מבזקי מס

23/07/2015: בית-המשפט העליון: שאלת סיוּוגה של עסקה למכירת לוגו וסימן מסחר כמכר מוניטין הגם שהעסקה לא כונתה ככזו

במבזק מיום 26.9.2012 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין תדיראן בע"מ (ע"מ (ת"א) 1052-06).
 
תמצית העוּבדות הינה כדלקמן:
בשנת 1996, הֶעבירה תדיראן בע"מ ("תדיראן") – היא המערערת – לחברת תדיראן קשר בע"מ, חברה בשליטתה המלאה ("חברת הבת"), את כל פעילותה העסקית בתחום הקשר.
בשנת 1999 נחתם הסכם נוסף בין תדיראן לבין חברת הבת, לפיו הֶעבירה תדיראן לחברת הבת את הזכות להשתמש בשם Tadiran Communication Ltd, בלוגו ובסימן מסחר תמורת 15,000,000$.
לטענת תדיראן, הסכום האמור מהווה תמורה בגין מכירת מוניטין וחייב במס בשיעור 10% בהיותו סכום אינפלציוני חייב (מדובר היה בדין שלפני תיקון 132 לפקודה).
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
השופט אלטוביה קבע, כי הָחֵל בשנת 1996, חברת הבת היא אשר סיפקה ללקוחות מוצרים ושירותים בתחום הקשר והיא אשר קבעה את שמות המוצרים ומחירם; וכי בתקופה שלאחַר כריתת ההסכם משנת 1996, ככל שהלקוחות הבחינו באיכות מוצרי הקשר, איכות השירות שמות המוצרים ומחירי השירותים, ייחסו כל אלה לחברת הבת ולא לתדיראן, וממילא ככל שנרכש מוניטין בקשר למוצרים ולשירותים שסיפקה חברת הבת ללקוחותיה בתחום הקשר, יש ליַחסו לחברת הבת ולא לתדיראן.
 
מכאן הערעור לבית-המשפט העליון.
 
בית-המשפט העליון, מפי השופטת א' חיות ובהסכמת הנשיאה מ' נאור והשופט ס' ג'ובראן, קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופטת חיות קבעה, כי גם לאחַר ההסכם משנת 1996 נותרו המוניטין בתחום הקשר בידי תדיראן והם נמכרו על-ידה לחברת הבת רק עם ההתקשרות בהסכם משנת 1999.
השופטת חיות הסבירה, כי הפּסיקה במישור המס הכירה, בדומה לפסיקה בדין הכללי, כי סימן מסחר וכן השם והלוגו ייחשבו ככלי קיבול של נכס המוניטין ואמצעי להגנה עליו; וכך היו גם פני הדברים גם במקרה דנא, כאשר השם והלוגו אשר נמכרו על-ידי תדיראן לחברת הבת בהסכם משנת 1999 בהחלט מיַיצגים מוניטין אשר נשתמר בידי תדיראן גם לאחַר התקשרותה עם חברת הבת בהסכם משנת 1996.
השופטת חיות הוסיפה ונדרשה למהותו של המוניטין ולסממן המובהק המלמד על מכירתו – מכירתו של העסק כ"עסק חי" במובן זה שהמעביר מושך את ידיו מן העסק הנעבר ונפרד ממנו על כל המשתמע מכך (דבר שלא קרה, לשיטתה, במסגרת ההסכם משנת 1996); כמו גם קיומו של הסכם אי-תחרות (שלא נחתם בשנת 1996 אלא בשנת 1999).
עוד קבעה השופטת חיות, כי אין מקום ללמוד לענייננו מהלכת ליבוביץ (רע"א 371/89), שכּן בניגוד לעניין ליבוביץ ולמקרים אחרים בהם יושמה הלכה זו בענייננו אין מדובר במערכת יחסים של מפיץ–יצרן שבה היצרן טוען כי רכש מוניטין במנותק מן המוניטין של היצרן, אלא במערכת יחסים שבין יצרן (תדיראן) שעָרך רה-ארגון תאגידי והעביר את פעילות הייצור מחטיבה לחברת בת, ממנה לא התנתק ובה המשיך לשלוט באופן מלא גם לאחר מכן; ובהינתן מערכת היחסים התאגידית האמורה, ההלכה לפיה, ככלל, המוניטין ישויכו ליצרן, אין די בה כדי לשלול את המסקנה כי המוניטין נותרו בידי תדיראן.
השופטת חיות הוסיפה וקבעה, כי העובדה כי המונח מוניטין לא נזכר בהסכם משנת 1999 אין בה לטעמה כדי לשלול מסקנה זו בהינתן העובדה שהשם והלוגו שהינם, כאמור, כלי קיבול מובהקים של מוניטין העסק, נמכרו על-פי אותו הסכם וכן בהינתן יתר העוּבדות והנתונים המלמדים כולים על כך כי מדובר בעסקת מכר מוניטין המשולבת במכירת מכלול עסקיה של תדיראן.
לבסוף, נדרשה השופטת חיות לשווי המוניטין שנמכרו, תוך שהיא קובעת כי יש לייחֵס את מלוא התמורה שהתקבלה בהסכם משנת 1999 למֵכר מוניטין. זאת, מהטעם שתדיראן עמדה בנטל להוכיח זאת (תדיראן תמכה את טענותיה בתצהירו של ד"ר שיף, בעל תואר ד"ר לכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אשר שימש מאז 1979 בתפקידים בכירים בתדיראן), בעוד שהמשיב מצידו המשיך לדבוק בעמדתו כי בעסקה דנן לא נמכרו מוניטין, והוא לא הציג, ולוּ לחלופין, כל חוות-דעת או הערכה הנוגעת לשווי המוניטין, היה ועמדתו זו תידחה.