לוגו אלכס שפירא ושות׳

שינויי מבנה; דרישת מס מאוחרת בעקבות טעות בקליטת השומה; היטל עובדים זרים; תביעה ייצוגית נגד המדינה בגין חיוב במע"מ בכביש 6; יישובים מוטבים

04/07/2016

תזכיר חוק לתיקון הוראות שינויי המבנה בפקודה
פורסם תזכיר חוק לתיקון פקודת מס הכנסה הכולל שינויים בהוראות חלק ה2 לפקודת מס הכנסה שעניינן בשינויי מבנה (קישור לתזכיר).
מטרתו העיקרית של התיקון המוצע בתזכיר היא הגמשת המגבלות החלות על מתן הקלוֹת המס בביצוע שינויי המבנה, בדגש על שינויים בחברות הפועלות בתחום ההייטק.
 
פסק-הדין בעניין יואל רונן
בשנת 2008 נסע המבקש בכביש 6 ("הכביש") ובגין נסיעות אלו חויב על ידי דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ ("דרך ארץ") בתשלום סך של כ-485 ₪ בתוספת מע"מ בסך כ-75 ₪. המבקש לא השלים עם תוספת מע"מ בגין התשלום האמור, ועל-כן הגיש  תביעה להשבה בגין אותם 75 ₪.
יחד עם תביעתו הגיש המבקש בקשה לאישור תביעתו כתביעה ייצוגית, במסגרתה ביקש הוא ליַיצג את כל הנוסעים בכביש בתקופה הרלבנטית וחויבו במע"מ בגין הנסיעה.
לטענתו, בבניית הכביש והפעלתו פעלה ופועלת דרך ארץ כידה הארוכה של מדינת ישראל-המשיבה לביצוע פונקציה שלטונית של המדינה במסגרת עסקת B.O.T. עִסקה זו, שנקשרה בין המדינה לבין דרך ארץ, הינה, לטענתו, עסקת מימון לפיה מימנה דרך ארץ את בניית הכביש כהלוואה ובאמצעות הזיכיון לגביית האגרה מנוסעי הכביש פורעת המדינה את ההלוואה האמורה. עוד טען המבקש, כי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה–1995 ("חוק כביש ראשי") מַסמיך את המדינה לגְבות אגרה מנוסעי הכביש ועל אגרה אין להטיל מע"מ.
כטענות סף מקדמיות טענה המדינה להיעדר יריבוּת, משום שעל-פי חוק מע"מ החייבת בתשלום מע"מ בגין עסקת הנסיעה בכביש הינה דרך ארץ ולא המבקש או הנוסעים בכביש, וממילא המבקש או חברי הקבוצה הנטענת, אינם זכאים לבקש השבה של מע"מ ששולם במסגרת עסקת הנסיעה בכביש. מטעם זה, אין המבקש זכאי להגיש תביעה ייצוגית מכוח פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו–2006.
לגופו של עניין, טענה המדינה, כי המחוקק קבע כי השירות בכביש יינתן על-ידי זכיין, קבלן עצמאי ולא על-ידי המדינה. על-כן, התקשרות המדינה עם דרך ארץ לבניית הכביש והפעלתו אינה בגדר פעולה שלטונית אלא פעולת הסְדרה ופיקוח.
עוד טענה המשיבה, כי לכביש יש חלופות נסיעה אחרות ובניית הכביש והעמדתו לטובת ציבור הנהגים הינם בבחינת "שירות נוסף" שאין המדינה חייבת בו ואינו "מתפקידה השלטוני". לפיכך, אין לזַהות את דרך ארץ עם המדינה בקשר עם השימוש בכביש אלא יש לראוֹת במתן רשות מעבר בכביש וגביית התשלום "עסקה" בין דרך ארץ לנהג המשתמש בכביש. דרך ארץ הינה "עוסק" כמשמעותו בחוק מע"מ, ועל כן, קמה החובה הקבועה בסעיף 2 לחוק, להטיל על העִסקה האמורה מס ערך מוסף. 
עוד טענה המדינה, כי השימוש במונח "אגרה" בחוק כביש ארצי, נובע מטעות במינוח ואין לראוֹת בתשלום המשולם בגין הנסיעה בכביש "אגרה" אלא "מחיר" הנקבע על פי עלות היקף השימוש בכביש, מקום שלמדינה אין חובה לספק את השירות האמור ולנהג אין חובה להשתמש בכביש משום שעומדות לרשותו חלופות נוספות.
כן  טענה המדינה, כי אפילו אפשר לראוֹת בתשלום בגין העסקה שבין דרך ארץ לבין הנהגים הנוסעים על הכביש, אגרה, אזי ובהתחשב בכך שמדובר בעסקה שבין מקבל שירות לבין עוסק יש להחיל את הוראות סעיף 9א לחוק מע"מ ולהטיל על העִסקה מע"מ.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הבקשה (קישור לפסק-הדין).
השופט אלטוביה ניתח את הוראות חוק כביש ראשי וקבע, כי המחוקק ראה לנכון לקבוע שתכנון הכביש, בנייתו והפעלתו יבוצעו על-ידי זכיין ולא על-ידי המדינה, ומשכך, אין לקבל את ה"תבנית המשפטית" שהגה המבקש כאילו דרך ארץ מהווה זרועה הארוכה של המדינה בבניית הכביש והפעלתו. 
עוד קבע השופט אלטוביה, כי אין לקבל את טענת המבקש כאילו בעת הנסיעה בכביש מתבצעת עסקה בין הנוסעים בכביש לבין המדינה ולא בין הנוסעים בכביש לבין דרך ארץ. שכּן, עסקת השירות בכביש נעשית בין הנוסעים לבין דרך ארץ כפי שעולה בבירור מהחשבוניות אותן קיבל ושילם המבקש, וממילא לא יעלה על הדעת, שבהתחשבנות המס של דרך ארץ בגין הכנסותיה מהכביש ייטען שדרך ארץ הינה בגדר "צינור" בלבד.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי הגם שסביר לראות בעסקת B.O.T בה התקשרה המדינה עם דרך ארץ לבניית הכביש והפעלתו בגֶדר עסקת מימון (או לפחות עסקה שחלק מרכזי בה נוגע למימון המיזם), אין בכך כדי לתמוך במסקנה של המבקש לפיה התשלום בעד הנסיעה בכביש הינו "אגרה". ההיפך מכך: "ההלוואה" שלטענת המבקש נטלו המדינה ו/או הציבור מדרך ארץ נועדה לבניית הכביש והפעלתו. משכך, נִראה, כי התשלום ששילמו ומשלמים הנוסעים בכביש נועד לפירעון ההלוואה שניטלה לצורך כיסוי עלות בניית הכביש והפעלתו, ומכאן שהתשלום המשולם על ידי הנוסעים בכביש הינו בבחינת "מחיר" המשַקף במצרף את עלות בניית הכביש והפעלתו. זאת, במובדל ממרכיב של מס המצטרף לקופה הציבורית (או סובסידיה הניטלת או נמנעת ממנה) המצוי באגרה "של ממש" כמשמעותה בדין המס.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי בתום תקופת הזיכיון, עם השבת הכביש לידי המדינה, נכון יהא לשקוֹל את עניין גביית המע"מ אגב ביטולו, ככל שהמדינה היא שתִגבה תשלום בגין הנסיעה בכביש ובהתאם לנסיבות באותה עת וביניהן זהוּת מעניק השרות.
השופט אלטוביה התייחס, בין היתר, לשאלת כשירותו של המבקש לשַמש כתובע ייצוגי, תוך שהוא קובע כי נסיבות המקרה מעלות את החשש כי המבקש הינו בבחינת "איש קש" אשר הוצב בחזית הבקשה ולא נטל על עצמו כל סיכונים כספיים או אחרים בקשר עם ניהול הבקשה.
לאור כל האמור, קבע השופט אלטוביה שהמבקש אינו מיַיצג ראוי לקבוצה אף אם הייתה בבסיס הבקשה עילת תביעה, מה שאין כך, וחִייבו בהוצאות בסך 75,000 ש"ח (המהוות, כך קבע השופט, מחצית מההוצאות שראוי היה לחייב בנסיבות העניין).
 
פסק-הדין בעניין מאה אחוז והשמת כח אדם בע"מ
המערערת הינה חברה העוסקת באספקת עובדים לעבודה במִגוון תחומים.
בשנות-המס שבערעור, העסיקה המערערת עובדים מסודן ומאריתריאה שנכנסו לישראל שלא כדין ("העובדים הזרים"). לעובדים הזרים לא ניתנו היתרי הַעֲסקה וכולם אוחזים ברישיון זמני לשהיה בישראל מסוג 2(א)(5) שהונפק להם בהתאם לסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל.
עניינו של הערעור בשומה לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב, פקיד-שומה אשקלון, למערער שנוגעת לשתי סוגיות עיקריות: האחת, שאלת חבותה של המערערת בתשלום היטל עובדים זרים בהתאם להוראות סעיף 45 לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג–2003 ("חוק ההיטל"); השנייה, שאלת זכאותם של העובדים הזרים לנקודות זיכוי לפי סעיפים 33א, 34 ו-36 לפקודת מס הכנסה.
 
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין), תוך שהוא מַפנה ומתבסס על פסק-הדין שניתן על-ידו בעניין סעד (קישור לפסק-הדין) (למַעבר למבזק בנושא זה לחצו כאן).
 
פסק-הדין בעניין דוד חי
עניינו של פסק-הדין בטעות של פקיד-השומה בקליטת הדו"ח השנתי שהגיש התובע על הכנסותיו לשנת-המס 1998 ובו, בין היתר, הצהרה על מס בסך כ-2 מיליון ש"ח בגין הכנסה מדיבידנד פירוק. על אף שהתובע דיווח את סכום המס המדויק בו יש לחייבו, וככל הנראה עקב טעות אנוש, הזין פקיד-השומה נתון שגוי למחשב, מה שהוביל בסופו של יום ליצירת חוב מס בסך כ-27,000 ש"ח בלבד.
התובע פנה לפקיד-השומה, באמצעות מיַיצגו, וציין כי סכום המס שעליו לשלם גבוה יותר, אך פקיד-השומה הנפיק לתובע שובר תשלום בסכום הנמוך, ושובר זה שולם בחודש אפריל 2000.
במהלך שנת 2004, במסגרת ביקורת שנערכה אצל פקיד-השומה, התגלתה באקרא טעותו של פקיד-השומה, וביום 17.12.2004 שודרה השומה הנכונה, תוך חיוב התובע בהפרשי הצמדה וריבית.
לטענת התובע, איומים מצד פקידי-השומה השונים ולחצי הנתבעת אשר נעשו באמצעים בלתי-כשרים, הצליחו להטיל עליו מורא, והביאו אותו לשלם בשנת 2005 את יתרת המס בהתאם לשומה המתוקנת. עוד טען התובע, כי נוכח חלוֹף הזמן, ונוכח הוראות סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה, הנתבעת הייתה מנוּעה מלתקן את השומה העצמית ולקבוע את השומה המתוקנת תחתיה.
הנתבעת, מצדה, טענה כי בנסיבות המקרה יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה. עוד טענה הנתבעת, כי בנסיבות המקרה יש להחיל את סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה (ולא את סעיף 145(א)(1) לפקודה).
 
בית-המשפט, מפי השופטת ש' גלר, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).
השופטת גלר קבעה, כי לאור סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות במקרה דנא הינה שבע שנים ויש למְנותה מיום 27.12.2004 בו שודרה השומה המתוקנת, או לכל המאוחר מיום 5.5.2005 בו שילם התובע את התשלום הראשון אשר נדרש לשלם.
השופטת גלר הוסיפה וקבעה, כי התובע לא היה מנוּע מלהגיש את תביעתו בטרם התיישנה, וכי הוא נמנע מלעשות כן משיקולים כלכליים.
למעלה מן הצורך המשיכה השופטת גלר ונדרשה לטענת התובע, לפיה פקיד-השומה היה מנוּע מלתקן את השומה, וזאת לאור הוראות סעיף 145(א)(2) לפקודה: לדבריה, נסיבות המקרה מתיישבות עם טענת פקיד-השומה לפיה אין מדובר בתיקון של החחלטה או של שומה שנערכה על-ידי פקיד-השומה, אלא בתיקון טעות טכנית גרידא אשר נפלה בשידור השומה.
לבסוף, דחתה השופטת גלר את טענת טענת התובע לפיה שילם אתל החוב נוכח לחצים ואף איומים מצד נציגי הנתבעת השונים.
 
הוספת היישוב נמרוד לרשימת היישובים המוטבים
פורסמה הודעת רו"ח מירי סביון, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים (קישור להודעה), לפיה היישוב נמרוד (מועצה אזורית גולן) (סמל יישוב 4035) השלים בשנת 2016 את הליך הרישום הרשמי מול משרד הפנים, ובהתאם הָחל מיום 1.1.2016 תושב היישוב זכאים לקבל הנחה בשיעור 12% על הכנסה מיגיעה אישית (עד לתקרה של 192,000 ש"ח). זאת, בכפוף להוראות סעיף 11 לפקודה.