אשר למקום פעילותו בארגונים.
השופטת סרוסי קבעה, כי על אף שהמערער לא פירט ולא הביא ראיות בדבר היקף התרומות בניגריה, אלא בעיקר תעודות ומכתבי תודה, היא מוכנה להניח כי הוא תורם בניגריה יותר מאשר בישראל.
עוד קבעה השופטת, כי למערער קשרי חברות בניגריה, אך למערער זיקה חזקה יותר לחבריו בישראל; המערער נוסע לחופשות בחו"ל יחד עם חברים מישראל.
השופטת הוסיפה וקבעה, כי גם מבּחינה סובייקטיבית המערער ראה עצמו תושב ישראל בשנות-המס שבערעור; וכי היה מקום לייחֵס משקל גדול יותר למסמכים ולאמירותיו של המערער מזמן אמת מאשר לדבריו במסגרת הערעור, אשר לא תמיד היו מדויקים.
עוד קבעה השופטת, כי אין לקבל את טענתו של המערער לפיה בשנים 2008-2004 אמו חלתה, בשנת 2008 חלה אחיינו ובשנת 2009 חלתה המערערת ולכן הוא שהה בישראל זמן נכבד (ראו פס' 113).
בנוסף, קבעה השופטת סרוסי, כי מדובר בחזקה "חזקה" ואם נישום מבקש לסתור את קיחומה, לא די בהשוואה בין מרכזי החיים אלא יש להסביר בראיות משכנעות ובמידה גבוהה מדוע יש להתעלם מקיומה. עם זאת, השופטת הִבהירה, כי "אין הדבר סותר את הדין לפיו מרכז החיים הוא שקובע את מקום תושבות הנישום, אלא שיש בחזקה ללמד על מרכז החיים של הנישום" (פס' 115).
לאור כל האמור, קבעה השופטת, כי המערער לא סתר את חזקת הימים; וכי לאור תדירות ביקוריו וקיום חזקת הימים בשנים 2008-2004 אין גם לראות במערער בגֶדר "תושב חוזר ותיק" בשנות-המס שבערעור.*
* יצוין, כי המערערים טענו בסיכומי התשובה מטעמם, כי שעה שהמשיב לא דרש דוחות ולא הוציא שומות לשנים 2008-2004, הוא מושתק מלטעון שהמערער היה תושב ישראל באותן השנים. השופטת דחתה טענה זו ממספר טעמים: ראשית, טענה מעין זו אינה יכולה להופיע לראשונה בסיכומי התשובה והדבר מהווה הרחבת חזית אסורה; שנית, העובדה שלא התנהל הליך שומתי ביחס לאותן השנים, אין משמעה כי המערער היה תושב-חוץ. לדבריה, המשיב אינו מסוגל להוציא הודעות דרישה לכל הנישומים כל הזמן וכאשר המשיב הֵחל לפעול אל מול המערער, הוא ויתר על הגשת הדוחות לשנים המדוברות עקב חלוֹף הזמן ומתוך התחשבות במערער, תוך הבהרה כי לעמדת המשיב המערער היה תושב ישראל באותן השנים. למערער הייתה הזדמנות בהליך הנוכחי להוכיח כי הוא היה תושב-חוץ בשנים הללו, על-מנת שייחשב "תושב חוזר ותיק" בשנות-המס שבערעור, אך הוא כָּשל מלעשות כן.
תשומת לבכם, בין היתר, להתייחסותה של השופטת סרוסי לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חסארמה (ע"א 7719/21) (ראו פס' 124 ואילך) ולהוראות אמנות המס ביחס לשני מרכזי חיים (פס' 130 ואילך).
לבסוף, נדרשה השופטת לטענתם של המערערים להתיישנות השומות לשנים 2012-2009 ו-2016, ודחתה אותה (ראו פס' 139 ואילך).
תם ולא נשלם.