מבזקים, חדשות ועדכונים

פסק-הדין החלקי

במבזק מס' 1957 מיום 6.1.2022 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין החלקי של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) בעניין עודד כהנא.

עניינו של פסק-הדין בבקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות ("בקשת האישור"​) שהגיש מר עודד כהנא – עו"ד במקצועו, המשַמש כיועץ המשפטי של חברת בזק בינלאומי ועובד שכיר שלה – שעניינה בטענה לפיה המשיבה (רשות המיסים בישראל) נוהגת שלא כדין בשעה שהיא נוקטת בהליכי גבייה מנהליים כלפי נישומים בְּשל עיצומים כספיים שהוטלו בגין אי-משלוח דו"חות מקוּונים.*

* נזכיר, כי ביום 30.12.2018 ניתנה החלטתו של בית-המשפט בבקשה שהגישה רשות המסים לסילוק על הסף של התובענה והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. זאת, בטענה, כי גביית עיצום כספי אינה באה בגֶדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

בית-המשפט דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

במקור, כללה בקשת האישור את שתי העילות הבאות:
הראשונה, נקיטה בהליכי גבייה מנהליים, בין היתר על דרך של הטלת עיקול על מי מחברי הקבוצה, מבלי שקָדמה לכך כל התראה ו/או הודעה ובניגוד לסעיף 4(1) לפקודת המיסים (גביה)* ("העילה המקורית הראשונה");

* הוראה זו קובעת, כי "הוטל על אדם כחוק סכום כסף בקשר עם איזה מס שהוא ולא שילם אותו אדם את הסכום בתוך חמישה עשר יום למן היום שהיה חייב לפרעו ולאחר שנשלחה אליו דרישה בכתב לשלם את הסכום שהוא חייב לפרעו ושלא פרעו, יתן פקיד מחוז כתב הרשאה לגובה מסים ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב באופן המותנה להלן".

השנייה, הטלת עיצומים כספיים על נישומים, לראשונה לאחַר למעלה משלוש שנים ממועד גיבוש העילה להטלת עיצום כספי, וזאת בניגוד להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 7.1002* ("העילה המקורית השנייה").

* להורדת ההנחיות, לחצו כאן.

בהמשך, תוקנה בקשת האשור והעילות הוגדרו על-ידי המבקש כדלקמן: 
הראשונה, נקיטה שלא כדין בהליכי גביה מנהליים, לרבות על-ידי הטלת עיקולים על חברי הקבוצה, בניגוד לסעיף 4(1) לפקודת המסים (גביה), וזאת כתוצאה משני מחדלים של המשיבה: (א) הפרת החובה לשלוח הודעות והתראות לנישומים לכתובתם העדכנית לפי חוק עדכון כתובת תשס"ה-2005 ("חוק עדכון כתובת"); (ב) נקיטה בהליכי גביה מנהליים כנגד נישומים חרף העובדה שלא קיבלו מהמשיבה התראה, בְּשל תופעת "הדואר החוזר" בהיקפים גדולים שהמשיבה ידעה עליה ("העילה המתוקנת הראשונה");
השנייה, הטלת עיצומים כספיים על נישומים בשיהוי ניכר ובניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.0003,* הקובעת שלא ניתן להטיל עיצום כספי על נישום בחלוֹף 18 חודשים ממועד גילוי ההפרה ("העילה המתוקנת השנייה").

* להורדת ההנחייה, לחצו כאן.

לטענת המשיבה, דין בקשת האישור על עילותיה השונות להידחות לגופן.
לחילופין, ומטעמי זהירות, ביקשה המשיבה, כי פעולותיה ביחס לשתי העילות תיחשבנה כחדילה, הגם שלגישתה הדבר נעשה ללא זיקה לבקשת האישור.*

* יצוין, כי בראשיתם של דברים, במענה לבקשת האישור הראשונה, הגישה המשיבה בקשה לסילוק על הסף, שהתבססה בעיקרה על הטענה כי גביית עיצום כספי אינה באה בגֶדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות.**

** סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית [...]". ואילו עניינו של פרט 11 לתוספת השנייה לחוק ב"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר [...]".

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קבע כי הגם שהבקשה מתאימה להיות נדוֹנה לפי חוק תובענות ייצוגיות, יש לקבל את טענתה החלופית של הרשות לפיה היא שינתה את התנהלותה ביחס לשתי העילות המתוקנות ובנסיבות אלו יש לראות בפעולותיה אלו כחדילה.
בהתאם, הבקשה נדחתה (קישור לפסק-הדין החלקי).

השופט בורנשטין קבע, כי החדילה בשתי העילות המתוקנות עמדה בתנאי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות (שעניינו בחדילת הרשות)* וכי קיימת זיקה, ולוּ בעקיפין, בין בקשת האישור לבין החדילה בשתי העילות. 

* יצוין, כי הרשות ביקשה וקיבלה ארכה לגבי העילה השנייה, ראו פס' 67 לפסק-הדין.

בהתאם, ועל-מנת שהתמונה העובדתית תהיה מלאה ושלמה, ובטרם מתן פסק-דין סופי שיתייחס גם לעניין הגמול למבקש ושכר-הטרחה לבא כוחו, הורה השופט בורנשטין, כי המשיבה תמסור בתצהיר, בתוך 30 יום, את הנתונים הבאים:
ביחס לעילה המתוקנת הראשונה – נתונים בדבר היקפה של תופעת אי-שליחת דברי דואר לכתובות למשלוח דואר הרשומות במרשם האוכלוסין, בהתאם לחוק עדכון כתובת, ולגבי תופעת "הדואר החוזר" בשנתיים שקדמו לחדילה;
ביחס לעילה המתוקנת השנייה – נתונים אודות היקף הכספים שנגבו באופן החורג מ-18 חודשים, ואודות היקף העיצומים הכספיים שהוטלו ובוטלו, בשנתיים שקָדמו לחדילה, וכן פירוט ספציפי אודות הסכומים שנגבו בתקופת ההארכה שהתבקשה.

פסק-הדין המשלים של בית-המשפט המחוזי

ביום 2.8.2022 ניתן פסק-הדין המשלים של בית-המשפט, וזאת לאחַר שהמשיבה מסרה לבית-המשפט את הנתונים המבוקשים ולאחַר שהצדדים הגישו את טיעוניהם ביחס לגמול ושכר-הטרחה.

השופט בורנשטין הציג את השיקולים שעמדו לנגד עיניו לצורך קביעת הגמול למבקש ושכר-הטרחה לבא כוחו (ראו פס' 10 ו-11 לפסק-הדין) וקבע, כי בנסיבות העניין לא מצא לפסוֹק גמול ושכר-טרחה כאמור לפי שיטת האחוזים, אלא סך של 25,000 ₪ כגמול וסך של 550,000 ₪ (בצירוף מע"מ) כשכר-טרחה.
עוד קבע השופט, כי נוכח החדילה, התובענה והבקשה לאשרהּ כייצוגית נדחות.

להורדת פסק-הדין המשלים, לחצו כאן.

הערעור לבית-המשפט העליון

רשות המיסים הגישה ערעור לבית-המשפט העליון ובמקביל גם הוגש ערעור על-ידי המשיב.

בערעורה, הדגישה רשות המיסים, כי אמנם בסופו של דבר, בקשת האישור נדחתה עקב חדילה, אך לטענתה פסק דינו של בית-המשפט המחוזי כולל קביעות עקרוניות שאינן יכולות לעמוד – ואף משפיעות על שאלת הגמול ושכר הטרחה – באופן שמצדיק להידרש לאותן סוגיות עקרוניות, שאלו עיקרן: האם תביעה להשבת עיצום כספי באה בגֶדר פרט 11 (לטענת הרשות, עיצומים כספיים אינם באים בגֶדר "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" כאמור בפרט 11); והאם שינוי בהתנהלות הרשות מבסס, כשלעצמו, קביעה לפיה הרשות פעלה שלא כדין עובר לשינוי (לטענת הרשות, בחירה של רשות לשנות את התנהלותה אינה מלמדת, כשלעצמה, כי פעילות הרשות קודם לכן הייתה שלא כדין).

לאחַר הגשת הערעור על-ידי רשות  המיסים, הגיש המשיב ערעור משיב לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
במסגרת זו, עתר המשיב כי סכומי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו בפסק הדין המשלים יוגדלו באופן משמעותי; וכן כי ייקָבע שאין להסתפק בהודעת החדילה של הרשות בכל הנוגע לעילת התביעה השנייה, אלא יש לקבוע, פוזיטיבית, כי הרשות פעלה בהקשר זה שלא כדין.

בית-המשפט העליון קיבל ברוב דעות (השופטות י' וילנר ו-ר' רונן ,כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר, כנגד דעתו החולקת של השופט ח' כבוב) את ערעור רשות המיסים (דהיינו, הורה על דחיית בקשת המשיב לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית, ללא חיוב המערערת בתשלום גמול למשיב ושכר טרחה לבא כוחו) ודחה את ערעור המשיב (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ציינה השופטת וילנר, כי הערעור מעורר מספר סוגיות עקרוניות, ובראשן השְאֵלה אם עיצום כספי בא בגֶדר אחד מהתשלומים המנויים בפרט 11, וכפועל יוצא – אם ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין גבייה שלא כדין של עיצום כאמור על ידי רשות מרשויות המדינה ("שאלת העיצומים").

כזכור, בקשת האישור המתוקנת התבססה על שתי עילות שבמסגרתן נטען להליכי גבייה שלא כדין מצד הרשות.
עילת התביעה הראשונה ("עילת היעדר ההתראה") עוסקת בנקיטה בהליכי גבייה מנהליים שלא כדין (ביחס לחיובים שונים לרבות ביחס לעיצום הכספי), ומתחלקת למעשה לשני מחדלים נטענים: המחדל הראשון עניינו אי-מתן התראה טרם נקיטה בהליכי גביה מנהליים מצד הרשות; והמחדל השני עניינו נקיטה בהליכי גבייה חרף תופעת "הדואר החוזר" (כלומר, על אף שהודעות ומכתבי התראה ששלחה המערערת טרם נקיטה בהליכים לא הגיעו ליעדם, אלא הוגדרו במערכותיה כ"דואר חוזר").
ואילו במסגרת עילת התביעה השנייה ("עילת השיהוי בהטלת העיצומים") נטען לשיהוי בהטלת עיצומים כספיים מצד הרשות, בניגוד להנחית היועמ"ש. עילה זו תכונה מכאן ואילך גם עילת השיהוי בהטלת העיצומים

בחלקהּ הראשון של חוות דעתה, נדרשה השופטת וילנר לשאלת העיצומים.
השופטת קבעה, כי יש שוני מהותי בין תכליות התשלומים השונים שמצוינים בפרט 11 (ובסעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה) לבין תכליות העיצום הכספי וכי מסקנת הניתוח התכליתי שיושם בעניין איגרא (בר"מ 7302/16) – שלפיה קנס אינו בא בגדר התשלומים המפורטים בפרט 11, וממילא לא ניתן לתבוע באופן ייצוגי את המדינה בְּשל גבייה שלא כדין של קנסות – יפה גם ביחס לעיצומים כספיים.
משכך, קבעה השופטת, כי דין עילת השיהוי בהטלת העיצומים להידחות.

בחלקהּ השני של חוות דעתה, נדרשה השופטת וילנר לעילת היעדר ההתראה.
אשר למחדל הראשון (האם הוכח כי הרשות נקטה בהליכי גבייה שלא כדין ביחס לחוק עדכון כתובת), קבעה השופטת, כי לא ניתן לקבוע באופן גורף כי המערערת נקטה בהליכי גביה שלא כדין בכל המקרים שבהם שלחה מכתבים לכתובת שאינה כתובתו המעודכנת של הנישום במרשם.
ואילו ביחס למחדל השני (האם הרשות פעלה שלא כדין ביחס לתופעת הדואר החוזר) קבעה השופטת, כי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שהרשות ביצעה גבייה שלא כדין גם בקשר למחדל האמור.
משכך, קבעה השופטת, כי לא הוכח שהרשות ביצעה גבייה שלא כדין בכל הנוגע למחדלים הנטענים במסגרת עילת ההיעדר ההתראה, כנדרש בפרט 11, וכפועל יוצא מכך יש לדחות את התובענה גם ביחס לעילה זו.

היות שבהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, דחיית תובענה אינה שוללת בהכרח פסיקת גמול ושכר טרחה לתובע הייצוגי ובא כוחו, הִמשיכה השופטת וילנר ונדרשה לטענות המערערת כי לא היה מקום במקרה זה לפסוֹק גמול ושכר טרחה.
השופטת קבעה, כי מסקנתה לעיל שלפיה יש לדחות את התובענה הייצוגית, שלא (רק) בְּשל חדילת הרשות, מביאה לכך שברירת המחדל בענייננו היא זו הקבועה בסעיף 22(ג) לחוק – קרי, שאין לפסוֹק למשיב ולבא כוחו גמול ושכר טרחה, אלא במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו. עוד קבעה השופטת, כי שקילת מכלוֹל השיקולים הצריכים לעניין מובילה למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו בא בגסדר מקרים מיוחדים וחריגים אלה. יתירה מכך, אף בהינתן הודעת החדילה, שאינה מַצריכה טעמים מיוחדים כאמור, לא היה מקום לפסוֹק גמול למשיב ושכר טרחה.

לבסוף, ציינה השופטת וילנר, גם אם בתמצית ובבחינת למעלה מן הצורך, כי הרשות טענה לפני בית-המשפט המחוזי כי השינויים שהנהיגה לא היו מחויבים לפי דין אלא נעשו לפנים משורת הדין; וכי ביחס לטענה זו, קבע בית-המשפט המחוזי קבע כי "די בקיומה של חזקת התקינות המנהלית על-מנת להניח כי הרשות פועלת על פי דין, ולא על פי משורת הדין, וכי בפעילותה גילתה המשיבה [הרשות – א' ש'] דעתה כי הדין הוא שמחייב לערוך שינוי מהותי בהתנהלותה".
מקביעתו האמורה של בית-המשפט המחוזי, עלול להשתמע, כך ציינה השופטת וילנר, כי שינוי אופן פעולתה של רשות עשוי ללמד, כשלעצמו, על כך שהרשות פעלה קודם לכן שלא כדין. "אולם, ברי כי אין להלום מסקנה כזו. כידוע, רשות מנהלית מחויבת לפעול רק בהתאם לדין, ובפרט – לפי הסמכות המוקנית לה בחוק [...] עם זאת, אין משמעות הדבר שרשות רשאית לפעול רק בדרך אחת ויחידה. במקרים רבים הדין מאפשר לרשות לפעול במספר אופנים, והרשות רשאית לבחור מתוכם את הדרך הרצויה בעיניה. יתירה מכך, גישה שמסיקה כי רשות פעלה שלא כדין רק מאחר ששינתה את דרך פעולתה, תרתיע רשויות מפני התייעלות ופיתוח דרכים חדשות לשיפור השירות לציבור, ובכך תביא לסטגנציה בשירות המדינה. ברי כי תוצאה זו איננה רצויה" (פס' 88).

כאמור, השופטת ר' רונן הסכימה עם התוצאה אליה הגיעה השופטת י' וילנר.

השופט ח' כבוב, לעומת זאת, קבע, כי בניגוד לקנס – העיצום הכספי דנן הוא "תשלום חובה אחר" שכּן הוא נועד לייעל את אכיפת מערכת המס, ומהווה אמצעי לקידום תכליותיה של מערכת זו .לכן, לטעמו, ניתן להגיש תביעה ייצוגית שנועדה להשבתו של סכום שנגבה על-ידי הרשות שלא כדין כעיצום כספי, כפי שניתן להגיש תביעה ייצוגית להשבתו של סכום שנגבה על ידי הרשות שלא כדין כמס או אגרה.
אשר לעילת היעדר ההתראה – השופט כבוב קבע, כי מקובלת עליו מסקנתה של השופטת וילנר, שלפיה לא מתקיימים בעניינה התנאים לאישור תובענה ייצוגית; וכי אף לא התקיימו התנאים לפסיקת גמול ושכר טרחה בכל הקשור לעילה זו.
שונים הם פני הדברים בקשר לעילת השיהוי בהטלת העיצומים. השופט כבוב ציין, כי בית-המשפט המחוזי לא דן בעילה זו לגופה, משהסתפק בכך שהרשות שינתה את התנהלותה בנדון. ואולם, כפי שציינה השופטת וילנר, בכך אין די וגם אם הרשות שינתה את התנהלותה, אין בכך לגרוע מנטל ההוכחה הנדרש על מנת להראות שהרשות התנהלה שלא כדין קודם לכן.
בנסיבות אלו, ולאור מסקנת וכי תביעה להשבה בגין הטלת עיצומים כספיים באה בגדרי פרט 11, הציע השופט כבוב להורוֹת על השבת הדיון לבית-משפט קמא, על-מנת שיבחן אם התקיימו התנאים לאישור תובענה ייצוגית ביחס לעילה זו.

כאמור, הוחלט בדעת רוב (השופטות י' וילנר ו-ר' רונן) כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר, כנגד דעתו החולקת של השופט ח' כבוב.