לוגו אלכס שפירא ושות׳

סיוּוגו של תקבול ששולם במסגרת הסכם אי-תחרות; תובענה ייצוגית בגין מער' שע"מ; פיצוי בגין ויתור על אופציה לרכישת מקרקעין; מס שכר בגין תשלומי מועצה מקומית

20/03/2018

פסק-הדין בעניין גנגינה ואח'
במבזק מיום 4.11.2014 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין גנגינה ואח'.
 
נזכיר בתמצית את עוּבדות המקרה:
בשנת 1989 הוקמה חברת שיווק אביב (1991) בע"מ על-ידי שלושת המערערים. בנוסף, הייתה בבעלות המערערים חברה נוספת בשם ידין שיווק סיטונאות ומכירות בע"מ, שעָסקה במכירת מוצרי יסוֹד ליחידים.
בשנת 1992 הקימו המערערים את חברת יד יצחק סיטונאות מזון בע"מ ("החברה"), שפָּתחה מספר חנויות.
במקביל לפעילות החברה, הקימו המערערים בשנת 1997 את חברת נשר טובין בע"מ ("נשר"), אשר סיפקה לחברה שירותי מרכז לוגיסטי.
ביום 18.4.2007 נחתמו שני הסכמים בין חברת יינות ביתן בע"מ ("יינות ביתן") לבין החברה: 
האחד, הסכם מכירה בגדרו הוסכם על מכירת המוניטין של החברה, שמה המסחרי וכל פעילות עסקית של החנויות, כלי הרכב הציוד וכן הזכות להפעיל את החנויות תחת השם "יד יצחק", ליינות ביתן, בתמורה לסך של 91 מיליון ש"ח ("הסכם המכר"); 
והשני: הסכם אי-תחרות ("הסכם אי-התחרות"), במסגרתו התחייבו המערערים או מי מטעמם שלא לעשות שימוש בידע, בניסיון ובקשרים אשר צברו במהלך ניהול העסק הנמכר ולא להתחרות בחנויות יד יצחק הָחל מיום חתימת ההסכם ועד ליום 31.5.2010. זאת, בתמורה לתשלום של 30 מיליון ש"ח, דהיינו 10 מיליון ש"ח לכל אחד מהמערערים.
המערערים הגישו למשיב, פקיד-שומה פתח תקווה, דו"חות שנתיים לשנת-המס 2007, בגדרם דיוְוחו על התקבול בסך 10 מיליון ש"ח כרווח הון החייב במס בשיעור 20% (שיעור המס באותה תקופה).
המשיב קבע, כי מדובר בהכנסה פירותית שיש לחַייבה במס בהתאם. מכאן הערעור.
 
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט סטולר קבע, כי יש ממש בטענות המשיב אשר ראה במערערים כעובדי החברה ובקובעו, כי אילו המערערים לא היו העובדים הדומיננטים בחברה במשך 15 שנים ממילא לא הייתה יכולה לקום להם זכות לאי-תחרות וממילא לא היה משולם להם תקבול. זאת, הן לאור הפרשנות הראויה שיש לתת להוראות סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה, הן לאור קביעותיו של בית-המשפט עליון בעניין חיים ניסים (ע"א 2640/11) והן לאור העובדה כי בפנייתם של המערערים לרשויות מע"מ בקשר להסכם אי-התחרות צוין כי "... מדובר בקבלה חד פעמית של סכום המשולם בשל הידע אשר נצבר בידי בעלי המניות מתוקף עבודתם בחברה".
השופט סטולר הוסיף וקבע, כי בצדק טען המשיב, כי המעררים התחייבו, כביכול, להימנע מעבודה בתחום מסוים, ברדיוס מסוים (שאינו עולה על 50 ק"מ) לתקופה מוגבלת, דבר שאינו מצביע על מכירת ידע ויכולות הגלומים בכך, ועל-כן לא מדובר בתקבול בעד "גדיעת העץ" או "מכירת העץ", אלא אר ורק בתקבול בעד "הפירות".
עוד ציין השופט סטולר, כי ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט עלה, כי עוד בשנת 2004 ביקשו המערערים למכוֹר את פעילות החברה ולא הוכח כי ביקשו לפתוח חנויות נוספות; כי המערערים בחרו להסתפק בעדותם שלהם על אף שלטענתם הייתה זו דרישת יינות ביתן כי תינתן התחייבותם לאי-תחרות; וכי מכלול הראיות מצביע על כך שהחלוקת התמורה לשני רכיבים לא נועדה אלא לשם הקטנת החבות במס.
לבסוף, ראה השופט סטולר לנכון לאבחן את פסק-הדין ברנע שניתן על-ידו בחודש מאי 2013 (ע"מ 880-11-11).* לדבריו, בעניין ברנע, קיבל המערער בתמורה להתחייבותו שלא להתחרות בחברה למשך חמש שנים מיום עזיבתו תשלום עבוּר אי-תחרות מדי שנה בשנה, כאשר מהראיות שהוצגו התברר, כי החברה שהעסיקה את ברנע אכן חששה כי ברנע יוכל להתחרות בה ועל-כן עשתה כל שביכולתה שלא יעשה כן; וכי המערער באישיותו הכרימזטית ובכישוריו כאדם מנהל וכמומחה בתחום ספציפי אכן היווה פוטנציאל של תחרות כלפי החברה. כמו-כן, ויתורו של ברנע על הזכות להתחרות היווה אבדן של מקור הכנסה השקול למכירת נכס הון. לעומת זאת, במקרה דנא, לא נפגעה יכולת התחרות האמיתית של המערערים והם יכלו לוּ רק רצו להתחרות ביינות ביתן אלא שכפי הנראה לא היה להם עניין אמיתי בכך.
* נזכיר, כי ביום 10.8.2016 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בענין ברנע ואח' (ע"א 5083/13).
 
על פסק-הדין של השופט סטולר, הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר, השופט י' עמית והשופטת ע' ברון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט י' עמית ניתח את הלכת ברנע וקבע, כי הלכה זו אמנם נסבה על שלושה מקרים בהם שררו בין הצדדים להסכם יחסי עובד-מעביד, אולם אין לומר כי כל כולה תחומה למצבים של יחסי עובדי-מעביד. לדבריו, אין תחולה לחזקה שנקבעה בהלכת ברנע (לפיה תשלום הניתן לעובד מידי מעבידו, ובכלל זאת תשלום תמורת אי-תחרות, מהווה הכנסה מעבודה) בנסיבות בהן התשלום ניתן שלא במסגרת יחסי עובדי-מעביד. אלא שהקביעה כי אין להחיל את "חזקת הכנסת העבודה" בעניינם של המערערים, אין פירושה כי הלכת ברנע על יתר חלקיה איבדה מתוקפה לגביהם. שכן, עיון בפסק-הדין בעניין ברנע מלמד, כי חלקיו האחרים כוללים דיון בעל אופי עקרוני בנוגע לאופן סיוּוגם של תשלומי אי-תחרות, דיון החורג מגבולותיהם הצרים של יחסי עובד-מעביד, וזאת הן בנוגע לבחינת האותנטיות של תניות אי-תחרות והן בנוגע למבחנים שהותוו לצורך סיווג תשלומי אי-תחרות.
השופט עמית המשיך ונדרש לשאלה האם מדובר בתניית אי-תחרות אותנטית. לדבריו, ניתן לטעון כי הסכם אי-התחרות שנכרת מול המערערים אינו מלאכותי, כטענת פקיד-השומה, אלא בסך הכל משַקף התנהלות זהירה מצדה של יינות ביתן. ואולם, טענה זו נתקלת בקושי במישור הראייתי, שכּן המערערים נמנעו מלזמֵן לעדוּת גורם כלשהו מטעם יינות ביתן שיתמוך בטענה האמורה.
על רקע זה, המשיך השופט עמית לשלב הבא במתווה שנקבע בהלכת ברנע ונדרש למהותם של תקבולי אי-התחרות.
השופט עמית קבע, תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הולצמן (עמ"ה 353/91), כי חלק משמעותי של תניית אי-התחרות כּוּון כלפי המערערים בכובעם כמנהלי החנויות, באופן ההופך חלק זה לתקבול פירותי המהווה הכנסת עבודה.
ואילו באשר לחלק הנותר של תניית אי-התחרות – דהיינו, החֵלק שכּוּון כלפי המערערים בכובעם "היזמי" בתוק מקימי יד יצחק, קבע השופט עמית, כי גם תקבול זה הינו פירותי באופיו, וזאת מהטעם שהתחייבותם של המערערים במסגרת תניית אי-התחרות "המרוככת" בנסיבות העניין לא עלתה כדי "גדיעת העץ" ואף רחוק מכך.
עוד קבע השופט עמית, כי לטעמו ספק אם המשבצת של "הכנסת עבודה" לפי סעיף 2(2) לפקודה היא האכסניה המתאימה לתשלומי אי-התחרות ששולמו למערערים בכובעם כמקימי יד יצחק; וכי ייתכן שתיאור מדויק יותר הוא כי מדובר ב"עִסקם" של המערערים כאמור בסעיף 2(1) לפקודה (בסיכום דבריו, קבע השופט עמית במפורש, כי מדובר בהכנסה מ"עסק ומשלח יד").
 
המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר הצטרף לתוצאה שהוצעה על-ידי השופט עמית, אך הדגיש מספר נקודות עקרוניות:
  • מֵעבר לעניינים שעליהם חלה ההלכה שנפסקה בעניין ברנע, יש להכריע באופן פרטני, וזאת בשים לב לכך שבית-המשפט העליון כבר הִבהיר בעבר כי ראוי להימנע, ככל שניתן, מיצירת חזקות בחקיקה או ב"חקיקה שיפוטית".
  • הזכות לתכנון מס נשענת על עקרונות חוקתיים מבוססים, כאשר שלילת האפשרויות לתכנון מס בגבולות הדין איננה עומדת בתנאי "פסקת ההגבלה". 
  • חובות הדיווח לגבי פעולות שהן תכנון מס (דהיינו, תקנות מס הכנסה (תכנון החייב בדיוח), תשס"ז–2006 ותקנות מס ערך מוסף (תכנון החייב בדיוח), תשס"ז–2006) עונות לדרישות "פסקת ההגבלה".
  • גם בנושאים שאינם כלולים בחובות הדיווח הנ"ל הנישום צריך לנהוֹג בגילוי לב כלפי רשויות המס, כל אימת שעָרך תכנון מס וזאת בְּשל חובות תום הלב החלות על האזרח ביחסיו עם הרשות.
  • בפנייתם של המערערים למומחי מס בבקשה שהעִסקה שביצעו תיערך ותנוסח כך שתמוזער, במסגרת הדין, חבות המס שלה, אין למצוא פסול כלשעצמו, במיוחד לנוכח אי-הבהירות ההלכתית ששררה באותה העת בסוגיות הרלבנטיות.
    ברם, טענת המערערים בערעור
    (לפיה מדובר בתקבול הוני) סותרת את העמדה שהביעו בפנייתם למחלקה המקצועית במע"מ בבקשה לקבל אישור לכך כי לא קמה להם חבות במע"מ (שם נטען, כי מדובר בתקבול מתוקף עבודתם בחברה) והתנהגות עקלקלה שכזו יש בה חוסר תום-לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית, והיא אף מולידה מניעוּת משפטית.

השופטת ע' ברון הצטרפה אף היא לתוצאה שאליה הגיע השופט עמית.
לדבריה, החזקה שנקבעה בהלכת ברנע אכן לא חלה במקרה דנן (שכּן בין יינות ביתן לבין המערערים לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד), אך תמימת דעים היא עם השופט עמית כי יש להחיל את המבחן הדו-שלבי שנקבע בעניין ברנע, שלפיו שומה על בית-המשפט להקדים ולהשתכנע כי תניית אי-התחרות היא תניה אותנטית; ורק ככל שהמענה לכך הוא בחיוב, יש לבחון אם התשלום בגין אי-התחרות מהווה תקבול הוני או פירותי.
השופטת ברון קבעה, כי במקרה דנא מתעוררים ספקות ממשיים בשאלת האותנטיות של תשלום אי-התחרות; וכי הרושם העולה מן הדברים הוא שהתמורה פוצלה בדיעבד ובאופן מלאכותי לשני רכיבים, וזאת מטעמי חיסכון במס
(וראו בעניין זה גם את דברי המשנה לנשיאה השופט מלצר בפסקה 8 לחוות-דעתו).

פסק-הדין בעניין מועצה מקומית גדרה
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מועצה מקומית גדרה.
עניינו של הערעור בחיובה של המערערת, המסוּוגת כמלכ"ר בהתאם לסעיף 1 לחוק מע"מ, בתשלומי מס שכר בשנות-המס 2009–2010, וזאת בהתייחס לרכיבים הבאים:
  • תשלומי שכר לעובדי הוראה ורווחה בהשתתפות הממשלה. לטענת המערערת, היא זכאית להשתתפות מצד ג' בְּשל תשלומים אלה ולפיכך אין היא אלא בבחינת "צינור" להעברתם לעובדים ואין לחיֵיב תשלומים אלה במס שכר.
  • החזר נסיעות בתפקיד והוצאות רכב.
  • דמי חבר לאגודות מקצועיות. לטענת המערערת, יש לאבחן את עניינה מהמקרה שנדוֹן בעניין שירותי בריאות כללית (ע"א 3844/15) הן מהטעם שמקום בו תשלומי דמי החָבר מהווים "החזר הוצאות" המסקנה יכולה להיות שונה והן בנימוק שמוקם בו מגולמים הסכומים המועברים לעובד, הופך המעביד להיות "שותף" של עובדיו לעניין מס ההכנסה ולעניין גילום דמי החברה, כך שיש לראותו כמי ששילם לעובדים את השכר, בניכוי דמי החבר.
  • הפרשות סוציאליות מֵעבר לתקרה המותרת. לטענת המערערת, אין לחייבה במס שכר בגין רכיב ההפרשה העודפת, משום שמדובר בסכומים אשר מקור החיוב שלהם אינו בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה אלא בסעיף 3 לפקודה, כאשר דרך המיסוי לגביהם קבועה בהוראות סעיף 3(ה) ו-3(ה)(3) לפקודה ועל-כן פטוּרים הם ממס שכר.
  • תשלומי אש"ל לעובדים.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור תוך שהוא מחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).
תשומת לבכם, בין היתר, לביקורתו של השופט בורנשטין על התנהלותה של המערערת ובפרט על הסתמכותה על "חוות הדעת" שקיבלה מחברת טרינטי מערכות מחשוב בע"מ תוך שהאחרונה קיבלה את שכרה על-בסיס חיסכון מס השכר שהניבה למערערת (ראו פסקות 21–26 לפסק-הדין).
 
פסק-הדין בעניין ערן מיטל
במבזק מיום 4.6.2016 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ערן מיטל.
 
עניינו של פסק-הדין בשאלה כיצד יש למסות פיצויים שקיבל המערער מחברה שלהּ העניק שירותי ליווי וייעוץ פיננסי, בְּשל ויתורו על אופציה שנתנה לו החברה לרכוֹש חלק מהמקרקעין שבבעלותה – האם כרווח הון (כטענת המערער), או שמא כרווח פירותי בגין הכנסה מעסק או לחלופין מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט י' אטדגי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט אטדגי קבע, כי מכלוֹל הנסיבות וניתוח השתלשלות הדברים מתחילתם עד סופם מצביעים על כך שהאופציה ניתנה למערער בקשר ליחסי העבודה השוטפים בינו לבין החברה וכחלק מהתמורה שנתנה לו החברה עבוּר שירותי הייעוץ והליווי שהעניק לה; ושגם הפיצוי שקיבל בגין ויתורו על האופציה ניתן לו בקשר לאותם יחסים וכחלק מאותה תמורה.
 
המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, אך בעקבות הערות שופטי בית-המשפט, לאחַר שמיעת טיעוני הצדדים, הודיע ב"כ המערער כי אינו עומד על הערעור ועל-כן הוא נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).
 
דיון נוסף בתביעתו של רו"ח עופר מנירב
ביום 12.2.2007 הגיש רו"ח עופר מנירב, לשעבר נשיא לשכת רואי חשבון, בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד רשות המיסים, בעילה של גביית תשלומים שלא כדין ממייצגי הנישומים עבוּר התחברות ושימוש במערכת שירות עיבודים ממוכנים ("מערכת שע"מ"). בבקשת האישור טען מנירב, כי בעבור השימוש בשירותי מערכת שע"מ גבתה רשות המיסים מהמייצגים, לכאורה, שלושה תשלומים שונים  כ"אגרה" ולא כ"מחיר" ועל-כן מדובר בגבייה לא חוקית.
ביום 7.1.2008 דחה בית-המשפט המחוזי (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) בתל-אביב (השופטת י' שיצר) את בקשת האישור של מנירב, וקבעה, כי יש לסַווג את התשלומים שגובה רשות המיסים בגין השימוש במערכת שע"מ כמחיר, ולא כאגרה.
על החלטה זו ערער מנירב לבית-המשפט העליון וערעורו התקבל (ראו מבזקנו מיום 6.9.2011).
בעקבות זאת, הוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי וביום 2.5.2012 הגיעו הצדדים להסכמה שהתובענה תאושר כייצוגית כמו גם באשר להגדרתן של ארבע סוגיות מרכזיות שנותר להכריע בהן: סיווג התשלומים שנגבו מהמייצגים על-ידי המשיבה בהתאם לאמות המידה שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון; גובה הסכומים שנגבו על-ידי המשיבה מהמייצגים; האם במסגרת הסכומים שגבתה המשיבה נכללים גם סכומים שהופחתו מסכומי החיובים בדרך של קיזוז, ניכוי, הנחה או בכל דרך אחרת; וסכום ההשבה, לרבות סוגיית הפרשי ההצמדה והריבית.
ביום 13.8.2012 קבע בית-המשפט המחוזי, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כייצוגית תוגדר כ"ציבור המייצגים אשר עשו שימוש ב'מערכת שע"מ' בתקופה שמיום 12.2.2005 [24 חודשים עובר להגשת בקשת האישור] ועד ליום 2.5.2012 [המועד בו הסכימו הצדדים כי התובענה תאושר כייצוגית], והנתבעת גבתה מהם, בתקופה הנ"ל כספים שלא הוגשו כדין בגין השימוש האמור".
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי כָּלל שני שני חלקים: פסק-דין חלקי מיום 11.8.2015; ופסק-דין משלים מיום 5.1.2016.
בגדרו של פסק-הדין החלקי נקבע, בין היתר, כי תקופת ההשבה תחל ביום 12.2.2005 (24 חודשים לפני הגשת בקשת האישור) ועד ליום 2.5.2012 (מועד אישור התובענה ייצוגית); וכי סכום ההשבה יעמוד על סך של כ-39 מיליון ש"ח המהווה את הסכום שנגבה בפועל מהמייצגים בין בשנים 2011-2005 וממנו הופחת סכום התשלומים בגין החיבור החד-פעמי עליו ויתר מנירב. עוד נקבע, כי אין לקבל את טענתו של מנירב לפיה יש להחיל על סכום ההשבה את הפרשי ההצמדה והריבית לפי פקודת מס הכנסה ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שכּן לא הוכח כי התשלום עבוּר מערכת שע"מ היה בגֶדר מס (פקודת מס הכנסה קובעת, כי הפרשי הצמדה וריבית חלים רק על "מס" שמוחזר בְּשל טעות בגבייתו).
ואילו במסגרת פסק-הדין המשלים, נדונו סכומי הגמול למנירב ושכר-הטרחה לבא-כוחו המייצג, תוך שנקבע כי הסכום שממנו ייגזר הגמול ושכר-הטרחה הוא כ-53 מיליון ש"ח (כולל ריבית והצמדה) ולגביו תיושמנה המדרגות לפי שיטת האחוזים שנקבעו בע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט.
 
על פסקי-הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד שבמסגרתם התעוררו, ככלל, שלוש סוגיות עיקריות: האחת, האם ניתן לכלוֹל במסגרת סכום ההשבה שרשות המסים נדרשת להשיב מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות – הקובע, כי תביעה נגד רשות להשבת סכומים תוגש רק מקום בו הרשות "גבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" – גם את ההנחות שנתנה המשיבה לחברי הקבוצה, בתמורה לשימושם בשירותי מערכת שע"מ; השנייה, עוסקת בתקופת ההשבה בה חויבה רשות המיסים והאם זו תואמת להוראת סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות; והשלישית, אופן ושיעור הגמול ושכר-הטרחה שנפסקו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
 
במבזק מיום 23.10.2017 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעורים האמורים.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' דנציגר (בהסכמת השופטים נ' סולברג וא' שהם), קיבל באופן חלקי את ערעורה של המדינה (קישור לפסק-הדין).
באשר לסוגיה הראשונה, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום לכלוֹל את שווי ההנחות שניתנו למייצגים כחלק מסכום ההשבה אותו חבה רשות המיסים. זאת, לאחַר שניתח בהרחבה את לשונו של פרט 11 ותכליתו וציין כי אין ליתן לו הגדרה רחבה מדי ובכך לחשוף את המדינה לעלויות גבוהות מדי אשר יסבו נזק לקופה הציבורית ויגולגלו בהמשך על הציבור כולו. בהתאם, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לכלוֹל בסכום ההשבה את שווי ההנחות שניתנו למייצגים.
באשר לסוגייה השנייה, קבע השופט דנציגר, כי הפרשנות הנכונה של סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות היא שסעיף זה מגביל את חיוב הרשות בהשבת כספים לתקופה בת 24 חודשים שקָדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ולתקופה זו בלבד. זאת, הן לאור לשון הסעיף, הן לאור הפּסיקה שפירשה אותו והן לאור התכלית העומדת בבסיסו. נוכח מסקנתו זו, התקבל ערעורה של רשות המיסים בנקודה זו, ותקופת ההשבה הוגבלה ל-24 החודשים שקָדמו להגשת בקשת האישור בלבד (דהיינו, הָחל מיום 12.2.2005 ועד ליום 12.2.2007, מועד הגשת בקשת האישור).
לגבי סוגיית הגמול ושכר-הטרחה, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום, ככלל, להתערב בשיקול הדעת שהופעל על-ידי בית-המשפט המחוזי וכי קביעותיו של האחרון הן סבירוֹת, מאוזנות ואינן מַצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. עם זאת, לאור צמצומה של תקופת ההשבה, וכנגזר מכך גם סכום ההשבה, קבע השופט דנציגר כי כך גם יש להפחית את סכומי הגמול ושכר-הטרחה שעל המשיבה לשלם.
בהתאם, נקבע, כי על הצדדים יהיה להגיש לבית-המשפט המחוזי את עמדתם, המוסכמת ככל הניתן, בדבר גובה סכום ההשבה העדכני לפי תקופת ההשבה המעודכנת. עוד נקבע, כי בית-המשפט המחוזי יקבע את סכום ההשבה העדכני, ובהתאם יקבע גם את סכומי הגמול ושכר-הטרחה העדכניים.
 
בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי בעקבות הבקשה שהגיש רו"ח מנירב, הורתה הנשיאה א' חיות (קישור להחלטה) על קיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, וזאת בשאלה האם במקרה שבו מתקבלת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות בגין גבייה שלא כדין לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות והרשות לא חדלה מהגבייה לאחַר הגשתה של בקשת האישור, ניתן לכלוֹל בקבוצה המיוצגת את מי שעילת תביעתו נולדה לאחַר מועד הגשת הבקשה.
עוד קבעה הנשיאה חיות, כי הדיון הנוסף ייערך בפני הֶרכב של חמישה שופטים שייקבע במועד מאוחר יותר.