לוגו אלכס שפירא ושות׳

מיסוי תקבול שקיבל עובד בכיר בגין התחייבותו לאי-תחרות

21/11/2016

במבזק מיום 10.8.2016 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעורים שהוגשו על-ידי פקיד-השומה בעניין יוסף ברנע ומאיר אבידן ובערעור שהוגש על-ידי אברהם קרינגל.
כזכור, עניינם של הערעורים* בשאלת סיוּוגו של תקבול המוענק לעובד על-ידי מעבידו תמורת חתימה על תניית אי-תחרות בעת פרישה ממקום העבודה – האם הכנסה הונית או שמא הכנסה פירותית.
* נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת מ' נאור, קבעה, כי הערעורים יישמעו בפני הֶרכב של חמישה שופטים ובהתאם ניתן פסק-הדין על-ידי הנשיאה, השופטת א' חיות, השופט ע' פוגלמן, השופט י' עמית והשופטת ד' ברק-ארז.
בפסק-דין ארוך ומפורט (קישור לפסק-הדין), קבע השופט י' עמית ואליו הצטרפו חברי המותב, כי תשלומי אי-התחרות שקיבלו שלושת הנישומים הם הכנסה פירותית המהווה הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, הגם שתיתכנה נסיבות חריגות אשר בהן עשויים תשלומים כאמור ללבוש בכל זאת צורה הדומה לעסקה הונית (ראו פסקות 49, 52 ו-54–55 לחוות דעתו של השופט עמית).
 
בהקשר זה נבקש לעדכנכם בדבר פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין טוביה פלדמן.
 
המערער, מהנדס בהכשרתו, הֵחל את עבודתו בחברת טכם ("טכם") בשנת 1977, שלימים נרכשה על-ידי חברת נס א.ט בע"מ ("נס"), המהווה חלק מקבוצת נס טכנולוגיה אינק ("קבוצת נס העולמית") העוסקת בתחום ה-IT.
במהלך השנים התקדם המערער בעבודתו בתפקידי ניהול שונים ומשנת 2001 ועד לסיום העֲסקתו בשנת 2007 שימש בתפקיד מִשנה למנכ"ל נס העולמית.
בהסכמי העֲסקתו של המערער, תחילה עם טכם ובהמשך עם נס, נכללה הוראה המגבילה את זכותו של המערער להתחרות בחברה במשך שנה אחת. עם זאת, לקראת סיום העסקתו בנס, העלה המערער שורת תביעות, ובסיומן, בעקבות הליך גישור, נחתם ביום 11.2.2008 מסמך סיום העֲסקה לפיו יקבל המערער מנס סך כולל של 935,000$, כאשר סך של 550,000$ מתוכו מופיע תחת הכותרת Non-Competition and Waiver of Intellectual Property Rights, תוך שנקבע כי המערער, במהלך תקופה של 24 חודשים ממועד סיום העֲסקתו, לא יהא מעורב, במישרין או בעקיפין, בכל תפקיד, בפעילות אשר מתחרה באופן מהותי בפעילותה של קבוצת נס העולמית.
הסך הנ"ל של 550,000$ הוא העומד במוקד הערעור שהגיש המערער: לטענת המערער מדובר בהכנסה הונית; ואילו לטענת המשיב מדובר בהכנסה פירותית.
יצוין, כי הערעור הוגש ונדון, ואף הוגשו סיכומים, בטרם ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ברנע. משניתן פסק-הדין, קיבל המערער, חֵרף התנגדות המשיב, אפשרות להתייחס אליו, וכך עשה: בהתייחסותו עמד המערער על כך שהלכת ברנע לא רק שאינה תומכת בגישת המשיב בערעור דנן, אלא שדרך הילוכו של בית-המשפט העליון מובילה דווקא לחיזוק טענותיו של המערער בנסיבות דכאן.
 
בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט ד"ר בורנשטין ניתח את פסק-הדין בעניין ברנע וקבע, כי תוצאתו המעשית היא ש"לא הרבה יותר מקוף של מחט [ההדגשה במקור] הותיר בית המשפט העליון לכל המבקש לטעון כי התקבול שקיבל בגין התחייבותו לאי תחרות מהווה הכנסה שבהון ולא הכנסה שבפירות".
לגופו של עניין, קבע השופט ד"ר בורנשטין, כי המקרה דנא אינו מהווה בבחינת חריג שיש לסַווגו כהכנסה הונית. לדבריו, המערער לא הוכיח כי "הושמדה" יכולתו לעסוֹק, תוך ניצול כישוריו הגבוהים, בתחומים משמעותיים אחרים מאלה שנאסרו אליו במסגרת תניית אי-התחרות. כמו-כן, לאחַר שעזב את נס הקים המערער חברה הנותנת שירותי ייעוץ ולא הוכח כי שירותים אלה ניתנו ללא זיקה לכישוריו כמנהל או כמהנדס שנצברו בעת שנות עבודתו הרבות בנס.
השופט בורנשטיין הוסיף וציין, כי ספק אם המערער הרים את הנטל הנדרש להוכיח כי מדובר בתניית אי-תחרות אותנטית שאינה תחליף למענק פרישה; וכי בכל מקרה גם אם מדובר בתנייה כאמור אין מקום לסַווג את התקבול שהתקבל בגינה כהכנסה הונית.