסלול זה לתקופה שבהּ שילם היחיד מס כאמור במסלול זה (כלומר, השבח יוגדל).
כאמור, במסלול זה, על היחיד לשלם לפקיד-השומה את המס החָל על ההכנסה מדמי השכירות תוך 30 ימים מתום שנת-המס אלא אם שילם בשנת-המס מקדמות על-חשבון המס.
לאור האמור, על משכירי דירות שבוחרים במסלול ה-10%, לשלם לא יאוחר מיום 31.1.2019 את המס כאמור, וזאת בגין דמי השכירות שקיבלו מהשכרת דירת/דירות מגורים בישראל בשנת-המס 2018.*

* יצוין מיד, כי תשלום המס במועדים כאמור אינו מהווה, לדעתנו, תנאי לזכאות לשיעור המס של 10%.

נזכיר, כי קיימים שני מסלולי מיסוי נוספים ליחיד המשכיר דירות למגורים בישראל: מסלול הפטוֹר ממס; ומסלול המיסוי הרגיל. 

להרחבה בעניין זה, לחצו כאן.


החלת התקנות הדולריות

נבקש להזכירכם, כי תאגיד הזכאי לנהל פנקסי חשבונות לפי התקנות הדולריות* ("תאגיד דולרי") חייב להגיש בתוך 30 יום מתחילת שנת-המס (דהיינו, עד ליום 30.1.2019) בקשה לפקיד-השומה להחיל את הוראות התקנות הדולריות במקום הוראות חוק התיאומים.

* תקנות מס הכנסה (כללים בדבר ניהול פנקסי חשבונות של חברות בהשקעת חוץ ושל שותפויות מסויימות וקביעת הכנסתן החייבת), התשמ"ו-1986.

בטרם הגשת הבקשה, יש לבחון את השלכות המס השונות הגלומות בהחלת התקנות הדולריות.
זאת, תוך התחשבות, בין היתר, במבנה ההון של התאגיד הדולרי ובמגמת השינוי ביחס בין שיעור עליית מדד המחירים לצרכן בישראל לבין שיעור השינוי בשער החליפין של הדולר.

יצוין, כי תאגיד דולרי לא יהיה רשאי לחזור בו מבחירתו לנהל פנקסי חשבונות לפי התקנות הדולריות לפני תום שלוש שנים מתחילת שנת-המס שבהּ הֵחל בניהול פנקסי חשבונות לפי הוראות תקנות אלו.
בנוסף, תאגיד דולרי שחזר בו מבחירתו לנהל פנקסי חשבונות לפי התקנות הדולריות או שחדל להיחשב לתאגיד כאמור, לא יוכל לשוב ולבחור לנהל את פנקסי חשבונותיו לפי התקנות הדולריות לפני שחָלפו שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ חזר/חדל כאמור.


פסק-הדין בעניין בלינקיס

במבזק מיום 26.5.2013 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין בלינקיס.

עניינו של פסק-הדין בחברת איי.אמ.פי.אמ. בע"מ ("החברה") שהוקמה על-ידי המערערים ביום 15.12.1999 והֵחלה את פעילותה בשנת 2000.
לימים הִפסיקה החברה את פעילותה המקורית ולאחר מכן הֵחל בפעילות אחרת – הפעלת רשת מרכולים/מינימרקטים ידועה, המוּכּרת בתל-אביב ובסביבתה כ-AM-PM City Market.
באוקטובר 2006 מכרו המערערים את החברה בתמורה לכ-150 מיליון ש"ח ודיווחו על רווח ההון בגין מכירה זו.
כל שוויָה של החברה לעת מכירתה נגזר משווי הפעילות המצוי בה כ"רשת מרכולים עירוניים" ואין בה כל הון ו/או נכס מהותי אחר. כמו-כן, כל רווח ההון שנבע למערערים ממכירת המניות מקורו בפעילות רשת המרכולים, כאשר החברה הֵחלה את פעילותה בתחום זה, לכל המוקדם, בחודש נובמבר 2001.
חלק הארי (מעל 80%) של הגידול בשווי החברה ובשווי פעילותה אירע לאחַר שנת-המס 2002, שבסופה הִפעילה החברה רק 3 מרכולים.

בהחלטתו מיום 29.10.2012, נעתר בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, לבקשת המשיב לפצל את הדיון בערעור כך שראשית תוכרענה שתי השאלות הבאות: (א) האם בנסיבות דלעיל יש להחיל את הלכת פוליטי (ע"א 8569/06) ולקבוע את שיעור המס החָל על המערערים בגין מכירת מניות החברה לפי "הנוסחה הליניארית" הקבועה בחלק ה לפקודת מס הכנסה?; (ב) ככל שייקָבע שיש להחיל את הלכת פוליטי, מהו אופן יישומה הנכון של "הנוסחה הליניארית" במקרה זה.

בהחלטתו מיום 31.10.2012 אישר השופט אלטוביה את ההסדר הדיוני שהגישו הצדדים במסגרתו הגדירו את העוּבדות והפלוגתאות הנדרשות לשם ההכרעה בשאלה המשפטית.
ואולם, התשתית העובדתית שהוצגה בהסדר הדיון ושתוארה לעיל לא הייתה מוסכמת על-ידי הצדדים, אלא הצדדים ביקשו לראוֹת בה כמסד המשַמש לבחינת השְאֵלה המשפטית גרידא והיא מוגבלת אפוא, לעניין זה.

ביום 24.5.2013 פורסם פסק-הדין בגדרו דחה השופט אלטוביה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט אלטוביה דחה את טענת המערערים, לפיה הלכת פוליטי חלה, מהנימוקים השונים שהועלו על-ידי ב"כ המערערים, רק לעניין "פיצול" השבח במכירת מקרקעין ולא לעניין "פיצול" רווח הון.
עוד דחה השופט אלטוביה את טענת המערערים, לפיה אפילו יש להחיל את הנוסחה הליניארית בחישוב רווח ההון ממכירת מניות החברה, שאז יש לראוֹת את המונח "יום הרכישה" באופן מהותי כיום שבּו התחיל להיצבר רווח ההון (דהיינו, יש לראות ביום תחילת פעילות המרכולים כיום הרכישה). זאת, מהטעם שמקרה זה אינו, לשיטתו של השופט אלטוביה, מסוג המקרים בהם יש מקום להתיר סטייה מהוראות הדין הכללי לאור תכלית דיני המס, וכמתחייב, בין היתר, מעיקרון המימוש.

על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
ואולם, בהמלצת בית-המשפט ולאחַר שמיעת הערותיו הודיע ב"כ המערערים כי הם אינם עומדים על הערעור  ובהתאם הערעור נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).


פסק-הדין בעניין מיראז' יזמות ונדל"ן בע"מ

ביום 2.1.2019 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין מיראז' יזמות ונדל"ן בע"מ.

העוררת חתמה ביום 1.11.2015 על שני הסכמי אופציה לרכישת מקרקעין עם חברת עופר טרנספורט ואן-ליינס בע"מ ("בעלת המקרקעין"), בגדרם הוענקה לעוררת אופציה סחירה, ייחודית ובלתי-חוזרת לרכישת שני שטחי מקרקעין.
האופציה ניתנה לתקופה של 6 חודשים ואפשרה לעוררת, או למי שתסוחר אליו האופציה, לממֵש את האופציה רק באופן של רכישת כל שטח המקרקעין מושא האופציה או ברכישה של שטחי קרקע בהיקף מינימלי (כפי שהוגדר בהסכמי האופציה).
העוררת דיוְוחה למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חדרה) על הסכמי האופציה וזה הכיר בהסכמים כהסכמי אופציה ייחודית העומדים בתנאי סעיף 49י לחוק מיסוי מקרקעין.
לאחַר שקיבלה העוררת את האופציה, הֵחלה לבצע פעולות לצורך ארגון קבוצה של רוכשים. לטענתה, מטרתה הייתה לארגן קבוצה של רוכשים על-מנת שתוכל לסחֵר אליהם את האופציה שקיבלה מבעלת המקרקעין, תוך גביית פרמיה על מחיר האופציה.
ביום 2.2.2016 וביום 10.4.2016 חתמה העוררת על הסכמי סיחור של האופציות עם קבוצת הרוכשים ויחידי קבוצת הרוכשים חתמו על הסכמי שיתוף המסדירים את מערכת היחסים בינם לבין עצמם. בנוסף, חתמו יחידי קבוצת הרוכשים על יפויי כוח בלתי-חוזרים, במסגרת ייפו את כוחו של משרד עו"ד נשיץ ברנדס אמיר ושות' ("עורכי-הדין") לחתום בשמם ועבורם, בין היתר, הן על הסכמי סיחור האופציה והן על הסכמי המכר למימוש האופציה.
באותם מועדים (2.2.2016 ו-10.4.2016), נחתמו הסכמי מכר בין בעלת המקרקעין לבין קבוצת הרוכשים באמצעות עורכי-הדין.
המשיב הוציא לעוררת שומות מס רכישה בגין סיחור האופציות וקבע, כי למעשה לקבוצת הרוכשים הייתה כוונה לרכוֹש את המקרקעין עצמם ולא הייתה להם כוונה לרכוֹש את האופציה מהעוררת. על-כן, קבע המשיב, כי העוררת היא זו שרכשה את המקרקעין מבעלת המקרקעין ומכרה אותם לקבוצת הרוכשים.
העוררת הגישה השגה, בגדרהּ נטען כי לא רכשה כלל את המקרקעין אלא סיחרה את זכות האופציה שהייתה לה כלפי בעלת המקרקעין לקבוצת הרוכשים ואלה מימשו את האופציה שסוחרה להם ורכשו את המקרקעין בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכמי האופציה. 
ההשגה נדחתה, ומכאן הערר.
יצוין, כי אין חולק שבגין סיחור האופציה קיבלה העוררת תמורה שהינה גבוהה משמעותית מהתמורה ששולמה על-ידיה לבעלת המקרקעין בעד האופציה שניתנה לה. אין גם חולק, כי הרווח שנצמח לעוררת מסיחור האופציות נישום על-פי הוראות פקודת מס הכנסה וכי העוררת שילמה את המס המגיע בגין רווח זה לפקיד-השומה.
כלומר, המחלוקת מושא הערר נגעה אך ורק למס הרכישה בו חִייב המשיב את העוררת בְּשל כך שלגישתו היא שרכשה את המקרקעין בעצמה מבעלת המקרקעין ולאחר מכן מכרה אותם לקבוצת הרוכשים.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד א' סימון ועו"ד ח' שטרן), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ניתחה השופטת וינשטיין את הוראות פרק חמישי2 לחוק מיסוי מקרקעין שעניינן ב"אופציה במקרקעין" ואת הרקע לחקיקתן.
לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, כי פרשנותו של המשיב את המסכת העובדתית וההסכמית העומדת בבסיס ההתקשרות המשולשת שבין בעלת המקרקעין, העוררת וקבוצת הרוכשים אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק, עם תכלית ומטרת החקיקה של פרק חמישי 2 לחוק ואף עומדת בסתירה למהות הכלכלית האמיתית שבבסיס העִסקה מושא הערר ועל-כן אין לקבלהּ.
עוד קבעה השופטת, כי דומה ששורשיה של פרשנות זו של המשיב נטועים ברציונל ובצורת החשיבה שאפיינה את השומות שהוצאו על-ידי משרדי מיסוי מקרקעין בקשר עם עסקות שנעשו על-ידי קבוצות רכישה טרם תיקון 69 לחוק, בהן ביסס המשיב את עמדתו לפיה המהות הכלכלית האמיתית של התאגדותם של מספר רוכשים לרכישת קרקע לצורך בניה עליה, כאשר קיים גורם מארגן הפועל לארגון חברי הקבוצה, היא של רכישת דירת מגורים מוגמרת ובהתאם לכך מוסו חברי הקבוצה במס רכישה בגין רכישת דירת מגורים ולא קרקע. אלא שרציונל זה, העומד ביסוֹד מיסוי קבוצות הרכישה, ציינה השופטת, אינו מתאים לעוּבדות, לנסיבות ולמצב המשפטי הרלבנטי לערר דנן, אשר הינם שונים באופן מהותי ומשמעותי.
השופטת הוסיפה וציינה, כי אין להתעלם גם מהעובדה כי רשות המסים הכירה, במסגרת פסקה 5.7.1 להוראת ביצוע 2/2013 (קישור להוראה) במנגנון של שימוש באופציה ייחודית לפי סעיף 49י לחוק לצורך ארגון קבוצת רכישה, ואם כך, מדוע לא יאות המשיב להכיר במנגנון זה גם ביחס לקבוצה של רוכשים?
בנוסף, קבעה השופטת וינשטיין, כי גם טענת המשיב לפיה יש להכיר בסיחור אופציה כדין רק כאשר מסחֵר האופציה יוצא כליל מהתמונה לאחַר סיחורה לגורם אחר – הינה טענה שגויה שאינה עולה בקנה אחד עם המציאוּת המסחרית הנוהגת.


ההחלטה בעניין מחמד אל עלאיין

פורסמה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין מחמד אל עלאיין.

כנגד המשיב, מחמד אל עלאייין, התנהלה חקירה משטרתית בחשד לסחר בסמים בעקבות תפיסת כסף מזומן בסך של כחצי מיליון ש"ח במכוניתו. בחקירה, טען המשיב, כי מקור הכספים במכירת ציוד בעסק שהיה בבעלותו לפני מספר שנים. 
בשנים 2016–2017 דיוֵח המשיב למבקש, פקיד-שומה באר שבע, על הכנסות מהפעלת בית קפה, ובעקבות זאת, ועל יסוד טענתו בחקירה המשטרתית, הוציא המבקש למשיב שומה לפי מיטב השפיטה.
משלא שולם המס על-פי השומה, ולא ניתנה ערובה להבטחת תשלום המס להנחת דעתו של המבקש, פנה האחרון ביום 9.10.2018 לבית-המשפט בבקשה דחופה, במעמד צד אחד, לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, בגדרהּ התבקש בית-המשפט להורות על עיקול ותפיסה של כספי המשיב המוחזקים על-ידי משטרת ישראל וכן על עיקול רכבו של המשיב.
עוד באותו יום, ניתנה החלטת בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, במסגרת נעתרה השופטת לבקשה.
ביום 20.11.2018 הגיש המשיב בקשה לביטול העיקול ולשחרור הרכב התפוס, ובעקבות דיון שהתקיים בנושא הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית-המשפט, בגדרהּ התבקשה תפיסת רכבו של המשיב, נוסף על עיקולו.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' ייטב, קיבל את הבקשות בחלקן (קישור להחלטה).
לאחַר שהשופטת ייטב נדרשה להוראות סעיף 194 לפקודה, נקבע, כי יש הצדקה למתן צווים לפי סעיף 194, וזאת נוכח סבירות השומה ונוכח קיומו של חשש ממש לסיכול גביית המס או להכבדה ממשית על גבייתו, ובהתאם צו העיקול על הכסף שנתפס יעמוד בעינו.
עם זאת, השופטת הוסיפה וקבעה, כי לשם האיזון הנאות יבוטל העיקול על הרכב התפוס וזה יוחזר למשיב, וזאת בכפוף לרישום עיקול על הרכב במשרד הרישוי לטובת המבקש ורישום שעבוד לטובתו על ביטוח הרכב.


ההחלטה בעניין אופק-בובליל

במבזק מס' 1705 מיום 8.4.2018 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אופק-בובליל בע"מ ואח'.

נזכיר את עוּבדות המקרה:
ביום 3.3.2014 נחתם הסכם בין העוררת 1, חברת אופק בובליל בע"מ, לבין הבעלים הרשומים של חלקה 25 בגוש 6884 בת"א ("הבעלים" או "המוכרים") לבנייתו של בניין, במסגרת הסכם קומבינציה בו רכשה העוררת 1 51% מהמקרקעין תמורת מתן שירותי בנייה לבעלים על יתרת 49% מהמקרקעין ("הסכם הקומבינציה").
באותו יום (3.3.2014) נחתם בין העוררת 1 לבין ניסים בובליל ואברהם בובליל, בעלי המניות (100%) בעוררת 1 ("הנהנים" או "העוררים 2 ו-3") הסכם נאמנות, לפיו 3.9% מהמקרקעין נרכשו בנאמנות עבור עורר 2 ו-9.4% מהמקרקעין נרכשו בנאמנות עבור עורר 3, וזאת נגד תמורה כספית מוסכמת כקבוע בהסכם הנאמנות.
באותו יום (3.3.2014) חתמו העוררים 2 ו-3 עם עוררת 1 על הסכם להזמנת שירותי בנייה, לפיו תבנה עוררת 1 על מקרקעי הנהנים את דירות העוררים 2 ו-3 (הנהנים) כנגד תמורה כספית מוסכמת כקבוע בהסכם שירותי הבנייה ("הסכם שירותי הבנייה").
על המקרקעין ניתן לבנות בניין בן 8 קומות ובו 22 יחידות דיור. 51% מהמקרקעין שרכשה עוררת 1 במסגרת הסכם הקומבינציה יוחדו ל-11 דירות ספציפיות כאשר מתוך אותן 11 דירות, שלוש דירות הוקצו מלכתחילה לעוררים 2 ו-3 (לעורר 3 הוקצו 2 דירות ולעורר 2 הוקצתה דירה אחת).
בהסכם הקומבינציה לא הוזכר עניין הנאמנויות ולא נאמר בו שבכוונת עוררים 2 ו-3 לרכוֹש אף הם חלק מהמקרקעין.
ביום 2.4.2014 (30 יום מיום החתימה על הסכם הקומבינציה) הוגשו למשיב שתי הודעות נאמנות, לפיהן עוררת 1 היא הנאמן והנהנים הם העוררים 2 ו-3, בגין חלק מהמקרקעין שנרכשו בנאמנות עבור העוררים 2 ו-3.
המשיב לא קיבל את הודעות הנאמנות ואת שומתה העצמית של עוררת 1 וביום 16.12.2014 הגישו עוררת 1 ועוררים 2 ו-3 השגה על החלטת המשיב אשר נדחתה על-ידיו. מכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת יו"ר הוועדה השופט מ' אלטוביה וחבר הוועדה רו"ח א' מונד), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית חוות-דעתו, ניתח רו"ח פרידמן את מהותה של הנאמנות לפי חוק הנאמנות בכלל ולפי חוק מיסוי מקרעין בפרט.
לאחר מכן, בָּחן רו"ח פרידמן את חומר הראיות שהונח בפני הוועדה וקבע, כי העוררים לא הרימו את נטל הוכחת מהות הנאמנות, וזאת הן מהטעם שלאור הלכת חזון (ע"א 4639/91 ודנ"א 3017/94) יש לשלול הכרה במכשיר הנאמנות לצורכי מיסוי מקרקעין מקום בו הנהנה לא היה יכול להתקשר בעסקה כקונה לולא קיום הנאמנות (נאמנות נסתרת) והן מהטעם שהעוררים לא הצליחו להרים את הנטל ולהוכיח כי לנאמן אין אינטרס אישי וכלכלי כלשהו בנכס (וראו לעניין זה פס' 28–29 לחוות דעתו של רו"ח פרידמן).
עוד קבע רו"ח פרידמן, כי גם אם הנאמנות דכאן הייתה מסוּוגת כנאמנות מהותית, הרי שלאור הלכת בית-המשפט העליון בעניין בני ויינר בע"מ (ע"א 204/07), כמו גם הלכות דומות אחרות, הרי שבחינת ההסכמים במקרה דנן מצביעה על קשר בין ההסכמים המגבשים יחד עסקה משולבת אחת של רכישת קרקע על-ידי העוררת 1 ומכירת דירות מגורים לעוררים 2 ו-3.

העוררים הגישו ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון (ע"א 5382/18), בגדרו טענו כי בין העוררת 1 לבין העוררים 2 ו-3 התקיימה נאמנות מהותית; וכי הוועדה שגתה ביישמה את הלכת בני ויינר בע"מ על עניינם בקובעה שמהותם הכלכלית של הסכמי הנאמנות ושירותי הבנייה הינה מכירת דירות כביכול על-ידי הנאמן לנהנים.

במקביל לערר המקורי, הגישו העוררים ערר נוסף שבנדוֹן בפני מותב אחר של הוועדה (השופט ה' קירש – יו"ר הוועדה, רו"ח צ' פרידמן ורו"ח י' בליצקי – חברים), תוך שנקבע, כי הדיון בערר זה יעוכב עד למתן פסק-דין בערר המקורי.

לאחַר הגשת הערעור לבית-המשפט העליון על פסק-הדין בערר המקורי, ביקשו העוררים לתקן את כתב הערר בערר הנוסף כך שהוא יכלול טענה חדשה, לפיה ביום 21.6.2018 הֶעבירה העוררת 1 את הזכויות בדירות לידי העוררים 2 ו-3 בהתאם לשני הסכמה העֲברה שנחתמו באותו יום וכי העברת הדירות מקיימת את התנאים המנויים בסעיף 96(ב)(2) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016, כך שהעברת הדירות פטורה הן ממס שבח והן ממס רכישה.
עוד ביקשו העוררים לחדֵש את ההליכים בערר הנוסף.

ועדת-הערר דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).
הוועדה קבעה, כי טענתם החדשה של העוררים (לפיה העוררת 1 מכרה בחודש יוני 2018 דירות לעוררים 2 ו-3) סותרת את טענתם בערר המקורי (לפיה העוררים 2 ו-3 רכשו חלק מהקרקע מהבעלים המקוריים באמצעות העוררת 1 כנאמנה בלבד) ועל-כן היא אינה אפשרית בהתאם לדוקטרינת ההשתק השיפוטי.
עוד קבעה הוועדה, כי הן בערעור בפני בית-המשפט העליון והן (ובעיקר) בערר הנוסף טוענים העוררים  2 ו-3 לחלופין כי אם רכשו דבר מן המערערת 1, אזי רכשו קרקע (לאחַר שזו נרכשה על-ידי המערערת 1 מהבעלים המקוריים) ולא דירות מוגמרות; וכי סוגיה זו עשויה להיות מוכרעת על-ידי בית-המשפט העליון. כמו-כן, הוועדה בערר הנוסף עשויה לקבוע כטענת העוררים 2 ו-3 עצמם, כי רכשו קרקע מידי המערערת 1 בשנת 2014 ועל-כן שתי תוצאות אלו מוציאות מבּחינה עובדתית את האפשרות כי העוררים 2 ו-3 רכשו דירות מהמערערת 1 בשנת 2018.
לאור זאת, הִחליטה הוועדה לעשות שימוש בסמכותה לפי תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי ודחתה את המשך הדיון בערר הנוסף עד לסיום הערעור בערר המקורי בבית-המשפט העליון.
עוד נקבע, כי כתב הערר הנוסף לא יתוקן.