מבזקים, חדשות ועדכונים במיסוי רווחי הון

אתמול (26.11.2025) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חברת אל.אל.די. יהלומים בע"מ.

רקע עובדתי

המערערת והחזקותיה בחברות ה-BVI

בתקופה שנדוֹנה בערעור – שנות-המס 2013 ו-2014 – עָסקה המערערת, חברה פרטית תושבת ישראל הנמנית עם קבוצת לב לבייב, בענף היהלומים.
בנוסף לעיסוקה בעיבוד ובמסחר ביהלומים, החזיקה המערערת, במישרין ובעקיפין, בזכויות בשורה של תאגידים קשורים. בין היתר המערערת החזיקה (באמצעות נאמנויות זרות) במניות בחברות שהתאגדו באיי הבתולה הבריטיים (British Islands Virgin), תוך שכּל ייעודן של חברות אלו היה להחזיק בזכויות בתאגידים אמריקאים מסוג LLC שפעלו בענף היהלומים בארצות הברית ("חברות ה-BVI"  ו"תאגידי ה-LLC", בהתאמה).
הַשליטה בתאגידי ה-LLC הייתה משותפת בין המערערת מצד אחד לבין גורמים ממשפחת קליין האמריקאית, מצד שני.

החלטת המיסוי משנת 2006

בחודש יולי 2006 ניתנה למערערת, לבקשתה, החלטת מיסוי בהסכם ("החלטת המיסוי משנת 2006" או "החלטת המיסוי") וזאת לקראת עריכת שינוי מבנה עסקי.
בהתאם להסבר שניתן על-ידי המערערת לרשות המיסים בישראל, העובדה שהזכויות בתאגידים אלה נמצאו חֵלקן בידי חברות הרשומות באיי הבתולה הבריטיים הקשתה על גיוס מימון בנקאי בארה"ב, וזאת לנוכח מעמדה של BVI כ"מקלט מס". אי לכך, המערערת חפצה להעביר את ההחזקה בתאגידי ה-LLC לידי חברה אמריקאית, בתקווה ששינוי זה יסייע בקבלת מימון בנקאי.*

* וכך צוין באחד ממכתבי הפנייה של מיַיצגי המערערת לרשות המיסים בישראל: "כתוצאה משינוי גלובלי עולמי בענף היהלומים המערכת הבנקאית בארה"ב דורשת שקיפות מלאה בהחזקת החברות בקבוצה (החזקה ע"י חברה בארה"ב), לכן יש צורך בהעברת השליטה בשותפויות הנ"ל, הנובעות מפעילות בארה"ב, תחת מטריה אחת ע"י אחזקה אחת באמצעות חברה מקומית אמריקאית על מנת שהיא תוכל לגייס כספים מהבנקים לצורך הפעילות ולכן יש צורך בשינוי המבנה בסילוק שכבת חברות ה-B.V.I שהינה מיותרת ללא תכלית ואין לה כל מהות כלכלית."

החלטת המיסוי אפשרה ביצועם של שני מהלכים משולבים אלה: (א) העברת מניות חברות ה-BVI מידי המערערת לידי חברה אמריקאית חדשה (שהוקמה כבר בחודש אוגוסט 2004), בבעלות מלאה של המערערת, בשם .LGC USA Holdings INC ("חברת LGC"), ללא מיסוי ישראלי מיידי* ותוך החלת הוראות סעיף 104א לפקודת מס הכנסה (לרבות קבלת אישור להעברה לחברה תושבת-חוץ;** (ב) מיד לאחר מכן, העברת (הנפת) הזכויות בתאגידי ה-LLC מידי חברות ה-BVI לידי החברה האמריקאית החדשה (חברת LGC), גם כן ללא השלכות מס מיידיות בישראל ותוך החלת הוראות סעיף 104ג לפקודה.***

* העברת המניות בחברות ה-BVI מידיה של המערערת לידי LGC הייתה מהווה, בכל מקרה, אירוע מס הנתון למיסוי בישראל לפי פקודת מס הכנסה. זאת משום שלפי סעיף 89(ב)(1) לפקודת מס הכנסה, "תושב ישראל [כאן המערערת] חייב במס על רווח הון שנצמח או שהופק בישראל או מחוץ לישראל". היות שבין המערערת ובין LGC החדשה התקיימו "יחסים מיוחדים" – חברת אם וחברת בת – המיסוי על-פי סעיף 89(ב)(1) לפקודה אמור היה להיות בהתאם ל"מחיר שיש לצפות לו ממכירת נכס על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון", כמצוות הגדרת המונח "תמורה" שבסעיף 88 לפקודה. שווי מניות חברות ה-BVI – אשר לא קיימו פעילות עסקית כלשהי משל עצמן – היה נגזר משווי חלקהּ של קבוצת לבייב בעסקי תאגידי ה-LLC בתחום היהלומים.

במאמר מוסגר ציין בית-המשפט, כי חברות ה-BVI אמנם לא התאגדו בישראל אולם לאור אופיָן הפסיבי ובהיעדר הנהלה ממשית בחוץ לארץ, לכאורה היה מקום לסברה או לחשש שהן עצמן ייחשבו לתושבות ישראל על-פי מבחן הַשליטה וניהול, כך שהעברת הזכויות בתאגידי ה-LLC על-ידי חברות ה-BVI לידי LGC (ללא שינוי בבעלות בחברות ה- BVI) תיתפס אף היא כמכירה בידי תושבות ישראל.

** נזכיר, כי סעיף 104א לפקודת מס הכנסה חל על העברת זכויות בנכס ל"חברה" תוך שלעניין זה  המונח "חברה" שבסעיף 104 לפקודה כולל "חברה תושבת ישראל שהתאגדה בישראל לפי פקודת החברות, חוק החברות או אגודה שיתופית שהתאגדה בישראל לפי פקודת האגודות השיתופיות" וכן "חברה שאושרה בידי המנהל לעניין זה והיא תושבת חוץ, או תושבת ישראל שהיא חברת חוץ כהגדרתה בפקודת החברות או בחוק החברות; אישור כאמור יכול ויותנה במתן ערבויות ובתנאים אחרים כפי שיקבע המנהל".

*** בניגוד לסעיף 104א לפקודת מס הכנסה, אשר יישומו איננו מחיֵיב קבלת אישור מראש מאת מנהל רשות המסים בהקשר המקומי, אי-החיוב במס על פי סעיף 104ג(א) לפקודה יחול אך ורק בתנאי "שהתקבל אישור המנהל לפני ההעברה" (וזאת בנוסף לקיום כל יתר התנאים המנויים שם).

כתוצאה מביצוע שלבים אלה, נוצר מבנה החזקות לפיו המערערת החזיקה בחברת LGC וחברת LGC בתורהּ החזיקה, מצד לבייב, בזכויות בתאגידי ה-LLC, לצדה של משפחת קליין.* באופן מעשי חברות ה-BVI יצאו מן התמונה,** וכפי שיפורט בהמשך זו הייתה המטרה עסקית המוצהרת של המהלך בכללותו.

* ההחזקות מצד קליין היו בידי יחידים ותאגידים שונים. לשם הנוחות והקיצור, כולם יחד יכונו "קבוצת קליין" או "קליין".

** על-פי המתווה שהמערערת ביקשה ליישם, השימוש בסעיף 104ג לפקודת מס הכנסה (השלב השני) יבוא מיד בעקבות השימוש בסעיף 104א לפקודה (השלב הראשון) – וכך אכן נעשה. אולם, בהתאם לסעיף 104א(א)(2) לפקודה, כנוסחו בתקופה הרלבנטית, על-מנת שהעברת נכס לחברה נעברת לא תחויב במס, חברה אחרונה זו הייתה חייבת להחזיק בנכס שהועבר אליה "במשך שנתיים לפחות מיום ההערה". ברם, כאן הנכסים המועברים לידי LGC היו מניות חברות ה-BVI ומניות אלו נועדו להתרוקן מיד מתוכנן הכלכלי (שווי ההחזקה בזכויות תאגידי ה-LLC), מפני שחברות ה-BVI תפורקנה בסמוך לאחַר העברת הזכויות בתאגידי ה-LLC לידי LGC. על-מנת להסיר ספק, גם בהיבט זה התבקשה הסכמת המנהל מראש.

סעיף 1 להחלטת המיסוי מוקדש לפירוט נרחב של התאגידים וההחזקות השונים, תוך תיאור "העובדות כפי שנמסרו לנו", וסעיף 2 מתאר בהרחבה את "מתווה שינוי המבנה".
ואילו סעיף 3 להחלטה מפרט את "הבקשה". בין היתר מתוארת שם תכלית שינוי המבנה הנדון בהתאם להסבר שניתן על ידי המערערת בפניותיה (סעיף-קטן 3.5):
"מטרת שינוי המבנה היא היכולת לקבל מימון מבנקים בחו"ל לפעילות חברות הבנות של חברת D.L.L. כתוצאה משינוי גלובלי עולמי בענף היהלומים, המערכת הבנקאית בארה"ב דורשת שקיפות מלאה [...]
[...]
יש צורך בסילוק שכבת חברות ה- I.V.B שהינה מיותרת, ללא תכלית ואין לה כל מהות כלכלית."

בין היתר, בסעיפים-קטנים 3.2 ו-3.4 להחלטת המיסוי מופיעות בקשות אלו:
"אישור המנהל לפי סעיף 104 לפקודה, כי חברת LGC הינה 'חברה' כמשמעותה בסעיף 104 לפקודה, וזאת לעניין העברת מלוא הזכויות בכל חברות תושבות I.V.B שבבעלות D.L.L לחברת LGC, כנגד הקצאת מניות בחברת LGC, לפי הוראות סעיף 104א' לפקודה.
אישור כי שינוי המבנה השני [העברת חברות ה- BVI לידי LGC – א' ש'] לא ייחשב להפרת תנאי סעיף 104א' לפקודה בנוגע להעברת אשר בוצעה כמפורט בשינוי המבנה הראשון [שאיננו נדוֹן בערעור – א' ש'] ואישור כי שינוי המבנה השלישי [העברת תאגידי ה-LLC לידי LGC – א' ש'] לא ייחשב להפרת תנאי סעיף 104א' כמפורט בשינויי המבנה הראשון והשני."

סעיף 4 להחלטת המיסוי בהסכם עוסק ב"הסדר המס ותנאיו".
בְּשל חשיבות הדברים להכרעה בערעור, נביא כלשונם חלקים נרחבים מן ההסדר המקיף והמפורט שהוסכם.
בפסקה 4.1.2 נקבע, כי יראו בחברת LGC "חברה" לצורך העברת מניות חברות ה-BVI אליה בהתאם לסעיף 104א לפקודה, וזאת "בכפוף לתנאים המפורטים באישור זה".
ואילו פסקה 4.1.3 מעניקה אישור להעברת הזכויות בתאגידי ה-LLC לידי LGC בהתאם לסעיף 104ג לפקודה, וזאת שוב "בכפוף לעמידה [...] בתנאים המפורטים באישור זה".

והנה בהמשך נקבעו, בין השאר, תנאים והוראות אלה:
"4.4 מוסכם בזאת, כי לצורך יישום הוראות אישור זה, יש לראות את הזכויות בכל חברות ה- LLC כהשקעה בהון מניות של חברה רגילה תושבת ארה"ב.
[...]
4.6 LLD תהא אחראית כלפי פקיד השומה לתשלום מלוא המס הנובע משינויי המבנה ומתנאי אישור זה. חבות זו תהא בתוקף עד לקבלת אישור מפקיד השומה על תשלום מלוא המס החייב בישראל.
[...]
4.9 LLD  מתחייבת לדווח לפקיד השומה על כל חלוקת דיבידנד על ידי חברת LGC. כמו כן, מתחייבת LLD לדווח על כל עסקת מכירה של מניות חברות ה- LLC ו/או מניות חברות תושבות BVI שבבעלות LLD ו/או מניות חברת LGC ממועד שינויי המבנה המתוארים באישור זה ועד מועד תשלום מלוא המס, לרבות מכירה לקרוב של בעלי הזכויות, וזאת תוך 30 ימים ממועד עסקת המכירה ו/או חלוקת הדיבידנד כאמור [...]
4.10 מניות חברות ה-LLC ו/או מניות חברות תושבות BVI שבבעלות LLD ו/או מניות חברת LGC לא יועברו לבעלי המניות או לאדם אחר, אלא בכפוף לתשלום המס כאמור לעיל וכפי שיפורט להלן, ובעלי המניות לא יעשו כל פעולה שמשמעותה מכירה של המניות האמורות או הזכויות מכוחן או הזכויות לקבלן במישרין או בעקיפין, אלא בכפוף לתשלום מלוא המס כאמור לעיל.
4.11 מובהר בזאת, כי סמוך לאחר שיוני המבנה השלישי, המחיר המקורי של כל מניות החברות תושבות BVI שבבעלות LLD יהיה לצרכי מס אפס. המחיר המקורי של מניות חברות ה-LLC המועברות יהיה לצרכי מס אפס. המחיר המקורי של מניות חברת USA D.L.L יהיה לצרכי מס אפס.
4.12 יום הרכישה של מניות כל חברות ה-LLC המועברות יהיה מועד ההעברה, אולם לעניין חישוב רווח ההון הריאלי עד המועד הקובע כהגדרתו בסעיף 88 לפקודה, יראו כיום הרכישה לפי המפורט לקמן [...]
[...]
4.16 מוסכם בזאת, כי במכירת מניות ו/או זכויות חברות ה- LLC על ידי חברת LGC ישולם מלוא המס המתחייב בגין המכירה כמפורט לקמן:
4.16.1 מוסכם, כי יראו במכירת מניות ו/או זכויות חברות ה- LLC על ידי חברת LGC כאילו נמכרו על ידי חברה תושבת ישראל והמכירה תהא חייבת במס רווחי הון בישראל בהתאם להוראות חלק ה' לפקודה ללא זכות לניכוי, קיזוז, פטור, פריסה וזיכוי לרבות זיכוי ממס זר כלשהם [...]
[...]
4.23 על אף האמור בכל דין מוסכם, כי לצורך גביית המס המתחייב מהוראות אישור זה, יחשבו כל חברות ה- LLC, כל החברות תושבות BVI וחברת LGC לתושבי ישראל עד לתשלום מלוא המס המתחייב על פי אישור זה ועד לסיום כל ההתחייבויות המפורטות בו."

ואילו בסוף החלטת המיסוי, בסעיף-קטן 4.35, הותנה: "LLD מתחייבת, תוך 30 יום מיום קבלת אישור זה, לאשר את כל תנאיו של אישור זה ככתבם וכלשונם וללא הסתייגות. במידה והמכתב האמור לא יתקבל במועד, אישור זה יחשב כבטל."

מכירת הזכויות בשלושת התאגידים

בשנים לאחר חתימת החלטת המיסוי בהסכם כאמור, לא נשמעה כל הסתייגות מצד המערערת אשר לתוקפה, חוקיותה או לאופן יישומה.

לימים, וכמוסבר להלן ניטשת מחלוקת לגבי עיתוי ההתרחשות ובנושא זהוּת הנישום שעשוי להתחייב במס בגין מכירות אלו, זכויותיה של חברת LGC בחלק מתאגידי ה-LLC – (א) Julius Klein Diamonds LLC; (ב) KLG Jewelry LLC; ו-(ג) Sunrise Venture LLC (ביחד, "שלושת התאגידים") – נמכרו או נפדו והועברו לידי משפחת קליין, וזאת עֵקב סכסוך מסחרי בין הקבוצות. לכאורה, תהליך זה התחיל בשנת 2012 והסתיים סופית בשנת 2018.

יצוין, כי JKD הוקמה בחודש ינואר 2003 והמערערת החזיקה בעקיפין ב-50% מהזכויות בה באמצעות חברת BVI מסוימת שנוסדה בנובמבר 2003; KLG הוקמה בחודש יולי 2001 והמערערת החזיקה בעקיפין ב-40% מזכויותיה באמצעות חברת BVI אחרת שנוסדה באפריל 2001; ואילו Sunrise הוקמה בחודש מאי 2001 והמערערת החזיקה בעקיפין ב-50% מזכויותיה באמצעות חברת BVI שלישית שנוסדה בחודש אפריל 2001.
עוד יצוין, כי היות שצדדים נוספים (מקבוצת קליין) החזיקו בחלק מן הזכויות בתאגידי ה-LLC, אזי לצורכי מס פדראליים בארצות הברית, תאגידים אלה נחשבו לשותפויות שקופות.

סכומי התמורה שהתקבלו בידי קבוצת לבייב מידי קבוצת קלים כתוצאה מהעברת הזכויות בתאגידי ה-LLC הינם כדלקמן (לאחַר עיגול):
שנת-המס 2013 – 18.85 מיליון דולר ארה"ב, במזומן);
שנת-המס 2014 – 47.85 מיליון דולר ארה"ב, במזומן);
שנת-המס 2017 – 33.65 מיליון דולר ארה"ב, במזומן);
שנת-המס 2017 – 59.74 מיליון דולר ארה"ב, בתמורה למלאי יהלומים);
שנת-המס 2018 – 7.5 מיליון דולר ארה"ב, במזומן);
שנת-המס 2018 – 18.85 מיליון דולר ארה"ב, במזומן).

כלומר, על פני כל התקופה התקבלה תמורה כוללת (במזומן ובמלאי יהלומים) בשווי של 167.6 מיליון דולר בקירוב.

השומות

בחודש ינואר 2018 חתמו המערערת והמשיב (פקיד-שומה גוש דן) על "הסכם בעניין שומת מס הכנסה" אשר הִסדיר את אופן מיסוי המערערת לשנות-המס 2012, 2013, 2014 ו-2015.
לטענת המשיב, הסכם שומה זה הביא בחשבון, בין היתר, את מכירת הזכויות בשני תאגידי LLC נוספים (שאינם מושא לערעור הנוכחי) על-ידי LGC במהלך אותן שנים.
עם זאת, וכפי שמציינת המערערת, נוסח הסכם השומה לשנים הנ"ל איננו מזכיר נושא מכירת זכויות בתאגידי LLC ואף איננו מזכיר את החלטת המיסוי בהסכם משנת 2006.

המשא ומתן לקראת חתימת הסכם השומה מחודש ינואר 2018 נוּהל בשם המערערת על-ידי מיַיצגה דאז, רו"ח (משפטן) ג'קי מצא.
אין חולק, כי בעת גיבוש וחתימת הסכם השומה עניין מכירת הזכויות בשלושת התאגידים JKD, KLG ו-Sunrise לא נדוןֹ וממילא לא הוסדר בין הצדדים וכי המשיב לא היה מודע כלל לנושא.
והנה, כאשר הנושא נודע לאחר מכן לרו"ח מצא בחודש מרץ 2018 הוא הביא אותו לידיעת המשיב בדחיפות רבה והֵחלה סדרת דיונים בנושא החדש והשלכותיו.

כאשר נודע למשיב על מימוש ההחזקות בשלושת התאגידים הוא סבר כי בהתאם להחלטת המיסוי משנת 2006 על המערערת לשלם מס בגין התמורה שהתקבלה בידי LGC מקבוצת קליין.
יתרה מזו, קבע המשיב שאירוע המס התרחש בשנת-המס 2013 (או בשנת-המס 2013 ובשנת-המס 2014), ומשכך, והיות ושנות-המס האמורות היו כבר מושא להסכם שומה שנחתם קודם לכן בין המערערת ובין פקיד השומה (בקשר לנושאים אחרים), נזקק המשיב להליך פתיחת שומה לפי סמכות מנהל רשות המסים מכוח סעיף 147 לפקודת מס הכנסה.
כך, לאחַר דיונים נוספים, הוּצא צו לפי סעיף 147 אשר במסגרתו חויבה המערערת לשנות-המס 2013 ו-2014 בתוספת מס (במונחי קרן) המגיעה לכדי 136.9 מיליון ₪.
בנוסף, הטיל המשיב על המערערת קנס גירעון בהתאם לסעיף 191(ב) לפקודה.

וכך צוין בסעיף 5 לנימוקי הצו: "[...] קבעתי, כי מכירה חלקית של הזכויות בחברות ה- LLC בתמורה לסך של כ-67 מיליון דולר חייבת במס בישראל בשנת 2013, ולחילופין בשנת 2014, המהווים 231,512,996 ש"ח ו-259,393,270 ש"ח, בהתאמה. עוד קבעתי, כי [...] יש לראות את כל רווח ההון שנצמח ממכירה חלקית של הזכויות בחברות ה-LLC כחייב במס בישראל בהתאם להחלטת המיסוי בהסכם."
השוני בין שני סכומי ההכנסה החייבת הנקובים בשקלים חדשים, אחד לשנת 2013 והשני לשנת 2014, נובע משינוי בשער החליפין של הדולר בתקופה זו (מ-3.471 ₪ בסוף 2013 ל- 3.889 ₪ בסוף 2014).
דהיינו, לפי קביעה זו יש למסות סך של כ-67 מיליון דולר, כולו בשנת 2013 או כולו בשנת 2014.

ואילו בסעיף 6 לנימוקי הצו צוין כדלקמן: "לחילופין קבעתי, כי הסכומים ש- LGC קיבלה במזומן תמורת מכירה חלקית של הזכויות בחברות ה- LLC בסך 18,850,000 דולר בשנת 2013 ובסך של 47,849,221 דולר בשנת 2014 יהיו חייבים במס בישראל בהתאם להחלטת המיסוי בהסכם, בשנות המס 2013 ו-2014, בהתאמה."
כלומר, לפי חלופה זו יש להטיל מס על סכום כולל של כ-67 מיליון דולר, וזאת לפי מועד קבלת הכספים בפועל, חלק בשנת 2013 (18.85 מיליון דולר), וחלק בשנת 2014 47.85 מיליון דולר).

והנה בסעיף 7 לצו נמצאת חלופה נוספת, והפעם מוצע להטיל מס על מלוא הכספים שנתקבלו על-ידי LGC, לרבות אלה שהגיעו אליה רק בשנים 2017 ו-2018 בעקבות הסכם הפשרה עם קבוצת קליין: "לחילופי חילופין קבעתי, כי מכירת כל הזכויות בחברות ה- LLC בוצעה בפועל בשנת 2013 ולכל המאוחר בשנת 2014 ולכן סך רווח ההון העומד על סך של 209 מיליון דולר שהתמורה בגינו התקבלה לשיעורין בשנים 2013, 2014, 2017 ו-2018 חייב במס, בהתאם להחלטת המיסוי בהסכם, בשנת 2013 ולחילופין בשנת 2014."
דהיינו, לפי חלופה אחרונה זו, סכום של 209 מיליון דולר יחויב במס, או כולו בשנת 2013 או כולו בשנת 2014.
מכאן הערעור.

לטענת המערערת, לא היה כל בסיס או עיגון חוקי לחייבהּ במס בעקבות יציאת הזכויות בשלושת התאגידים מידיה של LGC, שהיא חברה אמריקאית ולא ישראלית. הנישומה הנכונה, אם בכלל, היא LGC, ולה לא הוּצאה כל שומה. לדעת המערערת, בעניין עיקרי זה המשיב מפרש בצורה לא נכונה את הוראות החלטת המיסוי בהסכם.
בנוסף ולחלופין, טענה המערערת, כי אם כְּלל היה אירוע החייב במס בישראל, אזי הוא התרחש לא לפני שנת 2017 בהתאם להשתלשלות ההתדיינות שהייתה בין קבוצת לבייב וקבוצת קליין.
לחילופי חילופין, נטען, כי השימוש בסעיף 147 לפקודה במקרה זה היה שלא כדין ובלתי-מוצדק.
כמו כן, העלתה המערערת טענות נוספות בעניין היקף המיסוי האפשרי הן לגבי עלות ההשקעה שאמורה להילקח בחשבון והן לגבי זכותה לזיכוי בגין מסי-חוץ על-מנת למְנוע כֶפֶל מסים. 

בנוסף לסוגיית מיסוי מכירת שלושת התאגידים, נדוֹנה בערעור זה מחלוקת נפרדת בנושא מחירי העברה, וזאת בקשר למחיר ששולם על-ידי המערערת לחברה קשורה (בשם Yaalom Trading Ltd) בחוץ לארץ עבור אספקת יהלומים.
לעמדת המשיב, עלות היהלומים נרשמה בסכום מופרז כדי להקטין את חבות המס של המערערת בישראל.
המערערת מכחישה, כי כך היה וגורסת כי השומה שנערכה בעניין זה איננה מבוססת על ממצאים של ממש.

פסק-הדין

כאמור, אתמול (26.11.2025) ניתן פסק-הדין.
בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך של 75,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט קירש לשאלה האם ניתן להטיל מס על המערערת כנישומה במקרה דנן, וזאת בהינתן טענת המערערת כי הנישומה המתבקשת, במצב רגיל ופשוט, בעת מכירת הזכויות בתאגידי ה-LLC אמורה להיות בעלת אותן זכויות, דהיינו, LGC. שהרי, לכאורה היא זו שמימשה את החזקה ואף קיבלה את התמורה בְּשל כך.
השופט קבע, כי בנסיבות המקרה, לנוכח קיום החלטת המיסוי בהסכם ולאור תנאי ההחלטה האמורה, אין לבטל את השומה שנערכה למערערת (ולא לחברת LGC) בְּשל זהוּת הנישומה.
לדבריו, המערערת היא זו שיזמה את הפנייה למתן החלטת מיסוי, היא בחרה את מתווה שינוי המבנה, והיא ידעה כי אישור מנהל רשות המיסים היה דרוש בנסיבות העניין (מן הסיבות שפורטו לעיל). המערערת גם ידעה כי למנהל סמכות להתנות תנאים למתן האישור וכי אם תנאי האישור לא היו מקובלים עליה, היא לא הייתה חייבת להסכים להם. כמו-כן, אם הייתה יוצאת החלטת מיסוי שלא בהסכם, היא לא הייתה חייבת על-פי דין לפעול על פיה ואף ניתן היה לערער עליה (סעיף 158ג(ה) לפקודה).
עוד ציין השופט, כי בהינתן מכלוֹל נסיבות המקרה ותנאי החלטת המיסוי, ובייחוד לאור העובדה שמי שהופטרה מתשלום מס מידי היא המערערת, סביר שהמערערת תמשיך להיות נישומה אף בקשר למכירות העתידיות שמיסויָן הוסדר בהחלטה האמורה.
בנוסף, אף אם יוסכם כי במקרה של מכירת הזכויות בתאגידי ה-LLC מבצעת העִסקה הישירה היא LGC, אין לתמוה כי בהחלטת המיסוי מצויה סמכות מוסכמת לשום את המערערת דווקא, בייחוד על רקע כל המוסבר לעיל; ויוזכר, כי בעניין קבלת החלטת המיסוי התנהל דין ודברים בין המערערת ובין רשות המיסים על פני שנה שלמה והמערערת קיבלה ייעוץ משני משרדים מכובדים.
לסיום סוגיה זו, ציין השופט קירש, כי קשה להשתחרר מן הרושם כי בערעור זה המערערת מנסה לחמוק מתוצאות החלטת המיסוי וזאת בטענה שהשומה הייתה אמורה להיערך על שם חברת הבת שלה בארה"ב. "נסיון זה ליהנות מן הדבש ולהימנע מן העוקץ הוא מוקשה וקבלתו במקרה זה עלול לערער את מוסד החלטת המיסוי כולו, לרעתם של רשות המסים וציבור הנישומים כאחד" (פס' 44).

השופט קירש המשיך ונדרש לשאלה מהו מועד אירוע המס: האם בשנת-המס 2013 (או למצער בשנת-המס 2014), כטענת המשיב, או רק בשנת 2017 (עם סיום ההתדיינות בין הצדדים לסכסוך בארה"ב), כטענת המערערת.
השופט הציג את השתלשלות ההליכים שהתקיימו בין קבוצת לביין לבין קבוצת קליין (ראו פס' 49 ואילך) וציין, כי כתוצאה ממיעוט החומר שהוצג בפניו, קשה לדעת אם הסכסוך בין קבוצת לביין לבין קבוצת קליין היה על עצם יציאתה של LGC מן השותפוּת בתאגידי ה- LLC (כאשר קבוצת קליין טוענת, אולי, כי LGC איננה רשאית לצאת), או שמא הוא היה רק לגבי היקף התמורה הכספית שקבוצת קליין תידרש לשלם ל-LGC בעקבות יציאתה מהמיזמים; אם כי האפשרות השנייה מסתברת יותר על-פי חומר הראיות (וכל ספק בנקודה זו ייזקף לחובת המערערת שלא מצאה לנכון לפרוש תמונה שלמה בפני בית-המשפט).
לגופו של עניין, קבע השופט, כי "הזכויות הכלכליות המהותיות" של LGC בשלושת התאגידים, לרבות כל זכות לרווחים, חדלו להתקיים בסוף שנת 2012 או בתחילת שנת .2013; וכי העובדה שקבוצת קליין שילמה כ-66.7 מיליון דולר כבר בשנים 2013 ו-2014 (והייתה מוכנה לשלם 177 מיליון דולר עוד בשנת 2013) איננה מתיישבת עם הסברה שאירוע המס התרחש רק בשנת 2017.
אמנם, ציין השופט, החיסול הפורמלי של הבעלות הושלם רק בשנת 2017 אך הצדדים עצמם (וכן הבוררים) הבהירו היטב כי האינטרס הכלכלי ניטל למעשה כבר בתחילת שנת 2013, כאמור.
בעניין זה, הפנה השופט קירש להוראות סעיף 93 לפקודה שלפיהן אירוע מס הכרוך בפירוק חבר-בני-אדם מתחולל בשלב תחילת הפירוק, ולא בעת סיומו, ומשכך, ובהיקש למקרה דנא, אין בהתמשכות ההליכים בארה"ב בין השנים 2017-2013 כדי לשנות את התוצאה המסתברת: תחילת 'הפירוק' הייתה ככל הנראה בשנת 2013 (אם לא קודם לכן), וכפי שכבר נאמר לעיל, מוקד הסכסוך לאחר מכן היה בהיבט הכספי ולא בקשר לעצם ההיפרדות (כאשר כל חסך ראייתי בנושאים אלה ייזקף לחובתה של המערערת).
לנוכח האמור, קבע השופט קירש, כי אינו מוצא פגם בעריכת השומה לשנות-המס 2013 ו-2014.
נציין, כי לניתוחו ולמסקנתו האמורים של השופט קירש חשיבות רבה ביחס למקרים בהם הנישום מבקש לטעון להיווצרות הפסד הון, וזאת בטרם מכירת הנכס בפועל.

השופט קירש המשיך ונדרש להיקף השומה ושאלת המיסוי על-בסיס מזומן.
נזכיר, כי הצו כָּלל שלוש חלופות: האחת, מיסוי סך של כ-67 מיליון דולר, כולו בשנת 2013 או כולו בשנת 2014; השנייה, הטלת המס מס על סכום כולל של כ-67 מיליון דולר, וזאת לפי מועד קבלת הכספים בפועל, חלק בשנת 2013 (18.85 מיליון דולר) וחלק בשנת 2014 (47.85 מיליון דולר); והשלישית, הטלת מס על סכום של 209 מיליון דולר, או כולו בשנת 2013 או כולו בשנת 2014.
השופט ציין, כי הגם שעיקרון ידוע הוא כי ביישום הוראות חלק ה לפקודת מס הכנסה רווחי הון חייבים במס על-בסיס מצטבר (כלומר, עם התגבשות הזכאות לקבל את התמורה בגין הנכס הנמכר), וכי היצמדות לעקרון הכללי הנ"ל אמורה להוביל למיסוי מלוא התמורות (209 מיליון דולר) כבר בעת קרות אירוע המס בשנת 2013. אולם, הוסיף השופט, נראה, כי אף פקיד השומה נרתע מנקיטת עמדת קיצון זו וכי מנוסח הצו עולה כי הוא הִצדיק את צמצום החיוב לרווח של 67 מיליון דולר בכך שבשנים 2013 ו-2014 מדובר היה ב"מכירה חלקית" בלבד של הזכויות בתאגידי ה- LLC על-ידי LGC. 
עוד ציין השופט, כי אינו משוכנע כי באמת מדובר היה אז ב"מכירה חלקית" של זכויות.
מכל מקום, השופט קבע, כי לנוכח מכלוֹל הנסיבות יש לאמץ את החלופה השנייה בצו השומה, דהיינו זו המשַקפת מיסוי על-בסיס מזומן. וכך הוא קבע, תוך שהוא מַפנה לפסקי-הדין שנתן בעניין שפירא (ע"מ 36608-02-12) ובעניין זליכוב (ע"מ 14257-05-16): "אין בפנינו מקרה בו סכום התמורה שישולם עבור מכירת נכס ידוע מראש אך ביצוע התשלום נפרס או נדחה על פני יותר משנת מס אחת. או אז יחול בדרך כלל העקרון לפיו מיסוי רווח ההון הוא על בסיס מצטבר, דהיינו בעת עסקת המכירה. כאן, כך נראה, לא הייתה וודאות כזו לגבי גובה הסכום שיתקבל בסופו של דבר [...] בנסיבות אלה אכן ניתן להצדיק אימוץ המיסוי על בסיס מזומן, כך שבשומה לשנים 2013 ו- 2014 לא תמוסה מלוא התמורה בסך 209 מיליון דולר" [ההדגשות במקור – א' ש'] (פס' 74 ו-75).

השופט קירש המשיך ונדרש לטענת המערערת לפיה המשיב לא התיר לה בניכוי הלוואות בסך 57 מיליון דולר ארה"ב שנתנה לחברות ה-BVI שנים מספר לפני שינוי המבנה, ודחה טענה זו.
השופט ציין, כי אף אם יונח כי הכספים שהוזרמו על-ידי המערערת לידי חברות ה-BVI אכן מצאו את דרכם בסופו של דבר לקופות חברות אלו לשם מימון ניהול עסקי היהלומים על ידיהן החלטת המיסוי קבעה במפורש – וממילא המערערת הסכימה לכך, מרצונה – כי עלויות ההשקעה הן בחברות ה-BVI והן בחברות ה-LLC למטה תאופסנה.
"מרגע שהצדדים הגיעו – עוד בשנת 2006 – להסדר מיסוי מורכב ומוסכם, אזי 'מס האמת' אליו עלינו לחתור הוא המס הנובע מהוראות הסדר המפורשות, אשר את חוקיותן המערערת איננה תוקפת" [ההדגשה במקור – א' ש'] (פס' 88).

אשר לטענה החלופית של המערערת בדבר זכאותה לזיכוי בגין המס בארה"ב, קבע השופט, כי אין מקום להענקת זיכוי כלשהו בנסיבות העניין.
זאת, הן מהטעם שמתן זיכוי כאמור נאסר במפורש על-פי תנאי החלטת המיסוי (וכנגזר מכך, גם לאור סעיף 208 לפקודת מס הכנסה*) והן מהטעם שלא נמצא סכום מס אמריקאי ששולם בפועל ואשר יש להתחשב בו.

* סעיף זה קובע, כי "לא יינתן זיכוי ממסי ישראל שאדם חייב בהם בשנת המס, אם ביקש שלא יינתן זיכוי להכנסתו באותה שנה [...]".

בנוסף, השופט דחה את טענותיה של המערערת כנגד השימוש בסעיף 147 לפקודה (ראו פס' 104-100).

לעומת זאת, השופט קיבל את טענת המערערת בסוגיית מחירי ההעברה בעסקות מול החברה הזרה הקשורה, וזאת למרות שהמערערת לא הגישה חקר תנאי שוק בנושא (ראו פס' 124-105).

לבסוף, נדרש השופט לקנס הגירעון שהטיל המשיב על המערערת בהתאם לסעיף 191(ב) לפקודת מס הכנסה, משלא הוכח להנחת דעתו כי המערערת לא התרשלה בעריכת דוחות המס שנמסרו על ידיה.
השופט ציין, כי לנוכח מסכת העובדות והנסיבות הכרוכות בעניין מימוש הזכויות בשלושת תאגידי ה-LLC, הדיווח המאוחר על אירוע זה (לאחַר חתימת הסכם שומה לגבי השנים הנדונות) והצורך בפתיחת השומה לפי סעיף 147 לפקודה כתוצאה מהגילוי המאוחר, אין הוא מוצא לנכון להתערב בשיקול הדעת הכללי של המשיב בנושא קנס הגירעון.
עם זאת, לנוכח קבלת טענות המערערת בנושא מחירי ההעברה, קבע השופט, כי יש לצמצם את היקף הקנס בהתאם ליחס בין סכום שומות מחירי ההעברה (במונחי תוספת להכנסה) לשתי שנות-המס הנדונות ובין סכום השומות הכולל (בגין רווחי הון על פי החלופה שנקבעה לעיל ובגין מחירי העברה, במונחי תוספת להכנסה), והכל לפי שערי החליפין של הדולר לתום שנת 2013 ולתום שנת 2014 (כ-14.5%).
בהתאם, הורה השופט על הקטנת סכום הקנס ב-14.5%.

השופט קירש דחה אפוא, את הערעור ברובו.
עם זאת, לנוכח ריבוי הבקשות מצד המשיב לדחות את המועד להגשת סיכומיו (שהתקבלו על-ידי בית המשפט לאור הנימוקים שניתנו על-ידי המשיב), לאור הנסיבות המיוחדות שפורטו על-ידי המערערת ומכוח סעיף 185(2) לפקודת מס הכנסה, הורה השופט, כי כל חבות במס הנובעת מפסק-הדין זה לא תישא ריבית (אך כן תישא הפרשי הצמדה) בגין התקופה בין תום הארכה הראשונה להגשת סיכומי המשיב (7.7.2024) ובין מועד ההגשה בפועל (10.2.2025).