מבזקי מס

18/11/2020: תושבוּת חברה, קיזוז הפסדים שמקורם בחברה משפחתית, אי-העברת מידע למשיב וקנס גירעון; שאלת תחולתו של סעיף 5(ב) לחוק מע"מ וטענות התיישנות שלא נטענו בהשגה; היטל עובדים זרים; רכישת מניות איגוד מקרקעין; חשבוניות פיקטיביות

שאלת תחולתו של סעיף 5(ב) לחוק מע"מ וטענות התיישנות שלא נטענו בהשגה

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מיום 24.9.2017 דיווחנו על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין גבעות דוד השקעות ונדל"ן בע"מ.

נזכיר את עיקרי העוּבדות:
המערערת התקשרה ביום 30.1.2007 בהסכם עם אנשים פרטיים לרכישת בניין ישן ברחוב הירקון 84 בתל-אביב הכולל 15 דירות בארבע קומות.
רוכשת פוטנציאלית שקָדמה למערערת פָּנתה בחודש אוגוסט 2006 לעיריית תל-אביב בבקשה לקבל היתר להריסת הבניין הישן ולבניית בניין חדש תחתיו שיכלול 12 דירות ב-2 קומות ("הבניין החדש").
בחודש ספטמבר 2006 אישרה העירייה את הבקשה למתן היתר להריסת הבניין הישן ולהקמת בניין חדש בן 6 קומות ו-12 דירות.
בחודש אוקטובר 2007 הגישה המערערת לעירייה בקשה להאריך את תוקף ההיתר שנתן ובקשה לשינוי שם מבקש ההיתר לשמה של המערערת. בקשה זו אושרה על-ידי העיריה בחודש נובמבר 2007.
ביום 30.1.2008 התקשרה המערערת בששה הסכמים למכירת 6 דירות בבניין הישן: 3 דירות ישנות בקומה השנייה מכרה המערערת למר חיים אלקובי, בעל עניין במערערת ("אלקובי"); ו-3 דירות ישנות בקומה הראשונה נמכרו למר סמי מרציאנו, בעל שליטה במערערת ומייסדה ("מרציאנו"). 
באותו יום (30.1.2008), התקשרו אלקובי, מרציאנו והמערערת בהסכם חלוקה ושיתוף בו נקבע, בין היתר, כי הצדדים מתחייבים לפעול למיצוי אופטימלי של הנכס עליו בניין הבניין הישן ומַסמיכים את המערערת לעשות כל שנדרש לשם כך.
כחודש לאחר מכן, התקשרו הצדדים בהסכם שיתוף פעולה, בגדרו הוסכם, כי הבניין הישן ייהרס ותחתיו ייבנה בניין חדש; כי אלקובי ומרציאנו יקבלו דירות בבניין החדש ששטחן העיקרי זהה לשטח הדירות הישנות; וכי המערערת תתקשר בהסכמים עם ספקים ונותני שירותים לצורך הקמת הבניין החדש ותחייב את אלקובי ומרציאנו בחלקם היחסי בעלוּת שרותי הבנייה.
ביום 9.3.2008 ניתן היתר לבניית הבניין החדש. ואילו הבניין נהרס בחודש אפריל 2008.
ביום 21.4.2009 התקשרה המערערת עם קבלן לביצוע עבודות שלד של הבניין החדש. בהמשך, המערערת התקשרה עם ספקים ונותני שירותים נוספים לצורך ביצוע העבודות לבניית הבניין.
ביום 18.10.2009 התקשרו אלקובי, מרציאנו והמערערת בהסכם שיתוף וחלוקה במסגרתו נקבע כי אלקובי ומרציאנו זכאים לקבל, כל אחד, 2 דירות בבניין החדש בקומות רביעית וחמישית, בהתאמה.
ביום 14.10.2013 ניתן טופס 4 לבניין החדש המהווה בניין מגורים בן 6 קומות ו-11 יחידות דיור, עם חזית מסחרית, מעל שתי קומות מרתף.

המערערת דיוְוחה למשיב (מנהל מע"מ ת"א) על העִסקה למכירת 6 הדירות הישנות לאלקובי ומרציאנו במסגרת הדו"ח התקופתי לחודש יוני 2008 שהוגש למשיב ביום 15.7.2008.
המערערת דיווחה על מחיר העִסקה לפי ההפרש שבין מחיר מכירת הדירות הישנות (8.1 מיליון ש"ח) לבין מחיר הרכישה שלהן (7.3 מיליון ש"ח) ובסה"כ דיווחה על עִסקה במחיר של 691,819 ש"ח לפי סעיף 5(ב) לחוק מע"מ. כמו-כן, דיוְוחה המערערת על מתן שירותי בנייה לאלקובי ומרציאנו בסכום של 4.4 מיליון ש"ח.

ביום 7.7.2014, למעלה מחמש שנים לאחַר המועד בו הוגש הדו"ח, הוציא המשיב למערערת שומת עסקאות, לפיה מדובר במכירה של ארבע דירות חדשות בבניין החדש, דהיינו ללא יישום של הוראות סעיף 5(ב). מכאן הערעור.*

* יצוין, כי הערעור דן גם בשומת תשומות שהוציא המשיב למערערת.

המערערת העלתה שלוש טענות:
טענתה העיקרית של המערערת היא, כי יש לאשר את האופן בו בוצעה עסקת מכירת הדירות הישנות לאלקובי ומרציאנו, תוך יישום סעיף 5(ב) לחוק ובהתאם למחיר המוצהר של הדירות הישנות. לשיטת המערערת, יש לדחות את טענת המשיב, לפיה יש לסַווג את העִסקה מחדש כמכירה של דירות חדשות תוך חיוב במע"מ על מלוא השווי של הדירות החדשות.
טענתה החלופית של המערערת היא טענת התיישנות המורכבת מטענה עיקרית ומטענה משנית: לפי טענת ההתיישנות העיקרית, חלה התיישנות על שומת מס העסקאות שהוצאה למערערת משום שחלפו למעלה מחמש שנים מתאריך הגשת הדו"ח התקופתי (ביום 15.7.2008, עבוּר חודש יוני 2008) ועד מועד הוצאת השומה (ביום 7.7.2014). שכּן, לפי סעיף 77(ב) לחוק, המשיב רשאי להוציא את השומה בתוך חמש השנים שלאחַר הגשת הדו"ח. לפי טענת ההתיישנות החלופית של המערערת, אף אם ייקָבע כי השומה בגין הדו"ח לחודש יוני 2008 לא התיישנה, יש לקבוע כי כל התשלומים ששולמו למערערת עבור רכישת הדירות, בתקופה של למעלה מחמש השנים שקָדמו למועד הוצאת שומת מס העסקאות (7.7.2014), התיישנו זה מכבר, ולכן יש להפחית את סכומי המע"מ בגינם מסכום השומה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לניתוח העִסקה וקבעה, כי המהות האמיתית של העִסקה אינה מכירת של 6 דירות ישנות מהמערערת לאלקובי ומרציאנו, שבצידה מתן שירותי בנייה של דירות חדשות, אלא מכירה של 4 דירות חדשות ולפי שווי של דירות חדשות.
עוד קבעה השופטת סרוסי, כי יש לקבל גם את טענתו החלופית של המשיב לפיה פיצול העִסקה לעסקאות נפרדות של מכירת דירות ישנות והזמנת שירותי בנייה של 4 דירות חדשות, מהווה עִסקה מלאכותית כמשמעותה בסעיף 138 לחוק מע"מ. שכּן, עלה בידי המשיב לשכנע, כי בבסיס העִסקה, כפי שהוצגה על-ידי המערערת, לא עמד טעם מסחרי יסודי (כלשונו של השופט רבלין בעניין סגנון (ע"א 2965/08)) וכי הטעם העיקרי לעריכתה באופן בו נערכה, אם לא היחידי, הוא הפחתת המס באופן בלתי-נאות.

השופטת סרוסי הִמשיכה ונדרשה להוראות סעיף 5(ב) לחוק מע"מ* תוך שהיא קובעת, כי הוראות אלו חלות על דירות מגורים משומשות בלבד; וכי נוכח מסקנתה לפיה מהותה האמיתית של העִסקה היא מכירה של דירות חדשות, אין לאפשר לה לקזז באמצעות יישום המנגנון שבסעיף 5(ב) את מס התשומות הכלול בשווי הדירות הישנות.

* ראו פס' 53 לפסק-הדין בגדרה דחתה השופטת סרוסי את טענת המשיב לפיה אין להחיל את הוראות סעיף 5(ב) על המערערת מהטעם שהיא קיזזה את מס התשומות בעת הרכישה מהמוכרים הפרטיים.

לבסוף, נדרשה השופטת סרוסי לטענות ההתיישנות שהעלתה המערערת ודחתה אותן בקובעה כי אלו לא נטענו במסגרת הליך ההשגה לפני המשיב (וראו הניתוח המפורט בעניין זה, פס' 60 ואילך לפסק-הדין).

הערעור לבית-המשפט העליון

המערערת ערערה על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וביום 11.11.2020 ניתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטים ע' ברון ו-י' אלרון)קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט גרוסקופף לטענת ההתיישנות שהעלתה המערערת.
לדבריו, לטענה זו יש הלכה למעשה שלושה ראשים: ראשית, במסגרת "טענת ההתיישנות העיקרית", נטען שהדו"ח התקופתי בעניין העִסקה הוגש ביוני 2008, בעוד שהשומה הוּצאה רק בחודש יולי 2014, וזאת בניגוד להוראת סעיף 77(ב) לחוק מע"מ. משמעות קבלת טענה זו היא ביטול שומת מס העסקאות שהוציא המשיב, ומתן תוקף לחיוב במע"מ על פי הדו"ח שהגישה המערערת ("התיישנות הדו"ח"); שנית, נטען שהמערערת הוציאה חשבוניות בגין העִסקה בחודש יוני 2008, ולמצער ביחס לתקבולים המפורטים בחשבוניות אלו חלה התיישנות בחלוף 5 שנים ממועד הוצאתן, וזאת בשים לב לסעיף 69(א) לחוק מע"מ. לטענה זו, אותה משמעות מעשית בענייננו כמו זו של טענת התיישנות הדו"ח, דהיינו ביטול שומת מס העסקאות ומתן תוקף לחיוב על-פי הדו"ח ("התיישנות החשבוניות"); שלישית, במסגרת "טענת ההתיישנות המשנית", נטען שהמערערת קיבלה תקבולים בגין העִסקה קוֹדם לחודש יוני 2009, וכי ביחס אליהם חלה התיישנות בחלוף 5 שנים מהמועד בו התקבלו אצל המערערת. משמעות טענה זו היא שיש לנַכּוֹת מהסכומים החייבים במס על פי שומת מס העסקאות את התקבולים שהתקבלו לפני המועד האמור ("התיישנות התקבולים").
השופט גרוסקופף קבע, כי מבּחינה עובדתית צדק בית-המשפט קמא בקביעתו כי טענת ההתיישנות כלל לא נטענה בהליך ההשגה. ואולם, השופט הוסיף וקבע, כי בעוד שבית-המשפט קמא דחה את התנגדות המשיב להעלאת טענת ההתיישנות (בטענה כי משלא הועלתה במסגרת הליך ההשגה אין לשְעות אליה במסגרת ערעור המס) ודן לגופה של טענת ההתיישנות, על שלוש חלופותיה, הוא בדעה כי יש לקבל את התנגדות המשיב באופן חלקי כך שהיא תמנע את העלאת טענות התיישנות הדו"ח והתיישנות החשבוניות אך לא את טענת התיישנות התקבולים.*

* ראו פסקות 27–35 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף.

באשר להתיישנות התקבולים, קבע השופט גרוסקופף, כי היה מקום להכיר בסכום נוסף (של כ-5 מיליון ש"ח) ככזה שהתקבל על-ידי המערערת מאלקובי ומרציאנו על-חשבון העִסקה קוֹדם לחודש יוני 2009 ועל יסוד הסכמתו הדיונית של המשיב,* תביעת המע"מ לגביו התיישנה.

* ראו לעניין זה פסקה 33 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף.

השופט גרוסקופף המשיך ונדרש לטענתה המהותית של המערערת לפיה העִסקה בינה לבין אלקובי ומרציאנו לא הביאה להפחתת מס בלתי-נאותה, אלא היא תואמת את לשונו ותכליתו של סעיף 5(ב) לחוק מע"מ להקל על עוסקים שרכשו נכסים מגורם פרטי.
השופט דחה טענה זו. לדבריו, קביעתו של בית-המשפט קמא – כי המהות האמיתית של העִסקה הייתה של מכר דירות חדשות ולא של מכר דירות ישנות בצירוף שירותי בניה – מבוססת כדבעי על העוּבדות ואין מקום להתערב בה. 
עוד ציין השופט, כי הקביעה כי זו הייתה מהותה האמיתית של העִסקה מייתרת את הדיון בשאלה אם מדובר בעסקה מלאכותית, הגם שאף בעניין זה מקובל עליו ניתוחו של בית-המשפט קמא.

לבסוף, נדרש השופט גרוסקופף לשומת מס התשומות וקבע, כי הערעור בעניין זה נוגע לקביעוֹת עובדתיות מובהקוֹת של בית-המשפט קמא המהווה את הערכאה הדיונית, ולפיכך דינו להידחות, מה גם שעיון בפסק-הדין של בית-המשפט קמא מגלה כי ממצאיו העובדתיים מעוגנים היטב בחומר הראיות.


היטל עובדים זרים

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1816 מיום 27.10.2019 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ (קישור לפסק-הדין).

בפסק-דין זה, דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, את נסיונה של המערערת לאבחן את עניינה מהלכת סעד וכן דחה את טענתה, כי המפקח שהוציא את השומה אינו מוסמך להוציא שומת ניכויים (ראו פס' 9–36 לפסק-הדין), תוך שהוא מחיֵיב את המערערת בהוצאות בסך 45,000 ש"ח.

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון וזה נדון במאוחד עם הערעורים שהוגשו על-ידי בית אבות שלמה המלך בע"מפקיד-שומה רחובות (על פסקי-הדין בעניין טומי ווש בע"מ ובעניין אי.אם.שגב תעשיות בע"מ)דב שמירה, נקיון וכוח אדם בע"מ ועמי תעשיות אלומיניום בע"מ.

ביום 4.8.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת השופטים נ' סולברג ו-ע' ברון)דחה את הערעורים בעניין אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ ובעניין בית אבות שלמה המלך בע"מ וקיבל את הערעורים האחרים במובן זה שיחול היטל מופחת לגבי העסקת עובדים מסתננים בענפים המועדפים, ולכן הערעור בעניין דב שמירה, ניקיון וכח אדם בע"מ התקבל אך באופן חלקי לגבי ענפים מועדפים אלה להבדיל מענף הסיעוד (קישור לפסק-הדין).

הבקשה לדיון נוסף

אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ הגישה בקשה לדיון נוסף בפסק-הדין ואתמול (17.11.2020) ניתנה החלטתה של הנשיאה א' חיות בבקשה.

הנשיאה דחתה את הבקשה מבלי לקבל את את עמדת המשיבים (קישור להחלטה).

נקבע, כי בעוד שהדיון הנוסף הוא הליך חריג השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף,* המבקשת אינה טוענת כי במקרה דנן נקבעה הלכה חדשה אלא יוצאת נגד החלטת בית-המשפט שלא לדון פעם נוספת בטענות אשר נדונו והוכרעו בעניין סעד.

* סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

טעם זה המועלה על-ידי המבקשת אין בו על פני הדברים כדי לבסס עילה לדיון נוסף.*

* נזכיר, כי ביום 10.9.2020 דחתה הרשמת ש' עבדיאן (קישור להחלטה) את הבקשה שהגישה דב שמירה, ניקיון וכח אדם בע"מ להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-הדין של בית-המשפט העליון. ואילו ביום 11.10.2020 דחה בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, את הערעור על החלטת הרשמת (קישור לפסק-הדין).
עוד נזכיר, כי דב שמירה הגישה עתירה לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בגדרהּ התבקש בית-המשפט הגבוה לצדק ליתן צו על-תנאי המורה לממשלת ישראל "ליתן טעם מדוע לא תימנע ב'אי אכיפה' למצער מלגבות היטל על עבודת מבקשי מקלט מסתננים בעבודות הסיעוד והתעשייה" וכן "לבטל את הוראות סעיף 45 (א) לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004) בכל הנוגע למסתננים מבקשי מקלט בענפי הסיעוד המוסדי והתעשייה מבראשית".
בית-המשפט העליון, מפי השופטים נ' הנדל, נ' סולברג ו-ד' ברק-ארז, דחה את העתירה על הסף (קישור לפסק-הדין).

תושבוּת חברה, קיזוז הפסדים שמקורם בחברה משפחתית, אי-העברת מידע למשיב וקנס גירעון

ההחלטה מיום 15.4.2018

במבזק מס' 1709 מיום 2.5.2018 דיווחנו, בין היתר, על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין אלעד ברקן וחברת Knockagh International Ltd.

עניינה של ההחלטה בבקשת המערערים (חברה משפחתית והנישום המיַיצג שלה) לבטל את החלטת בית-המשפט על מתן ארכה למשיב (פקיד-שומה פתח-תקווה) להגשת הודעה המפרשת את נימוקי השומה בערעור של הנישום המיַיצג ובבקשה למתן פסק-דין בהיעדר הודעה המפרשת את נימוקי השומה בשני הערעורים.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הבקשות תוך פסיקת הוצאות בסך 10,000 ש"ח לזכות המערערים (קישור להחלטה).

בראשית הדברים, ניתח השופט בורנשטין את הנסיבות שקָדמו לבקשת הארכּה שהגיש המשיב ולבקשות למתן פסק-דין בהיעדר הודעה המפרשת את נימוקי השומה שהגיש המערער, ובכלל זאת את התצהירים שהוגשו על-ידי הצדדים.

לאחר מכן, נדרש השופט בורנשטין לפסק-הדין שניתן בסוגיה זו בפרשת נחושתן (ע"א 519/82) וקבע (תוך שהוא מַפנה גם לפסק-הדין בעניין פנינת טל (רע"א 1643/00)), כי בנסיבות העניין, ולאחַר בחינת סיבת ומידת האיחור וכן סיכויי הערעור, אין מקום לחסום את דרכו של המשיב להתגונן מפני הערעורים רק בְּשל האיחור בהגשת נימוקי השומה, בפרט בשעה שניתן לתת ביטוי לאיחור זה באמצעות פסיקת הוצאות לטובת המערערים בגין הבקשות שהוגשו על-ידיהם והטרחה שנגרמה להם בְּשל כך.

פסק-הדין

ביום 18.10.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' גורמן, בערעור.
ואילו ביום 12.11.2020 ניתנה החלטתו של השופט גורמן בבקשת המערערים לחסות מספר פרטים נוספים בפסק-הדין. השופט דחה את הבקשה וקבע (לבקשת המערערים) כי פסק-הדין יפורסם רק ביום 17.11.2020.

בתמצית נציין, כי במסגרת פסק-הדין, האוחז 100 עמודים, נדונו מספר מחלוקות שנתגלעו בין המערערים –  חברת Knockagh International Ltd ("המערערת") שהינה ברוב שנות-המס שבמחלוקת חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה; ואלעד ברקן ("המערער") שהינו, כאמור, הנישום המיַיצג – לבין המשיב, פקיד-שומה פתח תקווה.
האחת – שאלת זכאותה של המערערת (וכנגזר מכך של המערער, בהיותו הנישום המיַיצג) להכיר בהפסדי הון בסך של כ-45 מיליון ש"ח שנוצרו לה, לטענתה, ממכירת מניות של חברה קנדית בשם Diversinet Corp ("דיברסינט") שלימים התפרקה.
השנייה – שאלת סיוּוגן של הכנסות בסך של כ-18 מיליון ש"ח שקיבל המערער מחברה שאת שמה ביקש שלא להזכיר בפסק-הדין (והמכוּנה בפסק-הדין חברת X) כרווח הון המותר בקיזוז כנגד הפסדי ההון שנוצרו למערערת ויוחסו למערער (כטענת המערער) או שמא כהכנסה פירותית (כטענת המשיב).
השלישית – מועד הפיכתה של המערערת ל"תושב ישראל" כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת מס הכנסה, האם לכל המאוחר בשנת-המס 2006 (כטענת המשיב שלפיה המערערת נוהלה מישראל על-ידי אביו של המערער) או רק בשנת-המס 2010 (כטענת המערערת). מועד זה רלבנטי לאור העובדה שבחודש דצמבר 2006 קיבלה המערערת תקבול שמקורו במניות דיברסינט החייב, לטענת המשיב, במס בידיה, בהיותה, כאמור, תושבת ישראל.
הרביעית – שאלת זכאותה של המערערת להכיר בהפסדי הון נוספים ובכלל זאת הפסד הון ממכירה בשנת-המס של שטרי הון שקוזז כנגד הכנסה מדיבידנד שקיבל המערער מחברת X (ואשר לטענת המשיב מהווה עסקה מלאכותית), הפסדי הון ממכירת ניירות-ערך נסחרים בשנת-המס 2010 והפסדי הון ממכירת ניירות-ערך של קרנות Hermes.
החמישית – בקשה לעיון מחדש בהחלטתו מיום 15.4.2018 של השופט ד"ר ש' בורנשטין.
השישית – קנס הגירעון שהטיל המשיב על המערערים.

טענה מרכזית שבפי המשיב, הרלבנטית לכל הסוגיות השנויות במחלוקת, היא כי במשך שנים המערערים לא שיתפו פעולה עם המשיב ונמנעו באופן שיטתי ומכוּון ממסירת מידע רלבנטי לשם עריכת הביקורת השומתית.

הערעור נדחה ברובו (קישור לפסק-הדין).

באשר להפסדי ההון שנוצרו למערערת, לטענתה, ממכירת מניות דיברסינט, קבע השופט גורמן, כי צדק המשיב בהחלטתו כי אין להכיר בהפסדים אלה, בעיקר לנוכח מדיניות ההסתרה בה נקטה המערערת אשר מביאה לכך שהיא לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי היא זכאית להכרה בהפסדים (ראו פס' 66–107 לפסק-הדין).
תשומת לבכם, בין היתר, לניתוחו של השופט גורמן באשר לשיטת חישוב ההפסד ממכירת המניות שבוצעה על-ידי המערערת (FIFO).

השופט גורמן דחה גם את טענת המערער בעניין סיווג ההכנסה שקיבל מחברת X וקבע, כי זו תסוּוג כהכנסה פירותית לפי סעיף 2(1) או (10) לפקודת מס הכנסה (ראו פס' 108–140 לפסק-הדין).
גם בעניין זה, קבע השופט, כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח את סיוּוגה הנכון של ההכנסה ועל-כן צדק המשיב בקביעתו כי יש לסַווג את ההכנסה בהתאם לסיווג המוביל לתוצאת המס הגבוהה יותר והיא הכנסה פירותית אשר סעיף המקור לה הוא 2(1) או 2(10) לפקודה.

באשר לסיווג המערערת כתושבת ישראל בשנת-המס 2006 וחיובה במס בגין התקבול שקיבלה באותה שנה, קבע השופט גורמן כי בשים לב לראיות שהוגשו ולראיות שהמערערת סירבה להגיש הוא היה מוכן לקבל את עמדת המשיב ולקבוע כי המערערת אכן הייתה תושבת ישראל בשנת-המס 2006 (ראו פס' 151–154 לפסק-הדין).
עם זאת, השופט קיבל את ערעור המערערת על השומה לשנת-המס האמורה, וזאת לאור הסתירה הפנימית בין טענת המשיב כי המניות היו שייכות למערערת (ועליה התבססה אותה שומה) לבין טענתו במחלוקת הראשונה (ההפסדים ממכירת המניות) לפיה המניות היו שייכות לאביו של המערער, והמניעוּת הנובעת מכך (ראו פס' 157–159 לפסק-הדין).

השופט גורמן דחה את ערעור המערערת על החלטת המשיב שלא להכיר לה בקיזוז הפסד ההון ממכירת שטרי ההון כנגד ההכנסה מדיבידנד (ראו את ניתוחו של השופט בנושא מלאכותיות העִסקה, בפס' 169–178 לפסק-הדין) ובקיזוז הפסדי ההון ממכירת ניירות-ערך של קרנות Hermes, אך קיבל את הערעור ביחס לקיזוז הפסדי ההון ממכירת ניירות-ערך הנסחרים.

בהמשך הדברים, נדרש השופט גורמן לבקשת המערערים לעיין מחדש בהחלטתו מיום 15.4.2018 של השופט ש' בורנשטין. השופט גורמן דחה את הבקשה (ראו פס' 190 לפסק-הדין).

לבסוף (ראו פס' 190 ואילך לפסק-הדין), נדרש השופט גורמן לקנס הגירעון שהטיל המשיב על המערערים.
השופט קבע, כי הגם שהתנהלות המערערים הִצדיקה הטלת קנס גירעון, התברר כי למעט בשומה שהוציא המשיב למערער לשנת 2014, המשיב לא ציין בנימוקי השומות שהוציא למערערים, כמו גם בהודעות המפרשות את נימוקי השומה שהוגשו לבית המשפט, כי הטיל קנס גרעון על המערער; ומשכך, קנסות הגירעון שהוטלו לשנות-מס שאינן שנת 2014 מבוטלים.*

* וכך קבע השופט, בפס' 195 לפסק-הדין: "כפי שכתבתי, אני סבור כי היה מקום להשית על המערערים קנס גרעון, אלא שיש לעשות זאת 15 בדרך הנדרשת – באופן ברור ובדרך המאפשרת לנישום לדעת בבירור במה הוא מחויב, בין השאר כדי שיוכל להתגונן כנגד כך במסגרת ערעורו. משלא נעשה הדבר כך, אין להטיל קנס גרעון."

באשר לקנס הגירעון לשנת 2014 שהוטל על המערער קבע השופט גורמן, כי אכן היה מקום להשתת הקנס האמור וזאת מהטעם שלא עלה בידי המערער להוכיח כי לא התרשל בעריכת הדו"ח (כאמור בסעיף 191(ב) לפקודה)

לאור דחיית הערעור ברובו ובהתחשב בהודעת המשיב כי חזר בו מהשומה שהוציא למערער לשנת-המס 2009 (שמשמעותה קבלת הערעור לגבי שומה זו),* כמו גם לאור חוסר שיתוף הפעולה של המערערים עם הליכי השומה, קבע השופט כי המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 100,000 ש"ח.

* ראו פס' 23 לפסק-הדין.

איגוד מקרקעין

ביום 12.11.2020 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין אום פתרונות הספק בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשאלת סיוּוגה של חברה ש-80% ממניותיה נרכשו על-ידי העוררת כ"איגוד מקרקעין" כמשמעותו בחוק מיסוי מקרקעין,* וכנגזר מכך בשאלת חבותה במס רכישה בְּשל רכישת המניות כאמור.

* כזכור, המונח "איגוד מקרקעין" מוגדר בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין כ"איגוד שכל נכסיו, במישרין או בעקיפין, הם זכויות במקרקעין [...]".

באותו מקרה, רכשה חברת ר.ש.ב.ר ייזום והשקעות בע"מ ("החברה") וארבעה מבעלי מניותיה זכויות במקרקעין בחיפה ("המקרקעין") בתמורה ל-42 מיליון ש"ח, כאשר על-פי הסכם הרכישה (מיום 17.1.2016) החברה רכשה 90% מהמקרקעין ואילו בעלי מניותיה רכשו 10%.
על-פי הסכם הרכישה 10% מהתמורה תשולם במועד החתימה על ההסכם; ואילו יתרת התמורה תשולם ביום 20.12.2016 הגם שתשלום עד ליום 25.12.2016 לא יהווה הפרה של ההסכם.
ביום 16.2.2016 הוגש דיווח למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) על רכישת המקרקעין. בדיווח צוין על-ידי החברה כי המקרקעין ישמשו אצלה כמלאי עסקי לעניין מס הכנסה.
ביום 22.12.2016 נחתם הסכם ("ההסכם הנוסף") בין כל בעלי המניות של החברה, העוררת והחברה, בגדרו רכשה העוררת 80% ממניותיה של החברה. זאת, מהטעם שלחברה לא היו מקורות מימון מספיקים לתשלום יתרת תמורת הרכישה. בהתאם, נקבע בהסכם הנוסף כי העוררת תעמיד לחברה מימון לצורך תשלום חלקהּ של החברה ביתרת תמורת הרכישה במועד הקבוע בהסכם הרכישה.
ביום 9.2.2017 הוגשה על-ידי העוררת הצהרה למשיב על פעולה באיגוד מקרקעין ולפיה מניות החברה נמכרו לה תמורת עֵרכּן הנקוב (800 ש"ח). באותה הצהרה צוין, כי שווי המקרקעין שבבעלות החברה הוא 37.8 מיליון ש"ח (90% מ-42 מיליון ש"ח).
המשיב לא קיבל את שומתה העצמית של העוררת וקבע, כי עליה לשלם מס רכישה בגין רכישת מניות החברה לפי שווי המקרקעין, כפי חלקהּ בהסכם רכישת המקרקעין.
השגה שהגישה העוררת נדחתה. מכאן הערר.

לטענת העוררת, היא אינה חייבת בתשלום מס רכישה בגין רכישת מניות החברה, שכּן מדובר ברכישת מניות ב"תקופת ביניים" שבמהלכה לא היו המקרקעין בגֶדר "נכס" של החברה מבּחינה חשבונאית* ועל-כן היא אינה איגוד מקרקעין. זאת, בנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה דנן שבהן רכישת המניות נועדה לצורך השלמת התשלום של יתרת תמורת הרכישה.

* העוררת אף הציגה בעניין זה חוות-דעת מומחה בתחום החשבונאות.

עוד טענה העוררת, כי המקרקעין מהווים מלאי עסקי בידי החברה; וכי על-פי חוזר 8/2003 בנושא "מעמדו של איגוד שבבעלותו זכויות במקרקעין שהינן מלאי עסקי" (קישור לחוזר) ניתן להחריג מהסיווג 25 של "איגוד מקרקעין" חברות מסוימות המחזיקות במלאי עסקי.

לחלופין, טענה העוררת, כי יש לראות ברכישת מניות החברה בתקופת הביניים כרכישת מקרקעין בגובה התשלום שבוצע במועד החתימה על הסכם רכישת המקרקעין, המשַקף מֵעין "אופציה" על המקרקעין.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד א' סימון ועו"ד ח' שטרן)דחתה את הערר תוך חיוב העוררת בהוצאות המשיב ושכ"ט עוד בסך 40,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

תשומת הלב מופנית, בין היתר, להתייחסותה של השופטת וינשטיין (בפסקה 51 לחוות דעתה) לנפקות רישומם של המקרקעין כמלאי עסקי לעניין סיוּוגה של החברה כאיגוד מקרקעין.


חשבוניות פיקטיביות

ביום 10.11.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין אעמס.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגיש המערער על החלטת המשיב (מנהל מע"מ – חקירות פשיעה חמורה) להטיל עליו כפל-מס (בהתאם להוראות סעיף 50(א) לחוק מע"מ) בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות במסגרת התארגנות עבריינית רחבת היקף שבעקבותיה נערכה חקירה, בוצעו מעצרים ואף הוגשו כתבי אישום.*

* יצוין, כי המערער, כמו מעורבים נוספים, נחקר בגין מעורבותו במעשים של ההתארגנות העבריינית, אך לא הוגש כנגדו כתב אישום.

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).