לוגו אלכס שפירא ושות׳

גישה לטופסי 106 ישנים | דיווח ומקדמות בגין רווחים בשוק ההון | תיקון לתקנות קופות גמל | החלטות ועדות-הכופר | קנס גירעון והוצאות משפט – פסק-הדין בעניין יינות ביתן | אדום עולה עולה | קורונה ועוד

13/07/2023

גישה לטופסי 106 ישנים

כידוע, טופס 106 הינו אישור שנתי שמופק לשכיר על-ידי כל מעסיק בנפרד, ומרַכז את נתוני המשכורת וניכויי המס וההפרשות הסוציאליות מכּל החודשים בשנת-המס. הטופס נמסר לשכיר על-ידי המעסיק ברבעון הראשון של השנה, עבור השנה החולפת.
עד היום, שכירים שנדרשו למסמך זה והוא לא היה עוד בידיהם, הצטרכו לפְנות למעסיק על-מנת לשחזרו ואם לא ניתן היה לשחזרו אצל המעסיק (אם בשל סגירת מקום העבודה או מכל סיבה אחרת), היו נדרשים לפְנות למשרד מס הכנסה באזור מגוריהם לשחזור הטופס או לשאת בתשלום למיַיצג שישיג עבורם את הטופס.

בעניין זה נבקש לעדכנכם, כי על-פי הודעת רשות המיסים מיום 6.7.2023 (קישור להודעה), כל אדם יכול להיכנס לאזור האישי שלו באתר הרשות ולהפיק טופסי 106 עד 6 שנים אחורה.

דיווח חצי-שנתי ותשלום מקדמות בגין רווחים בשוק ההון

חודש יולי הגיע ועִמו גם מועד הגשת הדיווח החצי-שנתי לרשויות המס ותשלום המקדמות בגין רווחים בשוק ההון.

החובה להגיש דיווח חצי-שנתי ולשלם מקדמות מוטלת על משקיעים שצברו רווחים ממכירת ניירות-ערך נסחרים וקרנות נאמנות בחודשים ינואר-יוני 2023 ואשר הבנקים/ברוקרים שבאמצעותם הם ביצעו את המכירות לא ניכו מס במקור מאותם רווחים.

להרחבה בעניין זה, לחצו כאן.

החלטות ועדות-הכופר בשנת 2021 

רשות המיסים פרסמה את קובץ החלטות ועדות-הכופר של שנת-המס 2021 (קישור לקובץ).

הקובץ כולל 98 החלטות, מתוכן 29 החלטות בתיקי מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, 67 החלטות בתיקי מכס ומע"מ ו-2 החלטות משותפות למכס ומע"מ ומס הכנסה (החלטות רשות המסים).

בגדרו של הקובץ מפורטים התיקים בהם התקבלה החלטה, לרבות שמו של החשוד ומקצועו, סעיף העבירה, סכום העבירה, שנות-המס הרלבנטיות, החלטת הוועדה ותמצית נימוקיה.

קובץ זה מתווסף לקובץ החלטות ועדות-הכופר לשנת 2006 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית הראשונה לשנת 2007 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית השנייה של שנת 2007 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית הראשונה של שנת 2008 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית השנייה של שנת 2008 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית הראשונה של שנת 2009 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית השנייה של שנת 2009 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית הראשונה של שנת 2010 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית השנייה של שנת 2010 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית הראשונה של שנת 2011 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית השנייה של שנת 2011 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית הראשונה של שנת 2012 (קישור לקובץ), לקובץ ההחלטות במחצית השנייה של שנת 2012 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות במחצית הראשונה של שנת 2013 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות במחצית השנייה של שנת 2013 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות של שנת 2014 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות של שנת 2015 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות של שנת 2016 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות של שנת-המס 2017 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות של שנת-המס 2018 (קישור לקובץ); לקובץ ההחלטות של שנת-המס 2019 (קישור לקובץ); ולקובץ ההחלטות של שנת-המס 2020 (קישור לקובץ).

תיקון לתקנות קופות גמל

כידוע, סעיף 20 לחוק הפיקוח על שירותים הפיננסים (קופות גמל), התשס"ה-2005 ("החוק") מַקנה לכל חוסך חופש לבחור את קופת הגמל בה ינוהל חסכונו הפנסיוני, כאשר בין קופות הגמל קיימות גם קופות גמל לקצבה שהן קופות ביטוח (קופות גמל המכוּנות "ביטוח מנהלים") ("קופּות הביטוח") שהינן תכניות ביטוח (פוליסות), המאושרות בידי הממונה על רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון, פועלות לפי הכללים הבסיסיים של קופות גמל וזוכות לאותן הטבות המס בהפקדת ובמשיכת כספי החיסכון.
על-פי דוח הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון לשנת 2021, דמי הניהול של קופּות הביטוח הן הגבוהות ביותר בשוק.* כמו-כן, עלויות הכיסויים הביטוחיים בקופות הביטוח גבוהות באופן משמעותי מעלויות הכיסויים הביטוחיים בקרנות הפנסיה החדשות. בנוסף, כיום מקַדם קצבת הזקנה בקופות ביטוח גבוה אף הוא ממקדם הקִצבה בקרנות הפנסיה המקיפות, כך שסכום הקִצבה הצפוי לפורשים שיתקבל מקופּות הביטוח צפוי להיות קטן יותר בהשוואה לסכום הקִצבה הצפויה לפורשים שיתקבל מקרן פנסיה חדשה מקיפה. בנוסף, שלא כמו קרנות הפנסיה המקיפות, קופות הביטוח המשוּוקות כיום אינן נהנות מהבטחת תשואה בידי המדינה. 

* כך למשל, בשנת 2021 דמי הניהול הממוצעים של קופּת ביטוח היו גבוהים פי 4 מדמי הניהול הממוצעים בקרנות הפנסיה החדשות והמקיפות.

לאור האמור, ובמטרה להבטיח קצבה ראויה במועד הפרישה לכלל החוסכים, וזאת בהתאם להחלטת הממשלה מס' 202 שעניינה "הגברת התחרות בענף התיווך לביטוח ולחיסכון" מיום 24.2.2023, פורסמו אתמול (12.7.2023) ברשומות תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) (תיקון), התשפ"ג-2023 ("התיקון") (קישור לתיקון).

במסגרת התיקון תוקנו תקנות 19(ב1) ו-19א לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 ("התקנות העיקריות") ונקבע, כי ההפקדה לקופת ביטוח תוגבל לחֵלק השכר שמעל פעמיים השכר הממוצע במשק, כך שהחֵלק שעד לפעמיים השכר הממוצע במשק יופקד לקופת גמל לקצבה שאינה קופת ביטוח (תקנה 1 לתיקון).
עוד נקבע, כי חברת ביטוח תהיה רשאי לקבל הפקדות מעמית עצמאי בשנת-מס מסוימת לקופּת ביטוח רק אם העמית הִפקיד באותה שנת-מס לקופת גמל לקצבה שאינה קופּת ביטוח, סכום העומד על מכפלת תקרת ההפקדה החודשית (20.5% מהתקרה החודשית של השכר המבוטח) ב-12, לפחות (תקנה 2 לתיקון).

תחולת התיקון ביום 1.9.2023 ("יום התחילה") אך הוא לא יחול לגבי פוליסת ביטוח שהוּצאה על-ידי קופּת ביטוח לפני יום התחילה ואף לא יחול לגבי פוליסת ביטוח שהועברו אליה כספים לאחַר יום התחילה לפי סעיף 23 לחוק מפוליסת ביטוח אחרת שהוּצאה על-ידי קופּת ביטוח לפני יום התחילה ועל כל פוליסת ביטוח נוספת שתוצא לאחַר יום התחילה ושיועברו אליה הכספים המועברים כאמור (לגבי פוליסת ביטוח כאמור תַמשכנה לחול תקנות 19 ו-19א לתקנות העיקריות, כנוסחן לפני התיקון).

במקביל, ובהתאמה לתיקון, פורסמו ברשומות תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (העברת כספים בין קופות גמל) (תיקון), התשפ"ג-2023 (קישור לתיקון הנוסף).

קנס גירעון והוצאות משפט – פסק-הדין בעניין יינות ביתן

פסק-הדין מיום 4.4.2021

במבזק מס' 1909 מיום 5.4.2021 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין יינות ביתן בע"מ.

נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בצווים שהוציא המשיב (פקיד-שומה אשקלון) למערערת לגבי שנות-המס 2013 ו-2014, כאשר המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסובה סביב עסקת רכישת מניות שבגדרהּ רכשה המערערת, בדרך של מיזוג משולש הופכי, 100% ממניות חברת ע.ר. צים שיווק ישיר בע"מ ("כמעט חינם") אשר הִפעילה את רשת "מחסני כמעט חינם". זאת, בתמורה לסך (לאחַר חלוקת דיבידנד) של 266.9 מיליון ש"ח (עלות הרכישה שנרשמה בדוחות הכספיים של המערערת, בניכוי עלויות עסקה והוצאות אחרות עמדה על 263.6 מיליון ש"ח).
המערערת יישמה לטענתה בדוחותיה הכספים את תקן IFRS 3 וייחסה את עלות רכישת מניות כמעט חינם לשני נכסים נפרדים: האחד – מניות (153.4 מיליון ש"ח); השני – זכות למענק ספקים (110.2 מיליון ש"ח); כאשר את העלות שייחסה לזכות למענק ספקים הפחיתה המערערת לרבות בשנות-המס שבמחלוקת, וזאת על-פי חוות-דעת כלכלית שקיבלה.
המשיב חָלק על עמדתה של המערערת וקבע, כאמור, את הכנסתה החייבת לשנות-המס שבמחלוקת, בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה.
ביחס לעסקת רכישת מניות כמעט חינם, פירט המשיב בנימוקי הצו, כי הנכס היחיד שרכשה המערערת היה מניות כמעט חינם ומלוא התמורה ששילמה לבעלי מניותיה של כמעט חינם הייתה בעד המניות בלבד ולא בעד נכס נוסף כלשהו. עוד טען המשיב, כי הנכס הבלתי-מוחשי הנוסף שהציגה המערערת בספריה כ"מענק ספקים" נוצר יש מאין לצורכי מס בלבד וכי לא קיים נכס שניתן להפחיתו בשנות-המס. לחלופין, קבע המשיב, כי ככל שתתקבל עמדת המערערת לגבי רכישת שני נכסים, רשאי הוא להתעלם מהעִסקה, וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 86 לפקודה.

יצוין, כי בשומה לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב למערערת צוין (בחלקהּ האחרון של הודעת נימוקי השומה), כי "קנס גירעון יוטל כחוק"); וכך גם בצו שהוציא המשיב למערער לפי סעיף 152(ב) לפקודה.
אמירה זו התייחסה לגבי שנת-המס 2014 בלבד, שכּן בשנת-המס 2013 הגירעון (הפער) בין המס שדיווחה המערערת שעליה לשלם לבין המס שהמשיב קבע שעליה לשלם בפועל היה נמוך במעט מ-50%.

בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך 250,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

ההחלטה מיום 2.5.2021

ביום 2.5.2021, וכפי שדיווחנו במסגרת מבזק מס' 1915 מיום 10.5.2021, ניתנה החלטה נוספת של בית-המשפט המחוזי בעניינה של המערערת. זאת, במסגרת הערעור שהגישה המערערת על הצו שהוציא לה המשיב לגבי שנת-המס 2015 ולפיו הכנסתה החייבת של המערערת באותה שנת-מס הייתה בסך של כ-37 מיליון ₪; ואילו סכום המס שבו היא חייבת מסתכם לכ-9.7 מיליון ₪. .
עניינה של ההחלטה בבקשת המשיב לחיֵיב את המערערת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיב, ככל שהערעור יידחה וככל שייפָּסקו לטובת המשיב הוצאות משפט, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות; ולחלופין בהתאם לתקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; וכן בקשה להורוֹת כי הערעור יסולק ככל שלא תופקד הערובה האמורה.

לטענת המשיב, קיים בענייננו חשש ממשי באשר ליכולתה של המערערת לשלם את הוצאותיו ככל שהערעור יידחה וככל שייפָּסקו לטובתו הוצאות משפט ועל-כן יש לחייבהּ בהפקדת ערובה לתשלום ההוצאות.
המשיב הוסיף וטען, כי המערערת חוֹוה קשיים תזרימיים וכלכליים, כפי שהשתקף בדיון שהתקיים בהליך שננקט נגדה לפי סעיף 194 בפקודת מס הכנסה.
כמו-כן הפנה המשיב לפסק-הדין שניתן בערעור הקודם, שם, כאמור, נדחה ערעורה של המערערת בסוגיה דומה, והמערערת חויבה בתשלום מס וקנס גרעון בסכום של כ-30 מיליון ₪, ובהוצאות משפט לטובת המשיב בסכום של 250,000 ₪. המשיב אף הפנה לפרסומים שונים בתקשורת אודות מצבה הכלכלי של המערערת.
אשר לסיכויי הערעור, טען המשיב, כי אלה נמוכים, בין היתר על יסוד דחיית טענותיה של המערערת בערעור הקודם. 

המערערת, לעומת זאת, טענה, כי בבקשה לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, הִפקידה 5 מיליון ₪ במזומן על-חשבון חוב המס וכן נתנה ערבות צד ג' בסך 5 מיליון ₪; ובכך די, לשיטתה של המערערת, כדי לראות בבקשתו של המשיב כחסרת תום-לב.
המערערת הוסיפה וטענה, כי הליך זה הוא המשכו של הערעור הקודם בעניין מניות כמעט חינם, ועל-כן אין לדרוש בגינו ערובה להוצאות משפט.
עוד טענה המערערת, כי יש לה יכולת כלכלית לשלם את הוצאות המשיב ככל שהערעור יידחה, וכי המשיב נשען על נתונים שאינם מדויקים. 

בית-המשפט, מפי השופטת י' ייטב, קיבלה את בקשת המשיב וחייבה את המערערת בהפקדת ערובה בסך 100,000 ₪ ובנוסף קבעה, כי יש לחייב אחד מבעלי מניותיה של המערערת בהפקדת ערבות צד ג' בסך 70,000 ₪ (קישור להחלטה).

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
במקור, התמקד הערעור בטענות לעניין ההכנסה החייבת שנקבעה למערערת בצו ובהקשרים אלה חזרה המערערת על הטענות שהעלתה בבית-המשפט המחוזי ותָקפה הן את ממצאי העובדה שנקבעו על ידיו ביחס לעסקה והן את קביעותיו המשפטיות ביחס לזכות למענק ספקים.
ואולם, לאחַר שנשמע הערעור לפני המותב ולנוכח הערותיו, מסרה המערערת הודעה בכתב שלפיה היא חוזרת בה מן הערעור לגבי סוגיית הכנסתה החייבת, ומשכך אינה עומדת עוד על טענותיה בעניין הזכות למענק ספקים, אך היא עומדת על הערעור בכל הנוגע לשתי הקביעוֹת האחרות שנפסקו לחובתה בבית-המשפט המחוזי: קנס הגירעון בשיעור 15% שנקבע כי עליה לשאת בו והוצאות המשפט בסך של 250,000 ש"ח שבהן חויבה.

אשר לקנס הגירעון, בפיה של המערערת שתי טענות עיקריות:
האחת, טענה לעניין עצם עמידתה בתנאים להטלת קנס גירעון. לשיטתה, היא פעלה בתום-לב, תוך היוועצות ביועצים מקצועיים ובהתבסס על חוות-דעת משפטית בעניין הזכות למענק ספקים, כך שאין מדובר אלא במחלוקת משפטית לגיטימית בין המערערת לבין המשיב, ולא בדיווח שנעשה מתוך התרשלות שבעטיו ניתן להטיל קנס גירעון.
השנייה, טענה שלפיה ההליך שבמסגרתו הוטל עליה קנס הגירעון היה הליך בלתי-תקין שדינו בטלות. כך, נטען, כי המשיב כלל לא הפעיל שיקול דעת במסגרתו, כפי שהיה עליו לעשות: בהודעת השומה ובצו שנשלחו למערערת אך צוין באופן לאקוני כי "קנס גירעון יוטל כחוק", מבלי שצוינו שיעורו והנימוקים להטלתו, בעוד שהפקודה קובעת כי דינו של קנס גירעון הוא כדין שומה ומשמע שקיימת חובה לציין את סכומו ולאפשר לנישום לנהל הליך השגה בגין הטלתו. המערערת הדגישה, כי במקרה הנדון שיעור קנס הגירעון נדוֹן לראשונה רק בערעור המס, במסגרת חקירתה הנגדית של נציגת המשיב, שציינה כי שיעור קנס הגירעון יהיה 15% או 30%, בהתאם לקביעוֹת בפסק-הדין, ומשכך, לא הייתה כל אפשרות להשיג על הקנס טרם הגשת הערעור לבית-המשפט המחוזי, שכּן שיעורו לא נקבע. לטענת המערערת, בנסיבות אלו יש להורוֹת על בטלותו של קנס הגירעון, וכיום לא ניתן להטילו עליה מחדש מאחַר שעסקינן בשומה לשנת 2014, שהתיישנה זה מכבר. בדיון, הוסיפה המערערת כי לבית-המשפט המחוזי כלל לא הייתה סמכות להכריע בסוגיית קנס הגירעון, היות שכלל לא נכלל בשומה נושא ערעור המס שנדון לפניו.

ואילו בנושא ההוצאות שהוטלו עליה, טוענת המערערת, כי לא היה מקום לפסיקת הוצאות בשיעור כה גבוה.
לטענתה, בבית-המשפט המחוזי התנהלו שני ימי הוכחות בלבד, נחקר מספר קטן של עדים ועניינו של ההליך היה בסוגיות משפטיות מורכבות שדרשו ליבון אמיתי.
עוד טענה המערערת, כי ההוצאות מגלמות בתוכן רכיב ענישתי, שכּן אינן משַקפות את ההוצאות הריאליות שהמשיב נשא בהן.
לאור האמור, סבורה המערערת כי יש להפחית את סכום ההוצאות.

אתמול (12.7.2023) ניתן פסק-הדין בערעור.
בית-המשפט העליון, מפי השופטת ע' ברון (בהסכמת השופטת י' וילנר והשופטת ר' רונן), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ולאחַר שניתחה את עקרונות הטלת קנס הגירעון על-פי סעיף 191(ב) לפקודת מס הכנסה, ציינה השופטת ברון, כי נטל ההוכחה לעניין ההתרשלות לצורך הטלת קנס גירעון "רגיל" בשיעור 15% רובץ על כתפי הנישום עצמו. כלומר, הוא זה שצריך להוכיח לפקיד-השומה כי לא התרשל בעריכת הדיווח שהעביר אליו.
על מהותה וגבולותיה של ההתרשלות הדרושה לצורך הטלת קנס גירעון בשיעור 15% ניתן ללמוד, הוסיפה השופטת, משני מקרים שנדונו בבית-המשפט העליון: האחד, בעניין ליכטנשטיין (ע"א 285/70), שם נקבע, כי ככל שהנישום הוכיח כי פעל בתום-לב יכול שיהיה בכך כדי לשלול את התרשלותו וכי כאשר מקורו של הדיווח הגירעוני הוא במחלוקת משפטית לגיטימית בין הנישום לבין פקיד-השומה בדבר שיעור המס שעל הנישום לשלם, מדובר בעמדה משפטית לגיטימית שהנישום רשאי לנקוט בה ולא בהתרשלות מצידו; השני, בעניין ר.מ. שביט (ע"א 1134/11), שם נקבע, כי יש לבחון את משקלם המצטבר של הפגמים שנפלו בדיווחו של הנישום, ובהתאם לכך להכריע בשאלת התרשלותו ועל הנישום עצמו מוטל להציג הסברים בהתייחס לאותם פגמים, ועל-מנת שייקָבע כי לא התרשל צריך שיהיה בהסברים אלה כדי להניח את הדעת.
לגופו של עניין, קבעה השופטת ברון, כי יישום אמות המידה והמבחנים האמורים מוביל למסקנה ברורה שלפיה התנהלותה של המערערת היא כזו המצדיקה באופן מובהק הטלת קנס גירעון.
ראשית, ציינה השופטת, כי בשונה מעניין ליכטנשטיין, בענייננו המחלוקת בין המערערת לבין המשיב איננה משפטית בלבד, שכּן, וכפי שקבע בית-המשפט המחוזי, גם במישור העובדתי הוכח כי המערערת לא רכשה בעסקה כל נכס מלבד מניותיה של כמעט חינם וכי במועד העִסקה כלל לא הייתה לה זכות לקבלת מענקים מסַפָּקים. "שלא כעמדה משפטית, שנישום תם לב יכול להאמין בלגיטימיות שלה גם אם פקיד השומה סובר אחרת ממנו – אין זה המצב באשר לעובדות, שבנוגע אליהן לא ניתן לקבל 'עמדות' שונות. על כן, ככל שדיווח עצמי לפקיד השומה יסודו בעובדות שהתבררו ככאלה שאינן נכונות, יש בכך משום עדות להתרשלותו של הנישום" (פס' 19).
שנית, הוסיפה השופטת, גם במישור המשפטי ספק אם ניתן לקבל את טענת המערערת שלפיה הדיווח העצמי הגירעוני שהגישה נבע אך מעֶמדה משפטית לגיטימית ולא מהתרשלות, שכּן טענתה המשפטית העיקרית היא שנשענה על כללי חשבונאות מקובלים, אף שכללי המיסוי החָלים על עסקה מהסוג שעָרכה מוסדרים לחלוטין בפקודת מס הכנסה.
אכן, ציינה השופטת, ככל שמדובר בעניין שטרם הוכרע בבירור בפסיקה או על-ידי המחוקק, או שקיים ספק אחר לגבי אופן יישום הדין, או אז לגיטימי שהנישום יחזיק בעמדה שונה מזו של פקיד-השומה ואין סיבה לקבוע שהתרשל אך בשל כך שעמדתו לא התקבלה. זאת, בכפוף לכך שמדובר בעמדה שהנישום החזיק בה בתום-לב והאמין בנכונותה. אולם, ככל שהספק בדבר גובה ההכנסה החייבת הוא קטן יותר, והנסיבות מלמדות כי העמדה המשפטית שהובילה לדיווח הגרעוני אינה עמדה שהנישום החזיק בה בתום לב – ניתן לראות בכך התרשלות בדמות אי-עריכת בירור נדרש ביחס לדין הקיים.
אשר לטענת המערערת כי הסתמכה על חווֹת-דעת מקצועיות שלפיהן הדין מאפשר לדַווח על הכנסתה החייבת באופן שבו עשתה כן, קבעה השופטת כי אין בהסבר שנתנה כדי להניח את הדעת. זאת, בעיקר משום שמדובר בחווֹת-דעת חשבונאיות וכלכליות, מקום שבו מלכתחילה לא היה צורך להידרש לחוות-דעת מעין אלו וכן משום שבית-המשפט המחוזי מצא בחוות-הדעת פגמים רבים, ומן הקביעוֹת בפסק-הדין דומה כי מדובר בחוות-דעת שהניחו את המבוקש.
השופטת הוסיפה וציינה, כי בית-המשפט המחוזי ציין, באמרת אגב, כי בנסיבות העניין ייתכן שהמשיב יכול היה לשקוֹל גם הטלת קנס גירעון מוגדל, לנוכח התנהלותה של המערערת שישנן אינדיקציות לכך שהיא חמורה מהתרשלות. ואמנם, קבעה השופטת, התמונה המסתמנת מהתנהלותה של המערערת היא של יצירת מצג עובדתי שגוי, שלא בתום-לב, בניסיון להצדיק את הדיווח על הכנסתה החייבת ולהפחית את המס שעליה לשלם. "לכאורה, התנהלות מעין זו מעידה על כך ש'הגרעון נוצר במזיד ומתוך כוונת הנישום להתחמק מתשלום מס', כפי שקובע סעיף 191(ג) לפקודה, המאפשר להטיל על נישום קנס גירעון מוגדל בשיעור של 30%. עם זאת, משפקיד השומה ביקש להטיל על המערערת קנס בשיעור של 15% בלבד בנסיבות העניין, הדברים נאמרים בגדר למעלה מן הצורך" (פס' 21).

השופטת ברון הִמשיכה ונדרש לטענתה הנוספת של המערערת לפיה קנס הגירעון הוטל עליה בניגוד לדין מאחַר שהמשיב לא פעל בהתאם לסדרי הדין הקבועים בפקודה בעניין הטלתו ובתוך כך לא הִפעיל את שיקול הדעת כפי שהיה מחויב להפעילו בהתייחס לשיעור הקנס שיוטל עליה, ולמעשה גם לא בעניין עצם הטלת הקנס.
השופטת תיארה בהרחבה את ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בנוגע לקנס הגירעון (כאמור, בהודעת השומה ובצו צוין רק, כי "קנס גירעון יוטל כחוק", ניסוח המלמד כביכול על כוונה עתידית להטיל את הקנס, במסגרת הודעה נפרדת שתישָלח למערערת ובה פירוט לעניין הקנס ושיעורו) וקבעה, כי התמונה שמצטיירת מההליך האמור היא שהתנהלות המשיב במקרה דנן אכן מעוררת קושי משמעותי ושאין מלקבל את הגישה שלפיה ניתן להסתפק במסגרת צו השומה באמירה שלפיה "קנס גירעון יוטל כחוק" ולהמתין להכרעת בית-המשפט בנדון על-מנת לקבוע את שיעורו. 
עם זאת, וחרף הפגם המסוים בהליך, המשמעות המתחייבת ממנו איננה בהכרח ביטול ההחלטה בדבר הטלת הקנס, וזאת בהתאם לעיקרון הבטלות היחסית (שחל גם בנוגע להליכי מס ושומה), כך שקביעת התוצאה המתחייבת מהפגם נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט.
במקרה דנא, קבעה השופטת, בחינת התנהלותו של המשיב אל מול הפגיעה המצומצמת אם בכלל שנגרמה למערערת והחשיבוּת הטמונה בהרתעת נישומים מהתנהלות דומה בהגשת דיווח עצמי, מובילה למסקנה שאין מקום להורוֹת על ביטול קנס הגירעון.
אשר לטענת המערערת כי לוּ העניין היה מוחזר למשיב, הוא עצמו לא יכול היה להטיל עליה את קנס הגירעון בְּשל התיישנות, כך שהיא בכל זאת נפגעה מכך שההחלטה התקבלה על-ידי בית-המשפט המחוזי, קבעה השופטת ברון "אף מבלי להביע עמדה בנוגע לשאלת ההתיישנות לגופה", כי מדובר בטענה שלא הועלתה בפני בית-המשפט המחוזי, וכבר בשל כך אין להידרש לה בשלב הנוכחי; ויתרה מזאת, גם בערעור שהגישה המערערת לבית-המשפט העליון הועלתה הטענה אך בשולי הדברים, ללא פירוט או התייחסות של ממש.

השופטת ברון הִמשיכה ונדרשה לסוגיית הוצאות המשפט שבהן חויבה המערערת, בסך 250,000 ש"ח.
השופטת הִקדימה וציינה, כי פסיקת הוצאות הינה סוגיה דיוניות מובהקת, וככזו נתון לערכאה הדיוניות שיקול דעת רחב מאוד לגבּיה; וכי הלכה היא שאין זו מדרכּה של ערכאת הערעור להתערב בהוצאות שנפסקו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ביותר בהם הוכח כי הערכאה הדיונית שגתה באופן הפעלת שיקול הדעת.
השופטת ברון הוסיפה וציינה, כי הגם שנקודת המוצא של הערכאה הדיונית בנוגע לגובה ההוצאות שיש לפסוֹק לזכוּת בעל דין שזוֹכה בהליך, נכון שתהא ההוצאות הריאליות שהוציא, מדובר אך בעוגן ראשוני, כשבכל מקרה ומקרה צריך בית-המשפט לשקוֹל את הדברים לגופם, בין היתר בהתאם לאופי ההליך ומורכבותו, לגובה הסעד שנתבקש, ולפער בינו לבין הסעד שנפסק, להיקף המאמץ שהושקע על-ידי בעלי הדין ולהתנהלותם הדיונית של בעלי הדין לאורך ההליך; וכי בכל אופן, על ההוצאות להיות סבירוֹת ומידתיות.
לגופו של עניין, קבעה השופטת כי היא אינה סבורה שההוצאות שנפסקו לחובת המערערת הן הוצאות "עונשיות", כטענתה וכי אף שמדובר בהוצאות על הצד הגבוה, פסיקתן נעשתה בהתאם לנסיבות המקרה.

לאור כל האמור, הציעה השופטת ברון לחברותיה למותב לדחות את הערעור על שני חלקיו ללא צו להוצאות בערכאת הערעור; והן, כאמור, הסכימו עם חוות דעתה.

יצוין, כי השופטת ר' רונן העירה, שלטעמה התנהלותו של המשיב ביחס להטלת קנס הגירעון לא הייתה פגומה, ודאי לא באופן משמעותי.
זאת, היות שסעיף 191(ב) לפקודה אינו מַקנה לפקיד-השומה שיקול דעת ביחס לשיעור קנס הגירעון, היות שנמסר למערערת כי יוטל עליה קנה גירעון והיות שהקנס אכן הוטל בשיעור 15% (ולא למעלה מכך).
בכל הכבוד, לא ירדנו לסוף דעתה בעניין זה של השופטת הנכבדה.

שאלת חבותה של הפועל תל אביב כדורסל לשלם מס שכר ולנכּות מס במקור מהתשלום לשחקנים תושבי ארה"ב

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1923 מיום 1.7.2021 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין הפועל אוסישקין תל אביב ע"ר.

נזכיר, כי עניינו של פסק-הדין בשני נושאים:
האחד: שאלת חבותה של המערערת – עמותה שמפעילה את קבוצת הכדורסל "הפועל תל אביב" אשר שיחקה בתקופה הנוגעת לערעורים דנן (שנות-המס 2012–2014) בליגת העל של איגוד הכדורסל – במס שכר. 
לשיטת המערערת, היא מהווה "מלכ"ר מיוחד" – מלכ"ר שפעילותו מאופיינת גם היבטים עסקיים או מסחריים וזאת בְּשל השתתפות הקבוצה בליגת העל – ועל-כן היא אינה חייבת לשלם מס שכר על מלוא השכר המשולם על ידיה, אלא על חלק קטן בלבד. כך, המערערת חישבה את חלק השכר החייב לטענתה במס שכר על-פי מפתח הכנסות, תוך מיון מקורות הכנסותיה בין אלה שהם בעלי אופי עסקי ואלה שהם בעלי אופי "מלכ"רי". עוד טענה המערערת, כי השומות שהוצאו על-ידי המשיב נערכו על-ידי פקידי רשות המסים שלא היו מוסמכים לכך.
המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 5), לעומת זאת, אינו מסכים לפיצול האמור וסבור כי המערערת חייבת במס שכר באופן מלא על כל השכר ששולם על ידיה.
השני: שאלת חובתה של המערערת לנַכּוֹת מס במקור מהשחקנים שהם תושבי ארה"ב.
לטענת המערערת, שכרם של שלושה שחקנים כאלה בתקופה הרלבנטית אמור היה להיות פטוּר ממס הכנסה ישראלי וזאת בהתאם להוראות אמנת המס בין ישראל ובין ארה"ב. טיעון זה מבוסס על גובה השכר, אשר לדברי המערערת לא עלה על 400 דולר ליום לכל שחקן.
ואילו לטענת המשיב, אמנת המס איננה מעניקה פטוֹר ממס כנטען, ולחילופין ולגבי שחקן אחד לפחות, השכר – על כל מרכיביו – ממילא עלה על רף ה-400 דולר.*

* יצוין, כי בשני שלבי השומה, טענתו היחידה של המשיב בנושא אמנת המס הייתה כי שכר שחקני החוץ, על כל רכיביו, עלה על 400 דולר ליום. כך, בהחלטה בהשגה נכתב על-ידי המשיב כי "שכר שחקנים אלה חייב במס משום שסעיף 18 לאמנה פוטרת שחקנים ממס על שכרם עד 400 $ ביום".
רק לאחַר דיון קדם המשפט שהתקיים בערעור דנן ביקש המשיב לתקן את נימוקיו ולהוסיף טענה משפטית עקרונית לפיה גם אם השכר היה נמוך מ-400 דולר, אזי בְּשל משך שהותם של השחקנים בישראל ובְשל תושבות מעסיקתם, הם אינם יכולים להיות פטוּרים ממס.
בהחלטה מיום 4.6.2019, התיר השופט קירש תיקון נימוקי השומה, תוך הטלת הוצאות משפט על המשיב לנוכח העלאת הטיעון אך בשלב האמור ולא קודם לכן.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתח השופט קירש את עקרונות הטלת מס השכר ואת מעמדה של המערערת לפי חוק מע"מ, תוך שהוא דוחה את טענתה כי יש לראות בה בגֶדר "מלכ"ר מיוחד", צמד מילים שאינו מופיע בחוק מע"מ ומושג שאף אינו מוּכּר בפסיקה או בספרות המקצועית.
לדבריו, במקרה הנדון מדובר בפעילות אחת, הפעלת קבוצת הכדורסל, וטענת המערערת בדבר היותה "מלכ"ר מיוחד" לא רק שחסרת כל עיגון בדין שאינו מאפשר רישום "היברידי" ומעוררת קושי עיוני רב, אלא אף גורמת לעיוות קשה בהטלת המס על-פי חוק מע"מ. שכּן, משמעות קבלת עמדת המערערת תהיה שהיא תחויב במס שכר חלקי (במקרה דנן – כ-22% מהחיוב הקבוע בחוק), אך מנגד היא תמשיך שלא להתחייב כלל במס עסקאות בתור עוסק או עוסק למחצה (מונח שלא קיים בחוק).
השופט קירש הִבהיר, כי בתיק זה בית-המשפט אינו נדרש להכריע אם הסיווג הנכון של המערערת בהתאם לחוק מע"מ הוא כעוסק ולא כמלכ"ר, שכּן המערערת עצמה כלל לא טענה שהיא עונה על הגדרת עוסק; אך אילו הייתה מועלית טענה כזו, היה על בית-המשפט להכריע לפי המבחנים שפותחו במרוצת השנים בפסיקת בתי-המשפט ובספרות המקצועית, כאשר ההלכה המובילה בעניין זה היא זו שנקבעה בפסק-דין בשערייך ירושלים (ע"א 767/87).
לאחר מכן, נדרש השופט קירש לטענת המערערת כי בשנים 2011 ו-2012 נחתמו שלושה הסכמי פשרה בנושא מס שכר בין שלוש קבוצות ספורט שונות ושני משרדי שומה שונים,* בגדרם יושמה בהסכמה הנוסחה החלקית ונקבעה חבות חלקית במס שכר לפי מפתח אפיון הכנסות הקבוצות (כפי שנטען על-ידי המערערת דנן); וכי שלושת ההסכמים האמורים מבססים טענת הסתמכות ואפלייה.
השופט קירש דחה את טענתה האמורה של המערערת (ראו פס' 36-34 ובפרט פס' 36(ה) לפסק-הדין).

* קיום ההסכמים הנ"ל לא הוכחש על-ידי המשיב.

טענה נוספת של המערערת שגם אותה דחה השופט קירש היא טענתה המקדמית בנושא תוקף שומות מס השכר (ראו פס' 41-38 לפסק-הדין).

בהמשך הדברים, נדרש השופט קירש לשאלת חובתה של המערערת לנַכּוֹת מס במקור מהתשלומים ששילמה לשחקנים שהם תושבי ארה"ב.
השופט ניתח את הוראות החוק הרלבנטיות – ובכללן הוראות סעיפים 2 רישא, 2(2), 4א ו-75א לפקודת מס הכנסה וכן הוראות תקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ), התשכ"ח-1998 – ואת הוראת אמנת המס עם ארה"ב ובפרט את סעיף 18 סיפא לאמנה הקובע סייג לפיה הוראות הסעיף לא תחולנה אם ההכנסה נמוכה מ-400 דולר ליום.
לדבריו, סעיף 18 לאמנה רלבנטי כאשר חל סעיף 16(1) או סעיף 17(2) לאמנה, דהיינו באותם מקרים בהם לכאורה תושב מדינת המושב (שכיר או עצמאי) איננו עשוי להתחייב במס במדינת המקור (בְּשל הזיקה הרופפת למדינה זו), או אז נכנס לתמונה סעיף 18 וקובע כי למרות היעדר החבות במס לכאורה, מדינת המקור בכל זאת רשאית למסות את ההכנסה וזאת בְּשל מהות ההכנסה כנובעת מענפי הבידור והספורט. ואולם, כאשר ממילא מדינת המקור רשאית להטיל מס, למשל בְּשל תחולת סעיף 16(2) או סעיף 17(1) אין כל צורך להידרש לסעיף 18.
לאור מסקנתו כי אין מניעה להטלת מס ישראלי על השחקנים, לא לפי הפקודה ולא לפי האמנה, המשיך השופט קירש ונדרש לשאלה האם בא סעיף 18 סיפא לאמנה, בהינתן ששכר השחקנים נמוך מ-400 דולר ליום, כדי "להושיע" ולמְנוע מיסוי ישראלי. השופט ענה על שאלה זו בשלילה (ראו פס' 93-74 לפסק-הדין), תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסקי-הדין בעניין אליצור אשקלון (עמ"ה (ב"ש) 505/04) ובעניין עמותת מכבי ראשון לציון בכדורסל (עמ"ה (ת"א) 1051/04).*

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

לאור כל האמור, דחה השופט קירש את הערעור על כל חלקיו.
עם זאת, השופט קירש קבע כי הוא מוצא לנכון להפעיל את סמכותו לפי סעיף 185(2) לפקודת מס הכנסה ולהורוֹת כי החבות במס לפי שומת הניכויים בנושא האמנה (בלבד) לא תישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת הערעור (מיום 11.3.2018) ועד למועד מתן פסק-הדין.
בנוסף, קבע השופט קירש (ראו פס' 98 לפסק-הדין), כי הוא אינו מוצא לנכון להתערב בקנס הפיגורים שהוטל על המערערת בְּשל אי-תשלום במועד, וזאת בכל הקשור למס השכר, בעוד שבאשר לחיוב הניכויים בְּשל סוגיית האמנה הוא מורה על ביטול קנס הפיגורים לגבי כל התקופה. 

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 5.7.2023 התקיים דיון בפני השופטים נ' סולברג, ע' גרוסקופף ו-ח' כבוב.
ואילו שלשום (11.7.2023) הודיעה המערערת, באמצעות בא-כוחה, כי איננה עומדת על ערעורה.

לאור זאת, הערעור נדחה תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

תובענה נגד רשות המסים בנושא עיגול סכומים

פסק-הדין החלקי

במבזק מס' 1993 מיום 4.10.2022 דיווחנו, בין היתר, על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין גומברג.
נזכיר, כי עניינה של ההחלטה בבקשה (מתוקנת) לאישור תובענה כנגד רשות המסים כייצוגית בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ("חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"), שעניינה בטענה לפיה המשיבה מנפיקה אישורי "תיאום מס" המביאים לגביית מס ביֶתֶר, וזאת כפועל יוצא מהחלטת המשיבה לעגל את שיעור המס שיש לנַכותו מההכנסה לאחוז השלם הקרוב, מבלי שהדבר מובא לידיעת הנישומים.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, אישר את ניהול התובענה כייצוגית (קישור להחלטה).

בהמשך לכך, דיווחנו במבזק מס' 1994 מיום 20.10.2022 על פסק-הדין (החלקי) שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין רו"ח עופר מנירב.

עניינו של פסק-הדין בבקשה לאישור תובענה כנגד רשות המסים כייצוגית בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, שעניינה בטענה לפיה במחשבי רשות המסים (שע"מ) עיגול סכומים אגב השבת החזר מס לנישום על-ידי הרשות נעשה באופן הבא: ראשית, על סכום הקרן, שהוא מלכתחילה מבוטא בשקלים שלמים, מחושבים הפרשי הצמדה בהתאם לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן. לאחר מכן, סכום ההצמדה מעוגל, כאשר אם הסכום המדויק מסתיים באגורה אחת עד ארבעים ותשע אגורות, הסכום מעוגל כלפי מטה; ואם סכום ההצמדה המדויק מסתיים בחמישים אגורות עד תשעים ותשע אגורות, הסכום מעוגל כלפי מעלה. ואילו לאחַר ביצוע עיגול הפרשי ההצמדה (למטה או למעלה) מחושבת הריבית המגיעה לפי החוק על הקרן הצמודה, או אז מעוגל בנפרד סכום הריבית, למטה או למעלה. כך, הסכום הכולל – הקרן, בתוספת ההצמדה המעוגלת ובתוספת הריבית המעוגלת – מהווה לפי השיטה הנוהגת את סכום ההחזר או סכום החוב.*

* כלומר, סוגיית שיטת העיגול נוגעת גם לגביית חובות מס ולא רק להחזרי מס.

המבקש שילם מס רכישה ביֶתֶר בעקבות רכישת זכויות במקרקעין. קרן עודף התשלום עָמדה על 4 ש"ח ועל-פי הוראות חוק מיסוי מקרקעין הגיע לו החזר מס – על כך אין חולק. הפרשי ההצמדה על הסכום הנ"ל הסתכמו בסך 0.06 ש"ח (6 אגורות) ואילו הריבית הגיעה לכדי 0.47 ש"ח (47 אגורות). בהתאם לשע"מ, סכום ההצמדה (0.06 ש"ח) עוגל כלפי מטה לאפס וכך גם סכום הריבית (0.47 ש"ח) ועל-כן סכום ההחזר נותר 4 ש"ח אף לאחַר יישום הוראת החוק המחייבת הוספת "הפרשי הצמדה וריבית".
לטענת המבקש, אופן עריכת החישוב הנ"ל שגוי ואיננו תואם את הוראות החוק. שכּן, "הפרשי הצמדה וריבית" מהווים תוספת אחת לסכום הקרן. בהתאם, טוען המבקש, כי במקרה הנדון, סך הפרשי ההצמדה והריבית היה לפחות 0.53 ש"ח (0.06 + 0.47) ולפיכך על הרשות היה לעגל סכום זה כלפי מעלה ולהוסיף לקרן ההחזר שקל אחד שלם, כך שסכום ההחזר הסופי, לאחַר העיגול, יעמוד על 5 ש"ח ולא 4 ש"ח.

לאחַר שניתח באריכות את חוק עיגול סכומים, תשמ"ו-1985 ואת ההוראות הרלבנטיות בחוק מיסוי מקרקעין, פקודת מס הכנסה וחוק מע"מ, דחה בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, את הבקשה, בקובעו כי זו לא ראויה להידון כתובענה ייצוגית.
עם זאת, בית-המשפט הוסיף וקבע, כי עצם הגשתה עשויה להביא לשינוי מתחייב בפעולת רשות המסים לגבי העתיד ועל-כן ניתן יהיה לשקול פסיקת גמול ושכר-טרחה לאחַר שהצדדים ירחיבו את טיעוניהם בנושא (קישור לפסק-הדין החלקי).

תשומת לבכם, בין היתר, לניתוחו של השופט קירש (בפס' 41 ואילך) באשר לטענת המשיבה לגבי "זוטי דברים".

פסק-הדין המשלים

בעקבות פסק-הדין החלקי, הגישו הצדדים טיעונים בכתב בנושא פסיקת גמול ושכר-טרחה וביום א' (9.7.2023) ניתן פסק-הדין המשלים.

השופט קירש קבע, כי בנסיבות המקרה הנוכחי יש מקום לפסוֹק גמול ושכר טרחה, וזאת, משני טעמים: האחד, הגשת התביעה הייתה מבוססת בפן המקצועי-עיוני ואף יש לקוות כי רשות המסים תאמץ את הפרשנות האמורה ותיישם אותה הלכה למעשה; השני, אין ספק כי הבדיקה שנעשתה על-ידי רשות המסים, ואשר הובילה להודעת החדילה, נערכה בעקבות הגשת התביעה דנן וכתוצאה ממנה.
עם זאת, הוסיף השופט, הסכומים צריכים להיפסק על הצד הנמוך. גם זאת, משני טעמים: האחד, שכּל אחת משיטות עיגול הפרשי הצמדה וריבית לעיתים מיטיבה ולעיתים מרעה את מצבו את האזרח (הן במקרה של החזר מס והן במקרה של חוב מס) ומסיבה זו גם לא היה מקום לאשר את בקשת האישור, כך שתוצאה מעורבת זו אינה מהווה "הישג" כלשהו עבור כלל הנישומים; השני, אימוץ פרשנות המבקש יכול להביא לכל היותר לחיסכון של שקל חדש אחד ולא מדובר בחיסכון חוזר ונשנה אלא רק בהתקיים אותם אירועים בדידים לגביהם יש צורך בעיגול סכומים, כלומר משמעותה הסוגיה בכללותה היא מוגבלת.

לאור האמור, קבע השופט קירש, כי יש לפסוֹק למבקש גמול בסך של 7,500 ש"ח ושכר-טרחה למיַיצגיו בסכום של 20,000 ש"ח.

נזק בעקבות מבצע שומר חומות

ביום 18.6.2023 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר לעניין מס רכוש וקרן פיצויים (נזק מלחמה ונזק עקיף) במחוז דרום בעניין גני הצבי (2005) בע"מ.

עניינו של הערעור בטענת העוררת (בעלת אולם וגן אירועים במושב ברכיה המרוחק בין 20-7 ק"מ מרצועת עזה), כי הנזק שנגרם לה ונתבע במסלול מחזורים, בעקבות מבצע שומר חומות בחודש מאי 2021, הינו גבוה מזה שהוכר ושולם על-ידי המשיב (מנהל מס רכוש וקרן פיצויים).

הוועדה קיבלה את טענות העוררת ברובן (קישור לפסק-הדין).

קורונה

פסק-הדין בעניין רי.גו.מס. נדל"ן בע"מ

ביום 7.7.2023 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין רי.גו.מס. נדל"ן בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בערר שהגישה המערערת על החלטתה של ועדת-הערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות של עסקים מיום 14.4.2022, במסגרתה דחתה הוועדה את העררים שהוגשו על-ידי המערערת על החלטות רשות המיסים בהשגות שהוגשה לה על-ידי המערערת, וזאת בעיקר לאור קביעתה כי על המערערת חל סעיף 8א לפקודת מס הכנסה (ועל-כן היא מוחרגת מהגדרת "עוסק" שבסעיף 7 לחוק הסיוע הכלכלי ואינה זכאית למענק).

בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה

פורסמו 6 החלטות חדשות של ועדות-הערר: 

חזור
גירסה להדפסה שלח לחבר שתף בפייסבוק שתף בוואטסאפ שתף בלינקדאין