מבזקי מס

15/06/2016: פוקר למחשבה: חיוב במס של שחקן פוקר ישראלי ושאלת סיוּוגו כתושב ישראל; החלטת מיסוי בנושא החלת הוראות המיסוי והדיווח לגבי נאמנות על חברה לנאמנות

פסק-הדין בעניין רפי אמית (קישור לפסק-הדין)
המערער, יליד 1979, הֵחל, בעודו בן 23, לשהוֹת פרקי זמן ממושכים בחו"ל, תוך שזמנו הוקש, במידה רבה, למשחק הפוקר.
המערער שיחק במשחקים מזדמנים בבתי קזינו, באמצעות אתרי אינטרנט ובטורנירים מאורגנים, כשבמהלך שנות האלפיים צבר המערער סכומי כסף ניכרים מזכיות במשחקי פוקר.
המשיב, פקיד-שומה תל-אביב 4, קבע, כי המערער נותר תושב ישראל חֵרף היעדרויותיו הרבות מישראל, ובהתאם הוציא לו שומה בצו לשנת-המס 2007 (שנות-המס שקָדמו לשנת 2007 התיישנו, וכך גם שנת-המס 2008). עוד קבע המשיב, כי השתתפות המערער במשחקי הפוקר הייתה בבחינת עסק או משלח-יד שההכנסה ממנו חייבת בשיעורי המס הרגילים. 
המערער, לעומת זאת, סבור, כי קשרי התושבוּת שלוֹ לישראל נותקו כבר בשנת 2002, עם נסיעתו הארוכה הראשונה לחו"ל. כך, לשיטתו, מרכז חייו עבר לחו"ל ועל-כן הוא אינו חייב כלל במס בישראל בגין הכספים בהם זכה במשחקי הפוקר. לחלופין, טען המערער, כי יש לראוֹת בו תושב חוזר ותיק בשנת-המס 2007 ועל-כן הוא פטוּר ממס על הכנסותיו מחו"ל. עוד טען המערער, וגם זאת לחלופין, כי פוקר הוא משחק מזל שההשתפות בו אינה יכולה להוות עסק או משלח-יד, ועל-כן אם דינו להתחייב במס בישראל, אזי שיעור המס יוגבל ל-25% בלבד, כפי שחל אז על הכנסה מהימורים, מהגרלות ומפרסים.
עוד נציין, כי המשיב קבע שהמערער היה חייב לנהל פנקסי חשבונות בקשר לפעילותו בתחום הפוקר, ומשלא עשה כן יש להגדיל את שיעור המס החָל ב-10% מההכנסה החייבת, וזאת מכוח סעיף 191ב לפקודה ("הגדלת שיעורי המס בשל אי ניהול פנקסים"). למותר לציין, כי גם סוגיה זו הייתה במחלוקת.
לבסוף, נציין, כי הצדדים היו חלוקים גם ביחס לשאלת זכאותו של המערער לזיכוי בגין מס אמריקאי אשר, לפי טענת המערער, נוכה במקור בשנת 2007.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור בעיקרו.
בראשית פסק-הדין, האוחז 47 עמודים, נדרש השופט קירש לשאלת תושבותו של המערער ובכלל זאת לחזקות התושבוּת כאמור. השופט קירש קבע, כי לאחַר בחינת נסיבות המקרה (המיוחדות) ובכלל זאת היות המערער "חסר תושבות" (וראו לעניין זה את סעיף 86 לפסק-הדין), המסקנה המתבקשת היא שהמערער לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח ניתוק קשרי תושבוּת, וזאת חרף תחושתו הסובייקטיבית כי הוא עזב את ישראל וחדל להיות תושב (ראו בעניין זה את סעיפים 47–89 לפסק-הדין). בהתאם, קבע השופט קירש, כי בשנת-המס נשוא הערעור (שנת-המס 2007), המערער היה תושב ישראל מפני שמרכז חייו נותר בישראל גם בשנה זו (מסקנה זו ייתרה את הצורך לדון בטענת ה"תושב חוזר ותיק").
לאחר מכן, נדרש השופט קירש לאופן חישוב ההכנסה החייבת שבוצע על-ידי המשיב בדרך של השוואת ההון שהוצג בהצהרת ההון של המערער ליום 31.12.2002 לבין המוצג בהצהרת ההון ליום 31.12.2007 ואשר הביאה להפרש בסך 4,250,950 ש"ח. השופט קירש קבע, כי המערער עמד בנטל להראות כי חלק ממשי מהפרש ההון נבע מהכנסות אשר הופקו בשנות-מס סגורות, וזאת בְּשל הנתונים המוכחים בקשר לזכיות בטורנירים בשנים 2005 ו-2006; וכי בהתאם לכך, אף לפי הגישה המחמירה יותר אשר מצדיקה ייחוס הפרש הון לשנת-מס פתוחה על-מנת ש"חוטא לא ייצא נשכר", יש מקום לייחֵס רק את היתרה הבלתי-מוסברת העומדת על 1,446,950 ש"ח, לשנת-המס 2007.
השופט קירש המשיך ובָּחן את השאלה מהו שיעור המס שיש להשית על ההכנסה החייבת ממשחקי הפוקר. לאחַר ניתוח מעמיק (ראו סעיפים 99–144 לפסק-הדין), קבע השופט קירש, כי נסיבות המקרה מצביעות על כך שהמערער היה "שחקן פוקר" במקצועו וכי הכנסותיו ממשלח-יד זה חייבות במס לפי סעיף 2(1) לפקודה, דהיינו בשיעור מס רגיל.
השופט קירש המשיך ונדרש לשאלה, האם בדין חיִיב המשיב את המערער במס בשיעור מוגדל על-פי סעיף 191ב לפקודה. לדבריו, סימני השְאֵלה ששררו – הן לגבי תושבותו של המערער ועצם חבותו במס ישראלי על הכנסותיו מחו"ל והן לגבי סיווג ההכנסה מהזכיות בפוקר, אשר לטענתו כלל לא נבעו מעסק או ממשלח-יד – די בהם כדי להצדיק הימנעות מהפעלת הסנקציה לפי אותו סעיף 191ב; והשְאֵלה העקרונית של פרשנות אותו סעיף תישאר לעת עתה בצריך עיון.
לבסוף, נדרש השופט קירש לשאלת זכאותו של המערער לזיכוי בגין המס האמריקאי ששילם, לטענתו, בשנת-המס 2007. השופט קירש קיבל את עמדת המערער כי ניתן להסתפק באישור שהמציא ארגון ה-WSOP אשר ארגן את הטורניר וניכה את המס במקור ואין חובה חוקית להמציא אישור בעניין זה מרשויות המס בארה"ב. עם זאת, השופט קירש קבע, כי על המערער להמציא למשיב הבהרה מאת ארגון ה-WSOP לפי סכום הניכויים שמצוין באישור אכן הועבר לידי רשויות המס בארה"ב.
 
החלטת מיסוי 5326/16 (קישור להחלטה)
עניינה של ההחלטה בחברה תושבת ישראל שהוקמה במטרה לנהל נאמנויות ולהחזיק נכסים בנאמנות עבוּר אחרים, תוך שהחברה משמשת כנאמן במסגרת עסקות נאמנוּת שונות.
החברה מנהלת חשבונות נאמנות ונאמנויות ממספר סוגים:
  1. נאמנויות בהן הלקוח הוא היוצר והנהנה כשניהול הנאמנוּת כפוף להוראות שמתקבלות מהלקוח;
  2. ניהול נאמנויות לצורך קיום של חיוב מסוים, כגון: נאמנות להנפקות של תעודות סל, נאמנות במסגרת שותפויות וקרנות גידור, החזקת ניירות-ערך במסגרת חסימה בתקופת ההטבות שבסעיף 103 לפקודה, נאמנות שנועדה לאפשר קיום ההתחיבויות על-פי הסכם בין צדדים (לרבות Escrow), ניהול "חשבון מפצל" לתשלומי סוכני ביטוח למבטחים ושמירת פיקדונות של משקיעים עבוּר קרנות נדל"ן אמריקאיות לפני מילוי התנאים להעברת הכספים לקרן;
  3. הקמת קרנות פרטיות ו/או ניהולן לטובת נהנים שנקבעו על-ידי מקים הקרן.

בפנייתה למחלקה המקצועית, ביקשה החברה אישור לכך שפרק רביעי 2 בחלק ד לפקודת מס הכנסה, שעניינו בנאמנויות, לא יחול על תחומי הפעילויות שצוינו לעיל; וחובת הדיווח לפי סעיף 131(א)(5ב) לפקודה לא תחול על אדם המכהן או משַמש כנאמן בנאמנות (לפי חוק הנאמנות) אשר אותו פרק רביעי 2 אינו חל עליה ואף לא תחול לגבי נאמנות כאמור.

המחלקה המקצועית קיבלה את הבקשה ביחס לפעילויות החברה המפורטות בסעיפים 1 ו-2 לעיל, אך לא ביחס לסוג הפעילות השלישי.
עם זאת, נקבע, כי על החברה לשלוח מידי שנה את רשימת הלקוחות נשוא שתי הפעילויות הראשונות לפקיד-השומה שבו מתנהל תיקה של החברה וכן ליחידה למיסוי בינלאומי ברשות המיסים.
עוד נקבע בהחלטה, כי היא אינה מהווה אישור או קביעה לעניין חובותיה של החברה מכח חקיקת ה-FATCA ו/או הסכם בינלאומי אחר, ככל שקיימות כאלו.