מבזקים, חדשות ועדכונים

רקע

ביום 31.12.2024, וכפי שפרסמנו במבזק מס' 2108, פורסם ברשומות חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנת 2025) (מיסוי רווחים לא מחולקים), התשפ"ה-2024 ("חוק ההתייעלות" או "החוק") (קישור לחוק ההתייעלות), הכולל את התיקון* ביחס לחברות ארנק ורווחים כלואים כמו גם את הוראת-השעה.

* תיקון מס' 277 לפקודת מס הכנסה (תיקון עקיף).

נזכיר, כי במסגרת התיקון האמור נכללו תיקון והרחבת הוראות סעיף 62א לפקודת מס הכנסה שעניינן במיסוי חברות ארנק, תיקון הוראות סעיף 77 לפקודה שעניינן בסמכות מנהל רשות המיסים להורוֹת על חלוקת רווחים, הוספת סעיפים 81א-ו לפקודה שעניינם ברווחים כלואים. בנוסף, נכללה בתיקון הוראת-השעה שעניינה בפירוק חברות מעטים והעברת נכסים ללא פירוק לבעלי המניות.

עוד נזכיר, כי בכל אלה דנו בשלושה וובינרים מיוחדים ומקיפים במיוחד שהתקיימו בחודש ספטמבר 2025 ולוּו במצגות מפורטות (למעלה מ-300 שקופיות!) הכוללות דוגמאות מספריות, שרטוטים, טבלאות והוראות החקיקה הרלבנטיות.
ניתן כעת לרכוש את ההקלטות והמצגות של הוובינרים.

העתירה הראשונה

בחודש אוגוסט 2025 הגישו איגוד המיַיצגים (ע"ר) ואיגוד לשכות המסחר עתירה ("העתירה הראשונה") לבית-המשפט העליון, בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, שבמסגרתה התבקש בית-המשפט ליתן צו על תנאי המורה למשיבים (כנסת ישראל, ועדת-הכספים, שר האוצר, מנהל רשות המיסים, ראש רשות התאגידים, הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי וראשת רשות התחרות) לבוא וליתן טעם מדוע לא ייקבע כי הוראות חוק ההתייעלות, למעט סעיף 1(5) לחוק האמור (שעניינו בתיקון הוראות סעיף 77 לפקודה) בטלות.
עוד התבקש בית-המשפט להורוֹת למשיבים או לכל גורם אחר הפועל מטעמם שלא ליישם את הוראות חוק ההתייעלות עד להכרעה בעתירה.
לעתירה הראשונה קָדמה פנייה של איגוד המייצגים במכתב מיצוי הליכים אשר מוען ליו"ר הכנסת, שר האוצר, יו"ר ועדת-הכספים של הכנסת, והיועצת המשפטית של הכנסת, וכן לשורה ארוכה של גורמים רלוונטיים נוספים שהעתק המכתב נשלח אליהם.
לטענת העותרים, חוק ההתייעלות פוגע בזכות לקניין, בחופש העיסוק ובשוויון ולוֹ השלכות חמורות כבדות משקל על אינטרסים ציבוריים חיוניים שלא נבחנו כלל במסגרת הליך החקיקה; ובחינה יסודית ומעמיקה של הוראות החוק, על רקע המצב המשפטי הקיים, מעלה כי הפגיעוֹת החוקתיות אינן צולחות את פסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק.

תחילה, וכטענת סף, טענה המדינה, כי העתירה הראשונה הוגשה בשיהוי אשר מַצדיק את דחייתה על הסף. כך, היות שחוק ההתייעלות אוּשר ביום 31.12.2024 ונכנס לתוקף למחרת, ואילו העתירה הראשונה הוגשה רק ביום 13.8.2025 (כשבעה וחצי חודשים ממועד אישורו וכניסתו לתוקף); מאחַר שבמהלך התקופה בין מועד כניסתו לתוקף של החוק ובין מועד הגשתה, הֵחלו השחקנים השונים בשוק לכלכל את צעדיהם ולשנות את מצבם (ולראיה, ציינה המדינה כי הוגשו 1,200 בקשות להחלת הוראת המעבר), והמדינה גבתה סכומי כסף משמעותיים; ומאחַר שאין בנסיבות העניין חשש לפגיעה בעיקרון שלטון החוק.
לגופו של עניין, טענה המדינה, כי בשים לב לאמות המידה להתערבות בחקיקה ראשית של הכנסת בכלל, ובחקיקה העוסקת בנושאים כלכליים בפרט, דין העתירות להידחות בהיעדר עילה להתערבות חוקתית.

העתירה השנייה

בחודש נובמבר 2025 הוגשה עתירה נוסף לבג"ץ ("העתירה השנייה") על-ידי בנייני רובינשטיין בע"מ (חברת מעטים אשר עוסקת מזה שנים רבות בייזום, בתכנון, בהקמה, בהשכרה ובתפעול של מיזמי נדל"ן) ("החברה העותרת") וכן גיל רובינשטיין השקעות ונכסים בע"מ ומר גיל רובינשטיין (חלק מבעלי המניות (במישרין ובשרשור) בחברה העותרת ("העותרים בעתירה השנייה").
העתירה השנייה מצומצמת יותר מהעתירה הראשונה וממוקדת בהסדר שנקבע בסעיפים 81א-ו לפקודה, קרי במס על רווחים עודפים. לטענת העותרים, חוק ההתייעלות מפְלה חברות כדוגמתה של החברה העותרת בניגוד לתכלית לשמה נחקק, ועל-כן בג"ץ התבקש להורוֹת על בטלותם של הסעיפים האמורים; "לקרוא לתוך החוק" חריג אשר קובע כי החוק לא חל על חברות מעטים מסוגה של החברה העותרת; או לבצע "הפרדה מושגית" ולהצהיר כי החוק אינו חל על חברות מעטים מסוגה של החברה העותרת. 
במסגרת העתירה השנייה הוסבר, כי המודל העסקי של החברה העותרת מבוסס על הקמת בניינים והשכרתם למטרות מסחר, וכי מדובר בפעילות עסקית אותה לא ניתן לבצע אלא באמצעות תאגיד. בתוך כך נטען, כי על אף שמדובר בפעילות עסקית, יצרנית, אשר תורמת לכלכלה, ושדחיית המס שמאפשר המודל הדו-שלבי חיונית לפעילותה; בפועל, לאור הכללתם של נכסי הנדל"ן מהסוג בו החברה העותרת מחזיקה (נכסי נדל"ן להשכרה מסחרית) בהגדרת המונח "נכסים מיוחדים" שבסעיף 81ג(א)(3) לפקודה, היא נדרשת לשלם מס רווחים עודפים כמעט על כל נכסיה. זאת, הודגש, הגם שתכלית החוק הייתה לתת מענה לתופעת חברות הארנק, שהיא אינה נמנית על קהלן, והגם שחברות מעטים דומות (למשל חברות הבונות למגורים) פטורות מתשלום המס. על רקע האמור, העותרים בעתירה השנייה טוענים כי נפגעת באופן משמעותי זכותם לקניין, לחופש העיסוק ולשוויון, באופן שלא עומד בתנאי פסקת ההגבלה.

אף שעֶמדת המדינה הוגשה טרם החלטת בג"ץ כי הדיון בעתירה השנייה יתקיים יחד עם העתירה הראשונה, הרי שבמסגרת התייחסות שהוגשה מטעמה ביום 12.11.2025 באשר ליחס בין העתירות, ציינה המדינה כי לעמדתה גם דינהּ של העתירה השנייה להידחות בְּשל שיהוי כבד אף יותר שחל בהגשתה.
גם לגופו של עניין, ותוך שהובהר כי לא מדובר בטיעון ממצה בעניין, צוין כי החלת החוק גם על סקטור הנדל"ן בו פועלת החברה העותרת נעשתה בהחלטה מוּדעת של המחוקק, לאחַר דיונים שנערכו בעניין זה באופן ספציפי.
מֵעבר לכך, צוין, כי האפשרות לחַלק 6% מסכום הרווחים הנצברים במקום לשלם את מס הרווחים העודפים, גובשה, בין היתר, על-מנת לתת מענה לקשיים הייחודיים של חברות נדל"ן כדוגמת החברה העותרת.

הדיון בעתירות

ביום 13.11.2026 התקיים דיון בעתירות בפני השופט ע' גרוסקופף, השופט א' שטיין והשופטת ר' רונן.
בתום הדיון בעתירות המליץ המותב לעותרים שלא לעמוד עליהן (קישור להחלטה).
עם זאת, בסמוך לאחר מכן הודיעו העותרים לבית-המשפט העליון כי הם מבקש שיינתן פסק-דין בעתירתם.

פסק-הדין

ביום א, 3.5.2026, ניתן פסק-הדין בעתירות.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופט א' שטיין והשופטת ר' רונן) דחה את העתירות תוך חיוב העותרים  בהוצאות משיבי הממשלה בסך של 100,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

לאחַר שסָקר את עיקרי ההסדר החוקי שנקבע במסגרת התיקון והרקע להסדר זה, וכן פירט את טענות הצדדים, התייחס השופט גרוסקופף לטענת השיהוי שהעלתה המדינה.
לדבריו, הגם שהחובה המוטלת על העותר להגיש את עתירתו במהירות הראויה חלה גם כאשר מדובר בעתירה המבקשת להביא לביטולה של הוראת חוק, וממילא התנהלות העותרים בשתי העתירות מעוררים קשיים לא מבוטלים, מוצדק, לשיטתו, לדון בעתירות חֵרף השיהוי שדבק בהגשתן.
זאת, בשים לב לטיב השְאֵלות שמתעוררות במסגרת העתירות.

לאחר מכן, והיות שהבּחינה החוקתית מורכבת משלושה שלבים – בשלב הראשון, על בית-המשפט לבחון האם החוק העומד למבחן מוביל לפגיעה בזכות חוקתית מוגנת, בשלב השני (וככל שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית), יש לבחון האם מדובר בפגיעה אשר עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה; ובשלב השלישי והאחרון (ככל שהתשובה לשאלה השנייה שלילית) יש לבחון מהו הסעד ההולם בנסיבות העניין – נדרש השופט גרוסקופף לשאלה האם חוק ההתייעלות פוגע בזכות חוקתית מוגנת.
לדבריו, ותוך שהביע עמדתו כי יש לאמץ גישת ביניים לפיה חקיקת מס תיחשב כפוגעת בזכות החוקתית לקניין רק אם המס בו מדובר אינו "מס טוב" (פס' 46-43),* לא הונחה תשתית עובדתית ומשפטית משכנעת לטענות העותרים כי חוק ההתייעלות מביא לפגיעה בזכויות יסוד מוגנות של חברות המעטים בעוצמה המצדיקה את המעבר לשלב הבא של הבחינה החוקתית – לא זכות הקניין; לא הזכות לשוויון; ואף לא חופש העיסוק.

* באשר לאופן הבּחינה האם מס הוא מס "טוב", הציע השופט גרוסקופף רשימה פתוחה של חמש "קטגוריות חשודות" שכאשר מתעורר חשש ממשי להתקיימותן, יש להכיר בחקיקת מס ככזו הפוגעת בזכות החוקתית לקניין. הוא מנה בהקשר זה את הקטגוריות הבאות: חקיקת מס הכרוכה בפגיעה משמעותית בזכויות רכושיות מוקנות של נישומים; חקיקת מס הכרוכה בפגיעה משמעותית באינטרסים ציבוריים חשובים; חקיקת מס רטרואקטיבית; הטלת מס שאינו שוויוני במהותו; וחקיקת מס המנוגדת לכאורה להיגיון כלכלי.

בכך ניתן היה לסיים את פסק-הדין, שכּן די בכך על מנת לדחות את הטיעון החוקתי כנגד חוק ההתייעלות כבר בשלב הראשון.
למרות זאת, ועל-מנת שלא ימצא הטיעון חסר, הניח השופט גרוסקופף לצורך הדיון כי קיימת פגיעה מסוימת בזכות הקניין של חברות המעטים, ופנה לבחון, תחת הנחה זו, האם החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה, דהיינו צולח את השלב השני של הניתוח החוקתי.
השופט ציין, כי העותרים אינם חולקים על כך שמתקיימים מרבית התנאים של פסקת ההגבלה. כך, אין מחלוקת שהפגיעה (אם קיימת) נעשתה בחוק של הכנסת; שהחוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל; ואפילו על כך שהחוק נועד לתכלית ראויה.
עוד ציין השופט, כי הטענות שהעותרים העלו, והנוגעות לשאלות כמו האם החוק מצליח להשיג את התכלית העומדת בבסיסו; האם האמצעים שנבחרו להשגתה הם ראויים; והאם התועלת שבהסדר עולה על הנזק שנגרם כתוצאה ממנו – מקומן להתברר כחלק מדרישת המידתיות ("במידה שאינה עולה הנדרש").
השופט גרוסקופף בָּחן את שלושת מבחני-המשנה להכרעה אם החוק העומד לביקורת שיפוטית עומד בדרישת המידתיות – מבחן הקשר הרציונלי, מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה ומבחן המידתיות במובן הצר (תועלת מול נזק) – וקבע, כי אלה מתקיימים במלואם.

וכך סיכם השופט גרוסקופף את חוות דעתו (פס' 70): "החוק שלפנינו הוא בעיני מקרה מובהק בו אין הצדקה כי בית המשפט יתערב בחקיקה ראשית בתחום המס. מדובר בתיקון לפקודת מס הכנסה שנועד להסיר עיוות כלכלי ארוך שנים, ושצפוי להביא להגדלה משמעותית בהכנסות המדינה. זאת ועוד, ההוראות הרבות שנקבעו במסגרת תיקון החוק מלמדות על כך שהמחוקק עשה מאמץ משמעותי על מנת לקבוע מנגנונים אשר יאפשרו להבחין בין חברות ארנק לבין חברות מעטים אחרות. חזקה על המחוקק, כי אם יתברר בהמשך הדרך כי מהיבט זה או אחר החוק נכשל במבחן התוצאה בהשגת תכליותיו, ינקוט בצעדים הנדרשים על מנת לתקן זאת. בעת הנוכחית, אין די באפשרות בעלמא, שספק אם תתממש ביחס למספר משמעותי של נישומים, כדי להצדיק מתן סעד חוקתי."

לאור האמור, הציע השופט גרוסקופף לחבריו למותב לקבוע כי דין העתירות להידחות וכן להטיל על העותרים – בנסיבות העניין, בשים לב להיקף היריעה אותה פרסו העותרים בפני בית-המשפט, לשיהוי בו הוגשו העתירות, ולטיב העניין בו מדובר – הוצאות ברף הגבוה ובסך של 100,000 ₪ (העותרים בעתירה הראשונה בסך של 90,000 ₪; והעותרים בעתירה השנייה בסך של 10,000 ₪).

השופט א' שטיין הסכים לתוצאה אליה הגיע השופט גרוסקופף, הגם שבדרך קצרה יותר.
לדבריו, הטלת מס בחקיקה ראשית על רווחים לא מחולקים אינה פוגעת מעיקרה בזכות החוקתית לקניין והחקיקה האמורה הינה פרוספקטיבית, שכּן היא אינה מתיימרת לבטל פטוֹר ממיסוי שהשתכלל לפני כניסתה לתוקף.
עוד קבע השופט שטיין, כי היות שמדובר בהסדר רוחבי שבבסיסו שיקול ממין העניין, הֶסדר כאמור גם אינו פוגע בזכות לשוויון.
לבסוף, ציין השופט, כי "טוב היה אילו העתירות שהעותרים הניחו על שולחננו לא היו מוגשות" וכי מטעם זה, הוא היה שבע רצון אילו השופט גרוסקופף, היה מוצא לנכון להטיל על העותרים הוצאות לדוגמה המגיעות לכדי כפל הסכום אשר הוצע על ידו (דהיינו, 200,000 ₪ במקום 100,000 ₪).
אולם, השופט שטיין הוסיף וציין, כי לאחַר ששקל בדבר, החליט לצרף את דעתו לדעת השופט גרוסקופף בעניין ההוצאות, וזאת על-מנת להימנע מחילוקי דעות בעניין שאינו בליבת העתירות וכן מטעמי הגינוּת שעיקרם מתן התרעה מוקדמת למגישי עתירות דומות בעתיד לבוא.

השופטת ר' רונן הסכימה למסקנתו של השופט גרוסקופף בחוות דעתו והוסיפה מספר הערות קצרות ביחס לחלק מהנושאים שנדונו בה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גרוסקופף.