ביום 21.4.2025 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין כרמל כימיקלים בע"מ.
עניינו של הערעור בהחלטת ועדת-הערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים ("ועדת-הערר" או "הוועדה") מיום 6.7.2023 ביחס לשלושה עררים מאוחדים ("העררים") אשר הוגשו על-ידי המערערת 1 (כרמל כימיקלים בע"מ) והמערערת 2 (דור כימיקלים סחר (1996) בע"מ) ("המערערות").
ועדת-הערר דחתה את העררים שהגישו המערערות על החלטות המשיבה, רשות המסים – היחידה לטיפול במענק השתתפות בהוצאות קבועות ("המשיבה") וקבעה כי המערערות אינן זכאיות לקבל מענקי הוצאות קבועות לתקופות שבעררים, וזאת בְּשל אי עמידתן בתנאי הסף הקבוע בסעיף 8(1) לחוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש), התש"ף-2020 ("חוק הקורונה"), מאחַר ומחזור העסקאות של איחוד העוסקים, במסגרתו מדַווחות המערערות למע"מ על עסקאותיהן לשנת 2019 עולה על 400 מיליון ₪.
המחלוקת בין הצדדים, שהובאה לפתחה של ועדת-הערר לצורך הכרעתה, עָסקה בשאלה האם כחלק מקביעת מחזור העסקאות של המערערות במסגרת איחוד העוסקים בו הן מדַווחות, יש לכלוֹל הכנסות בסך של כ-8.87 מיליון ₪ שהתקבלו כתמלוגי על בידי חברת האם של המערערות, דור כימיקלים בע"מ ("חברת האם") כתוצאה מעִסקה משנת 2007 של מכירת זכויותיה של חברת האם בקידוח הגז "תמר".
עֶמדת המערערות כפי שהובאה בפני ועדת-הערר היא כי ההכנסות הנ"ל מתמלוגי העל הינן הכנסות הוניות ועל כן אין להביאן בחשבון כחלק מעסקאותיו של איחוד העוסקים לצורך קביעת מחזור העסקאות המהווה תנאי-סף למתן מענק על-פי חוק הקורונה.
לחילופין, טענו המערערות, כי עסקת מכירת הזכויות של חברת האם בקידוח הגז "תמר" היא בגֶדר "מכירת ציוד" כמשמעות מונח זה בחוק מע"מ.
מנגד, טענה המשיבה בפני ועדת-הערר כי בין חברת האם לבין פקיד-שומה חיפה נחתמו שני הסכמי שומה: הראשון, ביחס לשנות-המס 2016-2014 והשני, ביחס לשנות-המס 2018-2017, כאשר בשני הסכמי השומה האמורים הוסכם כי התמלוגים ממכירת הזכויות לחיפוש גז יסוּוגו כך ש-80% מתמלוגי העל יסוּוגו כהכנסה פירותית ו-20% כרווח הון. הסכמה זו ביחס לסיווג ההכנסה מתמלוגי העל נקבעה הן ביחס לשנות-המס שבהסכמי השומה והן ביחס לשנים הבאות. לפיכך, עמדת המשיבה בתשובתה לוועדת-הערר היתה כי יש לדחות את טענת המערערות כי ההכנסה מתמלוגי העל מהווה הכנסה הונית.
המשיבה טענה, כי יש לקבוע בהתאם להסכמי השומה ש-80% מתמלוגי העל בשנת 2019 יסוּוגו כהכנסה פירותית ו-20% כהכנסה הונית – ושיש להחיל את הסיווגים שנקבעו בהסכמי השומה גם לצורך בחינת עמידתן של המערערות בתנאים הנדרשים לעניין מענקי קורונה. יישום הסיווג שנקבע בהסכם השומה, מוביל לתוצאה לפיה מחזוֹר העסקאות של המערערות, המדַווחות במסגרת איחוד עוסקים יחד עם חברת האם, עולה על 400 מיליון ₪ ומכאן שהן אינן נכנסות בגדרו של חוק הקורונה ואינן זכאיות למענק הוצאות קבועות.
לאחַר שסָקרה את העוּבדות הרלבנטיות ואת טענות הצדדים, כמו גם את התנאי המקדמי למענק קורונה של מחזור עסקאות שאינו עולה על 400 מיליון ₪ – הגיעה ועדת-הערר למסקנה כי יש לדחות את העררים שהוגשו במלואם.
הוועדה קבעה, כי היא לא מצאה בסיס לקבוע כי הצדדים שבפניה כבולים להסכמות שבהסכמי השומה וכי הסכמי השומה אינם מחייבים בהליך הערר.
אשר לשאלת סיווג ההכנסה מהתמלוגים, קבעה ועדת הערר, כי התמלוגים הם הכנסה פירותית ולא הונית, וזאת לאחַר שעָרכה הבחנה וקבעה מהו ה"עץ" ומהם ה"פירות", וקבעה כי הרישיון לחיפוש נפט הוא ה"עץ" והתמלוגים הם ה"פירות" הנובעים ממנו.
ועדת-הערר דחתה גם את טענת המערערות לפיה עסקת מכירת הזכויות היא בגֶדר "מכירת ציוד".
הוועדה קבעה, כי הטענה בדבר "מכירת ציוד" אינה מועילה למערערות, שכּן ספק אם עסקת מכירת הזכויות נופלת לגֶדר הרישא של הגדרת "ציוד".
מכאן הערעור.
בית-המשפט מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופטת נדרשה בהרחבה לדוקטרינת ההשתק השיפוטי תוך שציינה כי הפְּסיקה הרחיבה את תחולתה של דוקטרינה זו, כך שנקבע כי היא חלה על טענות עובדתיות סותרות שהועלו בפני הרשויות, ואינה מוגבלת לטענות שהועלו בפני ערכאות שיפוטיות בלבד.
לדבריה, ועדת-הערר נפלה לכלל טעות משפטית מהותית עת קבעה כי הסכמי השומה שחתמה חברת האם עם פקיד-השומה אינם מחיְיבים במסגרת הערר בנושא מענק הקורונה; והיה על הוועדה לדחות את העררים של המערערות מטעמי הֶשתק ומניעוּת, בלא דיון לגופו של עניין בשאלת סיוּוגה של ההכנסה מהתמלוגים – האם פירותית או הונית.
וכך קבעה, בין היתר, השופטת וינשטיין (פס' 74-73):
"מאחר וחוק הקורונה מפנה לחוק מע"מ לצורך בחינת מחזור העסקאות, ומאחר ומחזור העסקאות של חברת האם והמערערות (המדווחות במסגרת של איחוד עוסקים) הושפע מהסכמי השומה, אזי המשמעות של קבלת טענות המערערות בעניין סיווג ההכנסה מהתמלוגים לצרכי מענק הקורונה – היא מתן אפשרות לחזור או לסטות מהסכמי השומה, כאשר באופן ברור לא נפל כל פגם ברצון של חברת האם בחתימה על הסכמי השומה ועל כן אין כל עילה בדין לאפשר זאת.
חוק הקורונה אינו חוק מס, אלא מדובר בחוק העוסק בקביעת התנאים למתן מענק לעוסקים, העומדים בקריטריונים שנקבעו בחוק זה לשם קבלת המענק. עם זאת, הקריטריונים בחוק הקורונה מושפעים וניזונים מנתוני מס, קריטריונים וסיווגים המצויים בחוק מע"מ.
לפיכך, כאשר קיימת קביעה – בין אם על פי הסכם שומה ובין אם בדרך של פסיקה שיפוטית – בדבר נתוני מס או סיווג לצרכי מס – לעמדתי קביעה זו חייבת ככלל לחול לצרכי הבחינה והתנאים שבחוק הקורונה. ושוב יאמר, העובדה כי הסכם השומה נחתם מול פקיד השומה – אינה משנה דבר, שכן שני הצדדים לו – הן חברת האם והן רשות המיסים – החילו בהסכמה את הסכם השומה גם במישור חוק מע"מ."
אגב ניתוחה, דחתה השופטת את טענת המערערות שלפיה לאור פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין ערוץ 10,* הסכם פשרה שבעלי דין עושים בעניין אחד אינו מחיֵיב אותם או משתיק אותם בעניין אחר (ראו פס' 89-84) והוסיפה וקבעה, כי מקובלות עליה טענות המשיבה בעניין קיומו של הֶשתק פלוגתא (פס' 90).
* ע"א 6557/20 ערוץ 10 החדש בע"מ נ' שרת התרבות והספורט – ח"כ מירי רגב (13.3.2024) (קישור לפסק-הדין). באותו מקרה, נדונו סוגיית ההשתק השיפוטי וכן הֶשתק שיפוטי הנובע מהליך שהסתיים בפשרה.
לאור כל האמור, קבעה השופטת וינשטיין, כי יש לדחות את הערעור, אך זאת מהטעמים של סופיות הסכמי השומה, מניעוּת, השתק שיפוטי והשתק פלוגתא; וכי לאור נימוקים אלה אין מקום לדון לגופן של טענות המערערות בעניין סיווג ההכנסה מהתמלוגים כהכנסה הונית ואין גם מקום לדון בטענה כי מדובר ב"מכירת ציוד".*