מבזקי מס

01/04/2015: פסיקה חדשה: מחילת חוב בין צדדים קשורים; חישוב הכנסה חייבת של מפעל מאושר

פורסמו שני פסקי-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מפי השופט מ' אלטוביה.
 
פסק-הדין בעניין פישמן רשתות בע"מ (קישור לפסק-הדין)
השאלה המרכזית שעמדה בבסיסו של פסק-הדין הייתה שאלת זכאותם של מר אליעזר פישמן ושל חברת פישמן רשתות לקזז הפסדי הון שנוצרו להם, לשיטתם, ממימוש ערבויות שנתנו לבנקים לטובת חברות בקבוצת פישמן, וזאת לאור העובדה שהראשונים מחלו לחברות אלו על חובן כלפיהן.
השופט אלטוביה ניתח את הלכת זיסו גולדשטיין כמו גם את המבחנים להתגבשותו של "חוב אבוד" וקבע, כי כדי לשכנע שמדובר בחוב אבוד על הנישום להוכיח נקיטת הליכי גבייה סבירים שלא הועילו או להוכיח שהחייב נכנס להליכי פירוק או פשיטת רגל וכי אין אפשרות או הצדקה כלכלית לנקוט בהליכי גבייה נגדו או להוכיח שבידי הנישום מידע אמין אודות החייב לפיו ברור שאין החייב מסוגל לפרוע את החוב בכלל; וכי במקום שאין וודאות בהיות החוב אבוד, לא ניתן להכיר בחוב ככזה מייד בסמוך למועד בו נוצר החוב והמועד לקביעה כזו אינו יכול להיות נתון לבחירה שרירותית של הנישום.
לגופו של עניין, ולאחַר שבָּחן את החברות החייבות, הונן העצמי ונכסיהן לשנה בה נתבע הפסד ההון (שנת-המס 2006), קבע השופט אלטוביה, כי חובותיהן של החברות כתוצאה ממימוש הערבות באותה שנה אינו חוב אבוד וממילא אין לקזזו כנגד רווחי ההון שנצמחו באותה שנה.
 
נציין, כי במקור קבע השופט אלטוביה, כי פסק-הדין בר פרסום למעט מידע הנוגע להכנסותיהם של המערערים ושווי נכסיהם שלגביו הוטל איסור פרסום; וכי מידע שמצוי ממילא בידיעת הציבור לרבות דרך דו"חות ציבורים, לא יחול עליו הצו האמור.
ברם, היות שמספר אתרים משפטיים פרסמו את פסק-הדין במלואו (דהיינו, בניגוד לצו איסור הפרסום האמור, וככל הנראה בשוגג), כמו גם לאור ההלכה לפיה פסקי-דין בערעורי מס הם ברי פרסום בלא סייג למעט הסייגים הרגילים שבדין שאינם מתקיימים במקרה זה, החליט השופט אלטוביה, מאוחר יותר, כי אין עוד מקום להותרת צו איסור הפרסום החלקי על כנו, וזה בוטל.
 
עוד נציין, כי על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
 
פסק-הדין בעניין דל-פק מערכות בע"מ (קישור לפסק-הדין)
עניינו של פסק-הדין במחלוקת עובדתית (וכנגזר מכך, משפטית) מורכבת בכל הנוגע לשומות שקבע המשיב, פקיד-השומה למפעלים גדולים, בצו למערערת, לשנות-המס 2000–2002, בקשר למפעל מאושר בבני ברק והרחבה שבוצעה בדימונה.
בתמצית נציין, כי לשיטת המערערת, חישוב ההכנסה החייבת המוטבת במפעל בדימונה צריך להיות על-פי יחס המחזורים, בעוד שלגישת המשיב נדרש היה ליישם חישוב משולב של יחס מחזור ויחס נכסים.
השופט אלטוביה סָקר בהרחבה את העוּבדות הרלבנטיות ובכלל זאת את העובדה שחלק גדול מפעילות הייצור של המערערת נעשה על-ידי קבל-משנה שמפעלו שָכַן בסמוך למפעל של המערערת בדימונה וכן את המסמכים שהוצגו בפניו – ובכללם כתב האישור, הרולינג שקיבלה המערערת, הסכם הפשרה שנחתם בין המערערת לבין המשיב ומכתב ההבהרה שניתן למערערת על-ידי מרכז ההשקעות – וקבע, כי יש לקבל את עמדת המשיב בסוגיה שבמחלוקת.
השופט אלטוביה ביקר בחריפות את אופן התנהלותה של המערערת (ראו לעניין זה, את סעיפים 41, 43 ו-44 לפסק-הדין), הגם שציין שגם המשיב ואולי גם מרכז ההשקעות פעלו באופן "מעורר תהיות בלשון המעטה" (ראו סעיף 41 לפסק-הדין).
בנוסף, ובין היתר לאור מספר ישיבות ההוכחות הרב שנדרשו כדי לשמוע את הערעור, קבע השופט אלטוביה, כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 250,000 ש"ח!
 
יצוין, כי פסק-הדין נושא את הכיתוב "דלתיים סגורות" אך מותר היה לפרסמו מהטעם שחָלפו 7 ימים מיום מתן פסק-הדין והמערערת לא הגישה בקשה כלשהי בעניין זה (ראו סעיף 45 לפסק-הדין).
 
עוד יצוין, כי בכוונת המערערת להגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.