ביום 14.5.2026 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין י.י ו-נ.י.
הצדדים, בני זוג אשר נישאו בשנת 1982 ונוצר ביניהם קרע בשנת 2016, ניהלו הליך רכושי בבית-המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה שעניינו באיזון המשאבים שביניהם (תמ"ש 31430-07-16).
לאחַר שהושגו הסכמות במרבית העניינים אשר קיבלו תוקף של פסק-דין, נותרו במחלוקת מספר סוגיות אשר הרלבנטית לענייננו היא מחלוקתם בשאלת הפחתת "מס רעיוני" מתוך התשלום שעל המערער להעביר למשיבה בתמורה לשווי מחצית ממניותיה באחת החברות הפרטיות המנוהלות על ידיו ואשר מניותיה רשומות על שמו ("החברה").
בעוד שהמשיבה סירבה לקבל את חֵלקהּ במניות החברה "בעין" ודרשה לקבל את שוויָן המלא,* טען המערער כי בסירובה לקבל את המניות, עניין המהווה את דרך המלך בחלוקה רכושית, יש חוסר תום-לב והדבר מעניק לה יתרון בלתי-הוגן בקבלת שוויָן ברוטו של המניות ללא הפחתת המס אשר ייגָבה בעת מכירתן.
* הוסכם על הצדדים ששווי מניות החברה למועד הקרע עומד על כ-6.66 מיליון ₪ וכי המשיבה זכאית למחצית שוויָן, כאשר המחלוקת היא האם יש לנַכּוֹת את המס הרעיוני מתוך חֵלקהּ.
בית-המשפט קמא ציין, כי אין הלכה מחייבת המורה על ניכוי מס רעיוני בעת תשלום שווי הנכס במסגרת איזון המשאבים שבין בני זוג, וכי הפּסיקה בנושא זה ניתנת תוך בחינת הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה.
בית-המשפט הוסיף ונתן דעתו לפסיקת בית-המשפט העליון בעניין פלונית (בע"מ 1681/04), אשר קבעה כי יש להבחין בין חברה משפחתית, שבה בני הזוג פועלים יחדיו, לבין חברה שבה השותפוּת של אחד מבני הזוג היא פורמלית/נומינלית בלבד (דהיינו שותפוּת שעיקרה רישומית מבלי שהצד הרשום פועל מהותית בחברה). במקרים המתאימים, כאשר השותפוּת נומינלית, ראוי שחֵלקו של בן הזוג יינתן לו בשווי כספי ולא במניות. בנדון קבע בית-המשפט קמא, כי שותפותה של המשיבה בחברה הטכנולוגית היא נומינלית לחלוטין; ונוכח קביעה זו, נדחתה טענת המערער כי סירובה לקבל את המניות "בעין" מהווה ויתור והסכמה לניכוי מס רעיוני.
בית-המשפט קמא מצא לאמץ בנדון את הגישה הפרגמטית (המודל המותנה) (ראו להלן) המורה, כי כעת תקבל המשיבה את חלקהּ במניות ללא ניכוי מס ואולם אם בעתיד – בכל מועד שהוא – יתרחש אירוע מס והמניות תימָכרנה לצד ג', תישא המשיבה בחלקהּ בחיוב המס שיחול.
מכאן הערעור שבמסגרתו התמקדו טענות המערער בקביעת בית-המשפט קמא לחייבו לשלם למשיבה את חלקהּ בכסף בערכי "ברוטו", כלומר ללא הפחתת מס רעיוני.
בית-המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה ואב"ד ו' פלאוט, השופט צ' ויצמן והשופט מ' פירר) דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, הציג בית-המשפט את שלוש הגישות המרכזיות שהתפתחו בפסיקה ביחס למחלוקת הנוגעת לניכוי מס רעיוני משווי של חברה לצורך חישוב דמי איזון משאבים בין בני-זוג מתגרשים: האחת, חלוקה על בסיס שווי ברוטו המתעלמת מהמס הרעיוני מאחַר שאירוע המימוש אינו ודאי ואינו מיידי (למשל: תיק בית הדין הרבני הגדול מספר 1325589/5 מיום 26.8.2024 (קישור לפסק-הדין)); השנייה, חלוקה על בסיס שווי נטו המנַכה את המס הרעיוני, בטענה שזהו שווי הנכס הכלכלי האמיתי למכירה (למשל: מאמרם של שחר ליפשיץ, שמואל מורן ואהוד שושן "איזון משאבים ברוטו או נטו?" (קישור למאמר)); והשלישית, הגישה הפרגמטית המכּירה בחבות הכלכלית העתידית וקובעת חויב מותנה דחוי במס או הפקדת סכום המס בנאמנות (למשל: תיק בית הדין הרבני הגדול בירושלים מספר 1325589/1 מיום 17.11.2022 (קישור לפסק-הדין)) או הפקדת סכום המס בנאמנות (תיק רבני 1325589/5 דלעיל).
לגופו של עניין, קבע בית-המשפט, כי בית-המשפט קמא נקט במודל המותנה אך הלך צעד נוסף כלפי המערער בכך שלא סימֵן תאריך יעד שאם עד אליו לא תתבצע עסקת מכר עם צד ג' תופטר המשיבה מחבות המס, וקבע כי בכל עת שיחול מס תחויב בו באופן יחסי גם המשיבה, אשר לא ערערה על פסק דינו של בית משפט קמא.
בנסיבות אלו, לא מצא בית-המשפט מקום להתערב במסקנתו זו של בית-המשפט קמא, הרשאי לפעול בעת ביצוע האיזון תוך בחינת שיקולי צדק, לא כל שכן לאור סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 המעניק שיקול דעת רחב לבית-המשפט בקביעת דרך איזון המשאבים.
וכך ציין בית-המשפט (פס' 25-24):
"בנדון חלפו כעשר שנים ממועד הקרע (בשנת 2016) – מניות החברה לא נמכרו והמערער הותיר אצלו – בכל התקופה האמורה – את רכיב המס (כשליש משווי המניות) מבלי להעבירו למערערת על אף פסק דינו של בית משפט קמא. במהלך תקופה זו נהנה המערער לבדו משווי סך כספי זה ורווחיו, אין בכך צדק ואף לא מראית פני צדק וכל אמירה אחרת, כגון 'אני מבקש לתת את תמורת ערכו האמתי של הנכס המגלם בתוכו את המס שעתיד להיות משולם גם אם לא ישולם בפועל' חוטאת לטעמינו לחובתו של בית המשפט לענייני משפחה 'לעשיית משפט צדק', כלשונו של סע' 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995. אפשר שנכון היה לקבוע מועד קצוב שאם עד אליו לא היה חל חיוב במס, אזי היה בן הזוג שאינו מחזיק במניות פטור כליל מן המס ולא נדרש להיאחז עד כלות בפעולותיו של מי שאינו בן זוגו עוד, ואולם מעת שהמשיבה לא מצאה לערער בעניין זה על פסק דינו של בית משפט קמא – איננו נדרשים להכריע בכך.
זאת ועוד, העובדה שבנם של הצדדים משמש כמנכ"ל באחת מחברות המערער, גם אם אין זו החברה הנדונה, יש גם בה ללמד כי ככל הנראה המניות לא תימכרנה לגורם חיצוני אלא תשארנה בסופו של יום בתוך המשפחה.
ולבסוף, לא מצאנו מקום בנדון לקבל את טענת המערער לפיה אם יחול חיוב מס בסופו של יום קיים חשש שהמשיבה לא תשלם לידיו תשלום זה. במסגרת הנכסים המשמעותיים שחולקו בין הצדדים בהליך איזון המשאבים, נכללים תשלומים חודשיים גבוהים להם זכאית המשיבה מהחברות השונות. לא קיים אפוא חשש אמיתי כי המערער לא יוכל לגבות את חלקה של המשיבה בתשלום המס ככל שיחול.
מכלל האמור עולה המסקנה כי דרך האיזון בה בחר בית משפט קמא על בסיס הסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון היא ראויה סבירה ורצויה בנסיבות העניין ואין כל מקום להתערב בה."