מבזקי מס

12/06/2015: פסיקה חדשה: האם נכה הפטוּר ממס הכנסה זכאי גם לפטוֹר ממס רווח בְּשל פעילותו כמוסד כספי? האם פקיד-השומה רשאי לדרוש הגשת דו"חות לאחַר 13 שנים?

פורסמו שני פסקי-דין:
 
פסק-הדין בעניין פלוני (קישור לפסק-הדין)
המערער, יחיד שהוכר כנכה לצמיתות וככזה זכאי לפטוֹר ממס הכנסה לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה, מנהל, בין היתר, עֵסק לחלפנות כספים ומסוּוג לשם כך כ"מוסד כספי" לעניין חוק מע"מ.
לטענת המערער, הפטוֹר המוקנה לו על-פי הוראות סעיף 9(5) לפקודה גורר גם פטוֹר ממס רווח, וזאת לאור הגדרת המונח "ריווח" שבסעיף 1 לחוק מע"מ לפיה מדובר ב"הכנסה חייבת כמשמעותה בפקודת מס הכנסה...".
בית-המשפט המחוזי בנצרת, מפי השופט ע' עיילבוני, דחה את הערעור.
השופט עיילבוני קבע, כי יש לדחות את הפרשנות המוצעת על-ידי המערער, הן משום שהיא נוגדת את ההיגיון והן משום שהיא נוגדת את תכלית החקיקה ואף אינה מתיישבת עם לשון החוק.
לדבריו, המחוקק ראה לנכון להפנות למונח "הכנסה חייבת" בפקודת מס הכנסה תוך שהוא משתמש בתיבה הלשונית "כמשמעותה" להבדיל מהמונח "כהגדרתה" בפקודה, וממילא יש להבין את דבר החקיקה על-פי תכליתו, דהיינו ההכנסה החייבת, מבּחינה מהותית, על-פי הפקודה.
כלומר, מוסיף השופט עיילבוני ומסביר, המונח הכנסה חייבת כמשמעותה בפקודת מס הכנסה היא בסיס רחב יותר מהכנסה חייבת כהגדרתה בפקודה, באופן כזה שהמונח הראשון כולל הכנסה פטורה כהכנסה חייבת בעוד שהמונח השני מחריג את ההכנסה הפטורה מחבות המס.
עוד ציין השופט עיילבוני, כי כל פרשנות אחרת תוביל למצב שבוֹ המערער יִגבה את מס הרווח מהצרכנים (משל היותו מע"מ – א' ש') וישמור את המס שנגבה על-ידי בכיסו, ובוודאי שלא לכך התכוון המחוקק.
 
פסק-הדין בעניין אהרונוב (קישור לפסק-הדין)
המערער כיהן בשנים הרלבנטיות לערעור בתפקיד יו"ר עמותת צעירי אגודת חב"ד ("העמותה").
במשך השנים, המערער לא מסר למשיב כל דיווח בדבר הכנסות שהיו לו מהעמותה או ממקורות אחרים.
בְּשל חשד למעילות כספים בעמותה, נפתחה חקירה משולבת של פקיד שומה חקירות והמשטרה נגד העמותה, עובדיה ובעלי התפקידים בה, ולאחַר קבלת ממצאי החקירה, דרש המשיב (פקיד-שומה ירושלים) מהמערער כי יגיש דו"חות על הכנסותיו לשנים 1997–2008.
המערער לא נענה לדרישת המשיב, ולכן קבע המשיב את הכנסותיו לשנות-המס 1997–2001 לפי מיטב הַשפיטה, וזאת תוך שהוא מתבסס על ממצאי החקירה. 
בדו"חות שהגיש המערער בשלב מאוחר יותר, לא נכללו הכנסות מכל מקור שהוא.
בהיעדר הסכמה בין הצדדים, קבע המשיב בצו שהגיע לידי המערער ביום 1.1.2014 את השומות לשנות-המס 1997–2001.
המערער העלה טענה מקדמית של התיישנות. בנוסף, ולגופו של עניין, טען המערער שלא קיבל שכר כלשהו מהעמותה או מכּל גורם אחר, בין בכסף ובין בשווה-כסף.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור.
ראשית, נדרש השופט מינץ לטענת ההתיישנות וקבע, כי פקודת מס הכנסה אינה מגבילה את סמכות פקיד-השומה לדרוֹש מכל אדם דו"ח, והוא אינו כבול באותו שלב להוראות סעיף 145(א)(2) לפקודה המאפשרת לו לקבוֹע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו של הנישום רק תוך שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ נמסר הדו"ח.
עוד קבע השופט מינץ, כי בצדק טען ב"כ המשיב כי המגבלות החלות על המשיב בעניין זה הן המגבלות החלות על כל רשות מינהלית לפי כללי המשפט המינהלי, כאשר סבירות מעשי המשיב תיבחן בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו; וכי סבירות מעשי המשיב במשלוח דרישה לאדם להגיש דו"חות תימדד לא רק בתקופה שחָלפה מהמועד אודותיו נדרש הגשת הדו"ח ועד משלוח הדרישה וניתן להעלות על הדעת נסיבות אחרות רלבנטיות לעניין בחינת סבירות הדרישה, כגון: הסיבה שבעטיה נשלחת הדרישה, סכום המס שבמחלוקת, קיומו של חשד להעלמת מיסים ועוד.
לגופו של עניין, קבע השופט מינץ, כי הגם שהדרישה למערער נשלחה כ-13 שנים לאחַר תום שנת-המס הראשונה בה נדרש להגיש דו"ח (שנת 1997), הרי שבמכלול הנסיבות, מועד משלוח הדרישה עומד במתחם הסבירות.
השופט מינץ הוסיף וקבע, כי אין מקום להיקש (שנטען על-ידי המערער) בין המקרה דנא לבין דיני ההתיישנות האזרחיים החָלים לפי חוק ההתיישנות. שכּן, הגם שדינים אלה אכן קובעים תקופת התיישנות של 7 שנים, תחילת תקופה זו צריכה להימנות רק עם היוודע תוצאות החקירה הפלילית ולא בסמוך להפקת ההכנסות על-ידי המערער מלפני 13 שנה, וזאת כמתחייב מהוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
לאור מסקנתו, כי המשיב היה רשאי לשלוֹח למערער דרישה להגשת דו"חות במועד ששלח וכי דרישה זו עָמדה בכללי המשפט המינהלי, המשיך השופט מינץ ונדרש לדיון בשומות לגופו של עניין, תוך שהוא קובע, כי אין להתערב בהן.
עוד קבע השופט מינץ, כי אין גם מקום להתערב בהחלטת המשיב להטיל על המערער קנס גירעון, וזאת לא רק מהטעם שהמערער לא טען בעניין זה אלא שאף אין כל טעם ענייני בכך באשר פעולות המערער נעשו בכוונת מכַוון לקבל הטבות מס שלא היה זכאי לקבלן על-פי דין וזהו מקרה מובהק של הטלת מס גירעון.
לבסוף, נקבע, כי המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 75,000 ש"ח.