עקרונות יסוד במערכת המיסוי

מבזקים, חדשות ועדכונים

שווי שימוש בגין העמדת כלי רכב לרשות עובדים

ביום 10.10.2026 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין גיל-רן ניהול וביצוע פרוייקטים בנדל"ן בע"מ.

עניינו של הערעור במחלוקת שהתגלעה בין המערערת – חברה פרטית העוסקת בעבודות עפר ותשתיות כבישים המעסיקה עשרות עובדים – לבין המשיב (פקיד שומה אזור השרון) ביחס לשאלה האם היה על המערערת לזקוֹף לעובדיה הכנסה בגובה שווי השימוש בכלי הרכב שהעמידה לרשותם (כעמדת המשיב), או שמא, והיות שנטען שאותם כלי רכב נועדו לצורכי עבודה בלבד, העמדתם לרשות העובדים לא היוותה טובת הנאה בידיהם החייבת במס (כעמדת המערערת).
המחלוקת התעוררה בעקבות ביקורת שעָרך המשיב לשנות-המס 2021-2018 ואשר העלתה, כי המערערת לא זקפה לעובדיה שווי שימוש ברכב (למעט למנהליה) למרות שאותם עובדים עושים שימוש במהלך עבודתם ברכבי המערערת ובתום העבודה נוסעים בהם לבתיהם. זאת, בניגוד לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1987 ("התקנות").
המשיב הוציא למערערת שומה בצו,* ומכאן הערעור.

* יצוין, כי היות שהמערערת לא העמידה לרשות המשיב תיעוד מסודר ומלא של כלי הרכב והצמדתם לעובדים ספציפיים, יוחסו הרכבים על-ידי המשיב לעובדי המערערת, הָחל מהשכר הגבוה ביותר ומטה, בהתאם לשיעור המס השולי של כל עובד; וכי שיעור המס השולי חוּשב לפני ייחוס כלי הרכב, אף שהמשכורת גדלה בעקבות ייחוס שווי השימוש ברכב.

לטענת המערערת, אופי פעילותה הוא ייחודי ומצריך ניוד עובדים לאתרים נידחים ומרוחקים בכל רחבי הארץ בשעות היום והלילה, ללא נגישוּת לתחבורה ציבורית. נוסף על כך, חלק ניכר מעובדי המערערת הם תושבי הפזורה הבדואית, המתגוררים במקומות שהנגישות אליהם מוגבלת ביותר. משכך, אין אפשרות לארגן הסעה קבועה ומרוכזת, והדרך המעשית היחידה היא להעמיד לרשות העובדים כלי רכב.
עם זאת, לטענת המערערת חל איסור על העובדים לעשות שימוש בכלי הרכב של המערערת לצרכים פרטיים והם מונְחים שלא לעשות כן; וכי נוכח התקנת מכשירי "איתוראן" בכל הרכבים, המאפשרים מעקב מדויק בזמן אמת והתרעה על תזוזה שלא בשעות העבודה, הייתה למערערת שליטה מלאה על הרכבים, המקבילה להעמדתם בחצרי המערערת בסוף יום העבודה.
עוד טענה המערערת, כי התנהלותה הייתה ברורה, גלויה ושקופה במשך כ-22 שנים, שבמהלכן הגישה דוחות שנתיים, שאושרו על-ידי מפקחי המשיב, ללא דרישה לזקיפת שווי שימוש ברכב לעובדים; וכי
התנהלות ממושכת זו, לצד בדיקות תקופתיות של המשיב, מבלי שנדרש כל שינוי מצדו עד לשנת 2022, יצרה אצל המערערת הסתמכות וציפייה לגיטימית כי היא פועלת כדין.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך 40,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין קבע, כי נקודת המוצא שאינה שנויה במחלוקת היא שרכבי המערערת היו ברשות עובדיה גם מחוץ לשעות העבודה, ובכך מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה לפיו הרכב "הועמד לרשותו של העובד"* כמו גם הגדרת המונח "רכב" שבתקנות המפנות להגדרתו של מונח זה בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), תשנ"ה-1995 שמגדירות רכב ככזה שאינו "רכב תפעולי"; ואילו "רכב תפעולי" אינו כולל כזה ש"בתום שעות העבודה הרכב אינו יוצא מחוץ למקום העיסוק".

* עניינו של סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ב"השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד, שהועמד לרשותו של העובד; והכל – בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו" [ההדגשה אינה במקור – א' ש'.]

משכך, די בכך שעובדי המערערת נוסעים לבתיהם עם כלי הרכב שעומדים לרשותם כדי להביא למסקנה שאין מדובר ברכבים תפעוליים והשימוש בהם מהווה הכנסה החייבת במס.

השופט בורנשטין הוסיף, כי אין לקבל את טענת המערערת כי אף שהעובדים נסעו ברכבים בתום העבודה לביתם הלכה למעשה לא נעשה בהם שימוש פרטי מצידם. שכּן, סוגיית שווי השימוש ברכב, והטענה כי ניתן במקרים מסוימים ומטעמי שומת "מס אמת" לחרוג מהכללים שנקבעו בתקנות, נדוֹנה והוכרעה זה מכבר בפסיקת בית-המשפט העליון בעניין חכם את אור-זך עורכי דין (ע"א 4096/18), שם נקבע, כי כי נוסחת החישוב שבתקנות היא כלל מהותי ומחיֵיב שלא ניתן לסטות ממנו.

למעלה מן הצורך הוסיף השופט וקבע, כי הגם שהמערערת הטילה יהבה על מערכת האיתוראן שמותקנת ברכבים, היא לא הציגה כל ראיה בנושא ואף לא מסמך כלשהו או איזו ראיה אחרת בהתייחס לאיסור שהוטל על העובדים לעשות שימוש פרטי ברכבים.

אשר לטענת ההסתמכות שהעלתה המערערת, קבע השופט כי דינה להידחות, וזאת מהטעם שכל שנת-מס עומדת בפני עצמה ואין בשומות לשנים עברו כדי להקים השתק ביחס לשנות-מס מאוחרות יותר, ככל שרשות המיסים מצאה כי לא פעלה כדין או כי ראוי לשקוֹל מחדש את מדיניותה. "לשון אחר, העובדה כי עד כה זכתה המערערת ליהנות מן ההפקר, והמשיב לא זקף הכנסה בשל שווי השימוש ברכב, אין בה להקנות לה זכות להותרת המצב על כנו" (פס' 28).