מבזקי מס

25/06/2018: ניכוי הוצאות משפטיות בגין הליך פלילי נגד מנהל החברה ובעל מניותיה; יתרת חובה – האם דיבידנד או משכורת; השכרת ציוד לעוסקים תושבי אזור אילת; עד שלא הגיע לדיון ההוכחות; תובענה ייצוגית נגד רשות המסים

פסק-הדין בעניין מרכז ארכיאולוגי בע"מ
במבזק מיום 12.12.2016 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מרכז ארכיאולוגי בע"מ וד"ר רוברט דויטש.
 
המערער 2, ד"ר רוברט דויטש ("המערער"), הוא ארכיאולוג וסוחר עתיקות, המחזיק ברישיון לסחר בעתיקות בישראל, לפי סעיף 15 לחוק העתיקות. המערער פעל כעצמאי בתחום סחר העתיקות עד ליום 31.12.2002 ודיווח על הכנסותיו בתיקו האישי.
ביום 1.1.2003 העביר המערער את כלל פעילותו העסקית למערערת 1, מרכז ארכיאולוגי בע"מ ("המערערת" או "החברה"), חברה אשר בבעלותו (בשיעור של 99% מהמניות), והֵחל לעבוד בה כשכיר.
ביום 14.3.2012 ניתן בבית-המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין, אשר סיים הליך פלילי ממושך נגד המערער ואחרים, בגין אישומים של החזקת נכס החשוד כגנוב, זיוף, קבלת דבר במרמה ואישומים לפי חוק העתיקות ("ההליך הפלילי" או "פסק-הדין הפלילי").
נגד המערער הופנו שישה אישומים, אך בפסק-הדין הפלילי בוטלו חמישה מהאישומים מחמת התיישנות ומהאישום השישי זוּכּה המערער.
יודגש, כי כתב האישום הוגש נגד המערער עצמו ולא נגד החברה. עוד יצוין, כי העבירות שיוחסו למערער התייחסו לאירועים שהתרחשו בעת שפעל כעצמאי ועובר להקמת החברה.
בדו"חות החברה לשנים 2005–2007 ביקשה החברה לנַכּוֹת כהוצאות בייצור הכנסה את התשלומים ששילמה לטענתה עבוּר ייצוג המערער בהליך הפלילי. סך ההוצאות המשפטיות שנתבעו בניכוי על ידי החברה עמד על למעלה מחצי מיליון ש"ח.
פקיד-שומה תל-אביב 4 לא התיר את ניכוי ההוצאות הואיל ו"העבירות שפורטו בכתב האישום נוגעות לבעל המניות, ולא למערערת עצמה" ועל-כן ההוצאות המשפטיות "אינן בגדר הוצאה בייצור הכנסתה של המערערת, שעל כן אינה רשאית לתבוע אותה בניכוי". השגות המערערים על החלטת פקיד-השומה נדחו ועל כך הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי.
המערערים טענו, כי מטרת ההגנה המשפטית של המערער הייתה שמירה על שמו הטוב והמוניטין שלו, שהינם אינטרס ישיר של החברה, שכּן הרשעה פלילית הייתה עלולה לפגוע גם בשמה הטוב של החברה. על-כן, לגישתם, יש להכיר בהוצאות המשפט כהוצאות בייצור הכנסתה של החברה. עוד נטען, כי זיכויו של המערער מוכיח את צדקת ההוצאות וניכויָן וכי ניכוי ההוצאות הנדונות עומד במבחן תקנת הציבור ועונה על המבחנים שנקבעו בפסיקה.
המשיב, לעומת זאת, טען, כי אין להכיר בהוצאות המשפט כהוצאות בייצור הכנסה של החברה משום שכתב האישום הוגש נגד המערער ולא נגד החברה. כן נטען, כי מטרת ההוצאות הייתה שמירה על חירותו של המערער באופן אישי ולא הוֹצאה של החברה לשם ייצור הכנסה או שמירה על הקיים. עוד נטען, כי בהתחשב בחומרת העבירוֹת המיוחסות אין להתיר את ההוצאות מטעמים של תקנת הציבור.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט י' אטדגי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין)
השופט אטדגי קבע, כי החברה אינה רשאית לנַכּוֹת את ההוצאות בגין ייצוגו של המערער בהליך הפלילי. זאת, הואיל ומעשיו של המערער, בגינם הוגש כתב האישום, לא היו קשורים כלל לחברה מן הטעם שכולם נעשו עוֹבר להקמת החברה. לפיכך, נקבע, כי "לא ניתן לקשור בין המעשים שנדונו בכתב האישום לבין החברה, כל שכן לפעילותה העסקית השוטפת, ומכאן גם שלא ניתן לקשור את ההוצאות המשפטיות שהוצאו לצורך ייצוגו של דויטש באותו משפט [ההליך הפלילי] לחברה ולהוצאותיה" (פסקה 18 לפסק-הדין).
מֵעבר לכך, הוסיף השופט אטדגי, כי המוניטין של המערער הוא אישי ואינו שייך לחברה. על-כן, גם אם בעקיפין הפגיעה במוניטין המערער גרמה לפגיעה עקיפה כלשהי במוניטין החברה, הרי שהפגיעה במוניטין האישי עלתה לאין ערוך על הפגיעה במוניטין החברה. אמנם, סעיף 17 לפקודה מתיר ניכוי במצבים של "הוצאות מעורבות" על-פי החלק היחסי שהוצא בייצור הכנסה, אך הנטל להוכיח הפרדה זו (בין הוצאה בייצור הכנסה למעביד המותרת בניכוי לבין הוצאה פרטית לעובד האסורה בניכוי) מוטל על הנישום המבקש את הניכוי. החברה לא טענה, וממילא לא הוכיחה, הפרדה כזו, ומכל מקום, בענייננו, החלק המרכזי והעיקרי של ההוצאה קשור למוניטין של המערער ולא למוניטין החברה.
 
על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטים נ' סולברג וד' מינץ)דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, הציג השופט גרוסקופף את המבחנים הכלליים להכרה בהוצאה כמותרת בניכוי לעניין מס הכנסה ובכללם מבחן האינצידנטליות, מבחן השמירה על הקיים ותקנת הציבור, תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לאפשרות לנַכּוֹת הוצאה מעורבת.
לאחר מכן, נדרש השופט גרוסקופף לשאלה האם ההוצאות נשוא הערעור שלובות בייצור הכנסתה של החברה-המערערת. זאת, לאחַר שציין, כי המשיב לא טען שהוצאות הן הוניות וכי שלמרות שנטען תחילה על-ידי המשיב כי הכרה בהן, בנסיבות העניין, נוגדת את תקנת הציבור הרי שטענה זו נזנחה ובצדק.
לדבריו, הוצאות התדיינות משפטית, ובכלל זה הוצאות התדיינות פלילית, עשויות להיות שלובות בייצור הכנסתו של הנישום באחד משני מצבים שעמידה בהם דורשת בדיקה עובדתית: האחד, כאשר הפעילות נשוא ההתדיינות התרחשה במהלך הפעילות העסקית של הנישום; השנייה, כאשר תכלית ההתדיינות היא שימור או השבחה של נכס השייך לנישום, גם אם הפעילות נשוא ההתדיינות התרחשה בעבר, שלא במסגרת הפעילות העסקית, הגם שכאשר התכלית היא השבחת נכס יש לבחון אם מדובר בהצאה פירותית.
בענייננו, קבע השופט גרוסקופף, ההוצאות לא נכנסות בגֶדר החלופה הראשונה. שכּן, אמנם ההתדיינות המשפטית התנהלה לאחַר שנוסדה החברה, אך לפי העוּבדות שנקבעו בפסק-הדין הפלילי, האירועים נשוא ההליך התרחשו בין השנים 1993–2002 כשבשנים אלו פעל המערער כעצמאי ואילו החברה לא הייתה קיימת. על כן, לא ניתן לומר כי האירועים התרחשו במהלך הפעילות העסקית של החברה, שכּן החברה טרם באה לעולם.
השופט גרוסקופף הוסיף וציין, כי ההוצאות אף לא נכנסות בגֶדר החלופה השנייה. שכּן, אפילו תתקבל טענת המערערים כי ניהול ההליך הפלילי נועד להגן על רישיון הסחר בעתיקות של המערער וכן על המוניטין שלו (אף כי טענה זו נדחתה על ידי בית-המשפט קמא), באף שלב לא טענו המערערים כי רישיון הסחר של המערער, שמו הטוב והמוניטין שלו שייכים לחברה. בהתאם, אף לא נאמר כי בעת הקמת החברה העביר המערער את הרישיון (וספק אם הדבר אפשרי) ואת המוניטין לבעלות החברה. כל שנטען הוא, כי שלילת הרישיון ופגיעה במוניטין של המערער היו מביאים לפגיעה בפעילות החברה. על-כן, תכלית ההתדיינות הייתה להגן על נכסים של המערער, ולא על נכסי החברה.
השופט גרוסקופף דחה את ניסיונם של המערערים להרחיב את קשת המקרים בהם הוצאה נחשבת שלובה בייצור הכנסה ולכלוֹל בגדרהּ גם הוצאות הנחוצות לצורך מניעת פגיעה ישירה בעובד באופן העלול לפגוע בעקיפין בחברה. לדבריו, לא ניתן לקבל הרחבה זו, לא בהקשר הכללי ולא בהקשר הקונקרטי של הוצאות התדיינות משפטית. משמעה של הרחבה זו היא למעשה מַעבר ממבחן האינצידנטליות למבחן של קשר סיבתי עובדתי, דהיינו לא נדרש שההוצאה תהיה שלובה בייצור ההכנסה, אלא שתהיה נחוצה על מנת לאפשר את ייצור ההכנסה. הרחבה זו נוגדת את תיקון 170 לפקודה ואת ההיגיון שבבסיס סעיף 32(1) לפקודה. זאת ועוד, כמעט תמיד יכולה להיות השפעה כלשהי על החברה ופעילותה העסקית כתוצאה מעִניין שקשור לאחד מעובדיה. לפיכך, קבע השופט גרוסקופף, ההרחבה אותה מבקשים המערערים היא בגֶדר פריצת גדרות, שאין מקום לאפשר.
לאור כל האמור, קבע השופט גרוסקופף, כי הוצאות ההתדיינות בהן עסקינן אינן שלובות בייצור הכנסת החברה ולפיכך לא ניתן להכיר בהן כהוצאות של החברה. עוד קבע השופט גרוסקופף, כי ניתן היה להתיר את ההוצאות בניכוי אם החברה הייתה מדַווחת על הוצאות ההתדיינות כהוצאת שכר, דבר שלא נעשה, ואשר היה מגדיל את חבות המס של המערער ומחיֵיב ניכוי מס במקור מצד החברה.
 
ההחלטה בעניין נחיאסי
עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת י' סרוסי) בגדרהּ נדחתה בקשת המבקש לקבוֹע מועד לדיון הוכחות נוסף לחקירת עד מטעמו  אשר לא היה באפשרותו להגיע לישראל למועד ההוכחות שנקבע והתקבלה בקשת המשיב (פקיד-שומה גוש דן) להוצאת תצהירו של העד מהתיק.
לטענת המבקש, החלטת בית-המשפט עלולה לפגוע באופן בלתי-הפיך ביכולתו לבסס את טענותיו בערעור ויש לבטלה אף אם החלטת העד שלא להגיע לדיון שנקבע התבררה לאחַר מעשה כשגויה. עוד נטען, כי היה ניתן לרפא פגם זה על-ידי הטלת הוצאות לטובת המשיב חֵלף מחיקת תצהירו של העד מתיק הערעור.
 
בית-המשפט העליון, מפי השופטת י' וילנר, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת וילנר קבעה, כי ההחלטות בעניין זימון עדים והבאת ראיות הן החלטות דיוניות באופיָן שערכאת הערעור אינן נוטה להתערב בהן, והן אף נכללות בסעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 ("הצו"); הגם שהחלטות על דחיית בקשה לזימון עד או להגשת ראייה הוחרגו במפורש מהצו, ובמקרים המתאימים בהם קיים חשש מפני ניהול הליך אשר יוביל בסופו של דבר לפגיעה בצדדים, תינתן רשות ערעור על החלטות אלה.
השופטת וילנר הוסיפה וקבעה, כי המקרה הנדון אינו בא בגֶדר המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור, וזאת לאור נסיבות המקרה.
לאור זאת, קבעה השופטת וילנר, כי הבקשה אינה מַצדיקה בחינה של ערכאת הערעור בשלב הזה, אם כי מובן כי ככל שהמבקש ימצא בכך צורך, הוא יוכל להעלות טענותיו בנדון במסגרת הערעור על פסק-הדין בסיום ההליך.
 
פסק-הדין בעניין עו"ד יוסי אשד
עניינו של פסק-הדין בבקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה לחיובי יתר של קנסות בגין אי-הצהרה במועד הנגבים שלא כדין מנישומים שלא הגישו במועד הצהרה על עסקה במקרקעין למנהל מיסוי מקרקעין.
בעקבות הגשת הבקשה, ניתנה הודעת חדילה.
 
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ע' שחם, דחה את הבקשה (קישור לפסק-הדין).
 
פסק-הדין בעניין אביבה סלע
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין אביבה סלע.
המערערת הנה בעלת המניות בחברת לייזר אסתטיק בע"מ ומנהלת החברה.
בין המערערת לבין המשיב (פקיד-שומה אילת) התגלעה מחלוקת באשר ליתרת החובה של המערערת בחברה.
לטענת המשיב, מדובר בסכומים שנמשכו מתוקף היותה בעלת מניות בחברה ועל-כן יש לראות בהם בגֶדר דיבידנד.
המערערת, לעומת זאת, טענה, כי משיכות הכספים נעשות באופן שוטף והיו חֵלף שכר עבודה ושימשו למחיה ולקיום יום-יומי ולא היוו משיכות דיבידנד ולכן יש לחייבם כמשכורת בידי המערערת.
 
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, קיבל את הערעור באופן חלקי (קישור לפסק-הדין).
 
פסק-הדין בעניין האחים ספיאן בע"מ
המערערת הייתה רשומה בתקופה הרלבנטית לערעור כעוסק מורשה במשרדי מע"מ באר-שבע.
לטענתה, עָסקה בתקופה האמורה בעבודות עפר ובהשכרת ציוד מכני הנדסי ("צמ"ה) ובכלל זאת ביצעה עסקאות שמהותן הייתה השכרת צמ"ה לעוסקים תושבי איזור אילת ובהתאם היא דיוְוחה על עסקאות אלו כעל עסקאות החייבות במע"מ בשיעור אפס בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק אזור סחר חפשי באילת (פטורים והנחות ממיסים), תשמ"ה-1985 ("חוק אסח"א").
המשיב (מנהל מע"מ באר-שבע) דחה את הטענה וחִייב את המערערת במע"מ בשיעור מלא, וזאת בטענה כי מהות העסקאות לא הייתה השכרת צמ"ה כי אם ביצוע עבודות עפר על-ידי המערערת באמצעות צמ"ה שלה עבוּר עוסקים אילתיים.
המערערת טענה לחלופין, כי הגם שלא נרשמה כעוסקת במשרדי מע"מ באילת עוֹבר לביצוע העסקאות, כדרישת הוראות סעיף 1(2) לחוק אסח"א, הרי שעָמדה בפועל בדרישה לקיום עסק באילת ובהתאם היא זכאית להירשם כעוסקת במשרדי מע"מ אילת למפרע בגין התקופה שבּה בוצעו העסקאות.
 
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).