מיסוי מקרקעין

מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי מקרקעין

ביטול עסקת מקרקעין

ביום 14.11.2026 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין דעאס.

העוררים (שהינם אחים) מכרו זכויות במקרקעין בעיר טייבה ("המקרקעין"), וזאת בשני שלבים: בהסכם מיום 7.5.2020 נמכר חלק מהמקרקעין על-ידי שני העוררים תמורת 300,000 ₪, ובהסכם מיום 11.6.2020 נמכר חלק נוסף רק על-ידי העורר 2, בשיעור של תמורת 150,000 ₪.
על-פי המוסכם בין העוררים לרוכש, היה על הרוכש לשאת בתשלום מס השבח בגין העִסקות.
לאַחר העברת תשלום חלקי על ידיו, נותר לעוררים חוב מס שבח של מאות אלפי ₪, בגינו פתח המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, בהליכי גבייה.
ביום 12.3.2023 שלחו העוררים לרוכש הודעה על ביטול העִסקות, בטענה להפרה חוזית.
ביום 8.6.2023 פנו העוררים לבית-המשפט המחוזי בתביעה נגד הרוכש והמשיב, במטרה לקבל סעד הצהרתי על ביטול העִסקות וכן ביטול חיובי המס שהוטלו עליהם ("ההליך האזרחי").
בדיון שנערך בהליך האזרחי הוסכם על מחיקת המשיב מן ההליך וכן על הקפאת הליכי הגבייה שהתנהלו ביוזמת המשיב נגד העוררים למשך תקופה של חודש ימים.
ביום 30.12.2024 הודיעו העוררים לבית-המשפט בהליך האזרחי, כי הגיעו עם הרוכש להסכם פשרה המבטל את העִסקות ("הסכם הפשרה"), ולהסכם זה ניתן תוקף של פסק-דין. בהסכם זה נקבע, כי המשיב נדרש להכיר בביטול העִסקות ולהחזיר את המס.
בעקבות כך, פנו העוררים למשיב בבקשה לביטול העִסקות וביטול החיוב במס.
המשיב דחה את הבקשה בהחלטה מיום 1.4.2025, בנימוק שהתמורה הכספית לא הוחזרה במלואה לרוכש (אלא נקבע הֶסדר תשלומים למשך מספר שנים), ולפיכך לא התקיימו התנאים לביטול עסקה.
או אז הגישו העוררים בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט נגד המשיב, בהליך האזרחי, בטענה להפרת פסק-הדין שאישר את הפשרה.
המשיב טען, מנגד, כי אינו כבול להסכם הפשרה היות שלא היה צד לו, אך הודיע כי לפנים משורת הדין יבחן בשנית את הבקשה לביטול העסקה.
בהחלטה מיום 10.8.2025 דחה המשיב בשנית את בקשת העוררים להכיר בביטול העִסקות. צוין, כי ביקור במקרקעין העלה כי הרוכש בנה עליהם בית מגורים וכי ילדיו מתגוררים במקום.
מכאן הערר.
להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 11.9.2025 דחה בית-המשפט בהליך האזרחי את הבקשה לביזיון בית-המשפט שהגישו העוררים, בקובעו כי אין בכוחו של הסכם הפשרה לחיֵיב את המשיב או לכבוֹל את שיקול דעתו בבואו לבחון את ביטול העִסקות.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ד"ר ש' בורנשטין (בהסכמת חברי הוועדה שמאי המקרקעין ג' גבאי וגב' ר' אשכנזי), דחתה את הערר תוך חיוב העוררים בהוצאות בסך 30,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט בורנשטין לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין זמר (ע"א 307/85) שם נקבעה ההלכה שלפיה כדי שיוכר ביטול עסקה במקרקעין לצורך סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין, נדרשת ראיה לפיה במישור העובדתי "לא ארע דבר", דהיינו, שהעִסקה לא שלחה שורשים ולא נקלטה בקרקע של המציאוּת, ובנקל ניתן להשיב את המצב לקדמותו.
עוד ציין השופט בורנשטין, כי נטל ההוכחה – כי אכן מדובר בביטול עסקה המצדיק את ביטול החיוב במס – הוא על מבקש הביטול; וכי בהקשר זה  נמנו בפסיקה מספר שיקולים: משך התקופה בין כריתת ההסכם לביטולו הנטען (ככל שהתקופה ארוכה יותר, יהיה בכך שיקול שלא להכיר בביטול); האם העִסקה הושלמה או שנעשו צעדים למימושה (כגון: אם נערך רישום, נמסרה החֲזקה בנכס, אם הרוכש הפיק פירות מהנכס, אם הכניס בו שינויים; האם מדובר בביטול בהסכמת הצדדים), שאז הביטול ייבחן ביֶתר זהירות; ומטרת הביטול – האם המטרה העיקרית היא חסכון במס או שקיים טעם כלכלי אחר.

לגופו של עניין, קבע השופט בורנשטין, כי יישום מבחנים אלה על המקרה שלפנינו מוביל למסקנה ברורה כי בדין קבע המשיב שהעִסקות היכו שורשים בקרקע המציאוּת וכי אין מקום להכיר בביטולן מבּחינת דיני המס.

השופט בורנשטין התייחס, בין היתר, לטענת העוררים לפי יש לייחֵס חשיבות מיוחדת לעובדה כי אין מדובר רק בביטול שנעשה ביוזמת הצדדים, כי אם בכזה שאוּשר על-ידי בית-המשפט במסגרת הליך האזרחי.
השופט קבע, כי לא רק שלא מצא בטענה זו כל ממש אלא שלדעתו העוררים עשו שימוש לרעה בהליך האזרחי:
"ראשית, העוררים מצאו לנכון לגרור את המשיב לאותו הליך אזרחי ולנסות לחייבו בתוצאותיו וזאת שעה שבהתאם להלכה הפסוקה יש לדון במחלוקת המס עם רשויות המס במסגרת ההליך הקבוע בדין לעניין זה, לאמור – הגשת ערר לוועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין. שנית, העוררים הסכימו למחיקת המשיב מההליך האזרחי, אך חרף אותה הסכמה, וחרף כך שמדובר בהליך אזרחי שאינו מתאים, כאמור, לבירור מחלוקת מס, מצאו לנכון לנסח את הסכם הפשרה (ולבקש כי הסכם זה יקבל תוקף של פסק דין), תוך כדי כך שמצויה בו תניה בדבר חיוב המשיב, שאינו צד להליך ואף לא להסכם, להכיר בביטול העסקאות ולהחזיר את המס. שלישית, העוררים אף מצאו לנכון להגיש בקשה לביזיון בית המשפט בשל כך שהמשיב סירב לפעול על פי האמור בהסכם הפשרה, שכאמור לא היה צד לו, בקשה שכמובן נדחתה. ואם לא די בכל אלה, הרי שעתה, בערר דנן, מבקשים העוררים לעשות שימוש בפסק הדין האמור, על מנת לתמוך בטענתם כי יש מקום להכיר בביטול העסקה, בבחינת יצירת 'מעגל שוטה'. זאת אין לאפשר.
[...]
בית המשפט לא נדרש לעסקה גופא, אלא אך נתן תוקף להסכמת הצדדים בינם לבין עצמם. אף אם אניח כי מתן תוקף של פסק דין מהווה עדות לכנות הביטול, כנטען על ידי העוררים, אין בכך להפכו למחייב כלפי כולי עלמא, ועל אחת כמה וכמה כלפי רשות המסים שבירור מחלוקת עמה יש לערוך בהליך המתאים, קרי הליך ערעור מס או ערר מס, לאחר הגשת דו"ח, הצהרה או בקשה ולאחר קיום הליך שומה והליך השגה. הכלל בנדון הוא כי פסק דין מקים מעשה בית דין כלפי הצדדים להליך בלבד [...]  כאמור, לא בכדי נדחתה הבקשה שהגישו העוררים נגד המשיב לביזיון בית המשפט."