מבזקי מס

07/05/2019: מכירת נכס בידי חברה משפחתית – זהירות!; שומת דמי ביטוח בעקבות הסכם פשרה עם פקיד-השומה; דמי ביטוח בגין גמלת דמי לידה; היטל עובדים זרים; אגרה בגין ערר מס שבח בידי מספר עוררים; חשבוניות פיקטיבית; העברת נטל ההוכחה והראיה בערעור מע"מ

מכירת נכס בידי חברה משפחתית – זהירות!

כידוע, הכנסתה החייבת והפסדיה של חברה משפחתית נחשבים להכנסתו או הפסדו של החָבר הנישום* ("הנישום המיַיצג"), כאשר שיעורי המס שיחולו יהיו בהתאם לאופיָה של ההכנסה.**

* לחָבר הנישום ייחשב החָבר שהוא בעל הזכות לחֵלק הגדול ביותר ברווחים בחברה, או החָבר שהחברה ציינה בבקשתה לפקיד-השומה, שהוא אחד מבעלי הזכויות לחלקים השווים והגדולים ביותר ברווחים בה ואשר הסכמתו בכתב צורפה לבקשה האמורה.

ואילו חלוקת רווח ההון כדיבידנד לבעלי המניות בחברה המשפחתית אינה חייבת במס, שכּן רווחים המחולקים מהכנסות חברה משפחתית,* בשנים שהייתה חברה כאמור, יירָאו כאילו לא חולקו, וזאת אף חולקו לאחַר שהחברה חדלה להיחשב לחברה משפחתית.

* המונח "רווחים שחולקו מהכנסות החברה" מוגדר בסעיף 64א(א)(1) לפקודת מס הכנסה כ"רווחים שחולקו מהכנסתה החייבת של החברה בתקופת ההטבה, בתוספת ההכנסה הפטורה ממס, בניכוי הפסדים שנוצרו בחברה בתקופת ההטבה, ובהפחתת המס החל על הנישום בשל ההכנסה החייבת כאמור, אם שולם על ידי החברה והיא לא חייבה את הנישום בהתאם".

ככלל, דין רווח הון כדין הכנסה חייבת באין פירוש אחר מפורש או משתמע מהוראות חלק ה או חלק ה1 לפקודת מס הכנסה,* ועל-כן רווח הון ממכירת מניות נסחרות שנבע לחברה משפחתית ייוחס לנישום המיַיצג והאחרון יחויב בגינו במס רווחי הון בשיעורים החָלים על רווח הון כאמור בידי יחיד.**

* סעיף 89(א) לפקודת מס הכנסה.
** לרבות חבות במס נוסף.

ברם, לא כך יהיו פני הדברים אם מדובר בחברה משפחתית שהפכה לכזו במסגרת הוראות-המעבר שנקבעו בתיקון 197 לפקודת מס הכנסה* ואשר תמכור נכסים אשר היו בבעלותה ביום 31.12.2013.

* חוק לשינוי סדרי עדיפויות לאומיים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנים 2013 ו-2014), התשע"ג-2013, ס"ח 116, 153 (תיקון עקיף לפקודת מס הכנסה) ("החוק").

במה דברים אמורים?

במסגרת אותו תיקון נקבע, כי חברה תוכל לבקש להפוֹך לחברה משפחתית בתוך שלושה חודשים לאחַר התאגדותה. כלומר, חברה שלא תבקש להפוֹך לחברה משפחתית בתוך שלושה חודשים ממועד התאגדותה כאמור, לא תוכל לעשות זאת לעולם.
עם זאת, במסגרת סעיף 42(ג) לחוק נקבעה הוראת-מַעבר, הקובעת כדלהלן: "חברה שערב יום התחילה [1.8.2013] חבריה היו בני משפחה שלפי סעיף 76(ד)(1) לפקודה רואים אותם כאדם אחד (בסעיף קטן זה – חברה משפחתית), אך לא הגישה עד המועד האמור בקשה לפקיד השומה לפי אותה רישה כנוסחה ערב יום התחילה, רשאית להגישה לפקיד השומה בתוך ארבעה חודשים מיום התחילה, ובלבד שמתקיימים בה התנאים שבסעיף 64א(א) לפקודה, כנוסחו לאחר תיקון 197..."

כלומר, על-פי הוראת-המַעבר, חברה שהתאגדה לפני 1.8.2013 יכולה הייתה לבקש באופן חד-פעמי להפוֹך לחברה משפחתית, ובלבד שהתקיימו כל התנאים שנקבעו לעניין זה.

היה והתקיימו מלוא התנאים האמורים, החברה הפכה לחברה משפחתית הָחֵל בשנת-המס 2014 ואילך.

ואולם, לגבי חברה כזו תחולנה ההוראות המיוחדות שנקבעו בסעיף 42(ג)(4) לחוק* ולפיהן כאשר החברה המשפחתית תמכור נכסים** שהיו בבעלותה ביום 31.12.2013, יחויב הנישום המיַיצג במס על רווח הריאלי שנצמח עד למועד האמור בשיעור השולי הגבוה ביותר!

* וכך קובעת הוראת-המַעבר בנושא מיסוי רווח הון:
"(4) מכרה החברה המשפחתית נכסים שהיו בבעלות החברה ביום הסיום, יחויב הנישום במס בשיעור כמפורט להלן:
(א) על רווח ההון הריאלי כשהוא מוכפל ביחס שבין התקופה שמיום הרכישה עד יום הסיום לבין התקופה שמיום הרכישה ועד יום המכירה (בפסקה זו – רווח הון ריאלי עד יום הסיום) – מס בשיעור הגבוה ביותר הקבוע בסעיף 121 לפקודה;
(ב) על ההפרש שבין רווח ההון הריאלי לבין רווח ההון הריאלי עד יום הסיום – מס בשיעור הקבוע בסעיף 91(ב)(1) או (2), לפי העניין."
** עניינה של הוראת-המַעבר ב"נכסים" שהיו בבעלות החברה ביום 31.12.2013 ולכן היא אינה חלה, לכאורה, על זכויות במקרקעין בישראל שמכירתן כפופה להוראות חוק מיסוי מקרקעין.

שומת דמי ביטוח בעקבות הסכם פשרה עם פקיד-השומה

במבזק מס' 1782 מיום 26.3.2019 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין אוניברסיטת בר אילן.

נזכיר את עוּבדות המקרה:
בעקבות בדיקה מדגמית שעָרך פקיד-השומה אצל התובעת (אוניברסיטת בר אילן) לגבי 50 נסיעות לחו"ל של אנשי סגל מתוך 1,000 נסיעות המתבצעות בשנה, החליט פקיד-השומה, כי תשלומים ששילמה התובעת לאנשי הסגל מתוך הקרן לקשרי מדע בינלאומיים למימון נסיעות לחו"ל לצורכי השתלמות ומחקר של אנשי הסגל שימשו כמקור למתן טובת הנאה פרטית לאנשי הסגל ועל-כן יש לייחֵס חלק מהתשלומים כהכנסת עבודה לאנשי הסגל לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה.
התובעת חָלקה על עמדת פקיד-השומה ואף הגישה מספר ערעורים על הצווים שהוצאו לה. בעקבות זאת, הגיעו התובעת ופקיד-השומה להסכם פשרה, בגדרו כל צד שמר על טענותיו. דהיינו, התובעת המשיכה להחזיק בעמדתה כי "המס שולם בגין הוצאות עודפות"; ואילו פקיד-השומה החזיק בעמדתו כי "המס שולם בגין שווי שכר".
בעקבות הסכם הפשרה, אימץ הנתבע (המוסד לביטוח לאומי) את קביעות פקיד-השומה ביחס לשנים 2007–2010 והוציא לתובעת שומה תוך חיובה בקנסות.
מכאן התביעה.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מפי השופטת י' זלמנוביץ גיסין, גב' ר' זמרי ערמוני (נציגת ציבור עובדים) וגב' ח' מנדלביץ (נציגת ציבור מעסיקים)קיבל את התביעה (קישור לפסק-הדין).
נקבע, כי הנתבע ביצע גבייה בדרך של חיוב גלובלי בניגוד לעיקרון העומד בבסיס גביית דמי הביטוח ובניגוד לעמדתו המפורשת (כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה) כי שיטת הגילום הקבוצתי פסולה ופוגעת בעובדים. עוד נקבע, כי הנתבע לא יכול לדרוש, ללא שנערכה על-ידיו בדיקה של גובה דמי הביטוח אותם נוהג המעסיק לשלם/שילם בשנה שקָדמה/בשנים שקָדמו להוצאת שומת הניכויים, כי ישולמו דמי ביטוח באורח זהה למס שנגבה על-ידי פקיד-השומה, קל וחומר שעה שהאחרון נקבע בהסכמת הצדדים במסגרת הסכם פשרה.
בית-הדין המשיך ונדרש לקנסות שהוטלו על-ידי הנתבע וקבע, כי נפלו פגמים מינהליים בהטלת הקנסות כאמור, שכּן הנתבע לא הפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו באופן סביר ומידתי ולא טרח לנמק מה היו השיקולים שהנחו אותו במתן הנחה מקנסות, ככל שאכן ניתנה הנחה כאמור, אלו נהלים פנימיים עמדו בתוקף באותה עת והאם אלה הופעלו ונאכפו בצורה שוויונית על כלל המעסיקים בעת גביית דמי הביטוח בעקבות ביקורת ניכויים.
התביעה התקבלה אפוא, במלואה והקנסות בהם חויבה התובעת בוטלו.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם אודות פסק-הדין של בית-הדין בעניין ממן מסוף וניטול בע"מ.
באותו מקרה, נדוֹנה, בין היתר, השְאֵלה האם הסכם פשרה שנחתם בין התובעת לבין פקיד-השומה בנוגע לביקורת ניכויים מחיֵיב את התובעת כלפי המוסד לביטוח לאומי והאם יש מקום להטיל קנס על התובעת בגין חיובים בעקבות ביקורת הניכויים כאמור.

בית-הדין, מפי השופטת א' גילצר-כץ ונציג ציבור (מעסיקים) ח' רם, קיבל את התביעה בחלקהּ (קישור לפסק-הדין).
תשומת לבכם, בין היתר, הן לניתוחו של בית-הדין בסוגיית ההתיישנות (פס' 11–20 לפסק-הדין) ולמסקנתו כי יש מקום לבטל את שומת הניכויים שהוציא המל"ל לתובעת לשנת 2006 על סף תקופת ההתיישנות מחמת שיהוי והן להחלטתו לבטל את הקנסות שהוטלו על התובעת (פס' 55 ואילך).


גבייה של דמי ביטוח לאומי/בריאות מגמלת דמי לידה

ביום 19.4.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע בבקשה לסילוק על הסף שהגיש המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו מורן כהן ואהובה לוי כנגדו, בגין גבייה של דמי ביטוח לאומי/בריאות ("דמי ביטוח") מגמלת דמי הלידה של נשים בחופשות לידה, בטענה כי הגבייה עלתה על השיעור הקבוע בחוק.
במקור, טענו המבקשות, כי בהתאם להוראות הרלבנטיות בחוק הביטוח הלאומי, על המל"ל היה לנַכּוֹת לכל היותר 0.87% מדמי הלידה בעבור ענף אמהות בלוח י' (פרט 1) בעבור דמי ביטוח, אך בפועל המל"ל גבה שיעור גבוה יותר.
ברם, לאחַר שהתקיים דיון בפני בית-המשפט ושמיעת הערותיו, הודיעו המבקשות, כי הן מקבלות את הפרשנות לפיה החיוב בדמי ביטוח הוא לפי כל טור ד' ללוח י, ולא רק בעבור "ענף אמהות". עם זאת, המבקשות הודיעו כי הן עומדות על בירור התובענה לגופה, וזאת בשאלה האם המל"ל גובה בפועל דמי ביטוח מֵעבר לקבוע בטור ד' ללוח י' בכללותו.

בית-המשפט, מפי השופטת ג' לוין, סילק על הסף את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית (קישור לפסק-הדין).
השופטת לוין קבעה, כי אין בטענות שהעלו המבקשות או בבקשת האישור כולה, תשתית עובדתית ומשפטית מספקת אשר יכולה להוות את גדר המחלוקת בין הצדדים ולאפשר למשיב להתגונן מפני טענות קונקרטיות ויכולה להוות בסיס להחלטה בדבר ניהול ההליך כתובענה ייצוגית.
עוד קבעה השופטת, כי המבקשות לא הציגו בפניה בדל של תשתית עובדתית שעשוי להצביע על שגגה שנפלה בניכוי דמי הביטוח.


היטל עובדים זרים בגין עובדים בתחום הסיעוד 

במבזק מס' 1770 מיום 17.1.2019 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, בעניין מעונות יניב בע"מ.

המערערות, מעונות יניב בע"מ הפועלת כבית אבות סיעודי ושותפוּת מרכז ותיקים בית אבות הפועלת כבית אבות לתשושי-נפש וסיעודיים, העסיקו עובדים יוצאי אריתריאה וסודאן בבתי האבות וחויבו על-ידי המשיב, פקיד-שומה גוש דן, בהיטל עובדים זרים בהתאם להוראות חוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 ("החוק").
לטענת המערערות, יש לפטוֹר אותן מתשלום ההיטל מהטעם שהעובדים הזרים עָסקו בסיעוד (הוסכם בין הצדדים כי מדובר ב-87.5% מהעובדים הזרים כאמור) ועל-כן הם נכנסים בגֶדר החריג הקבוע בסעיף 44(א)(3) לחוק הממעט מהגדרת "עובד זר", וכנגזר מכך גם מחובת תשלום ההיטל הקבוע בחוק, "עובד זר המועסק כדין במתן טיפול סיעודי". זאת, בין היתר, לאור התחייבות המדינה שלא לאכוף את איסור העסקתם.
המשיב, לעומת זאת, סבור, כי לאור העובדה שאין למערערות אישור להעסקת עובדים זרים בכלל ובתחום הסיעוד המוסדי בפרט ולאור העובדה שאין לעובדים אשרות עבודה, הן אינן יכולות להיחשב כמי שהעסיקו עובדים זרים "כדין" ולכן הן אינן זכאיות לפטוֹר מחובת תשלום היטל העסקת עובדים זרים. עוד טען המשיב, כי העסקת עובדים מסתננים בתחום הסיעוד מהווה עקיפה של החלטת ממשלה מס' 147 שקבעה כי ניתן להעסיק עובדים זרים בענף הסיעוד אך ורק בתנאי שהעובד הזר יתגורר עם המטופל, דהיינו, רק בענף הסיעוד הביתי.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בהמשך לכך, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1779 מיום 11.3.2019, כי פורסם פסק-הדין של השופטת סרוסי בערעור נוסף שהוגש בנושא זה, באמצעות משרדנו, על-ידי ביחד – עטרת אבות.
השופטת סרוסי דחתה את הערעור תוך שהיא חוזרת על נימוקיה בעניין מעונות יניב (קישור לפסק-הדין).

ביום 30.4.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין עמל בשרון בע"מ.

גם בעניין זה, הסוגיה במחלוקת נסובה לגבי שאלת חבותה של המערערת – חברה פרטית הפועלת כמוסד גריאטרי סיעודי ואשר העסיקה עובדים זרים (מסתננים שמוצאם מסודן ואריתריאה) המחזיקים רישיון זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, במתן טיפול סיעודי – בהיטל עובדים זרים.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

יצוין, כי על פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין מעונות יניב בע"מ וביחד – עטרת אבות הוגשו ערעורים לבית-המשפט העליון.


חשבוניות פיקטיביות

פסק-דין נוסף ניתן על-ידי השופט בורנשטין בעניין פינוי (ר.ע.מ.) בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור על שומת תשומות ושומת עסקאות שהוציא המשיב, מנהל מע"מ, למערערת, מהטעם שזו ניכתה, לשיטתו, מס תשומות שלא כדין בהסתמך על מסמכים כוזבים וכן דרשה מס תשומות ביֶתֶר. עוד קבע המשיב, כי המערערת לא דיוְוחה על מלוא עסקאותיה וממילא לא שילמה את מלוא המס הנובע מהן.
המערערת, לעומת זאת, טענה כי נקטה בכל האמצעים הסבירים על-מנת להבטיח את תקינוּת החשבוניות וכל מס התשומות נוכה על-סמך חשבוניות שהיו ברשותה.

הערעור נדחה (קישור לפסק-הדין).


אגרה בגין ערר מס שבח בידי מספר עוררים

עניין אפרהימי

במבזק מיום 26.6.2017 נדרשנו להחלטת בית-המשפט העליון בעניין אפרהימי ואח'.

המבקשים, 14 במספר, הגישו במשותף ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על צווים שהוצאו להם על-ידי פקיד-השומה. הצווים הוצאו להם בנפרד, אך לטענתם הערעורים מבוססים על שאלות משפטיות משותפות שמקורן בהשלכות המס של פינויָם ממתחם שהחזיקו במשותף. לפיכך, לפי תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי – החָלה במקרה זה מכוח תקנה 9(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1979 ("תקנות ערעורי מס") – הם רשאים להגיש ערעור במאוחד (בדומה לאפשרות להגיש תביעה אחת על-ידי כמה תובעים, המבוססת על שאלה משותפת).

לאחַר שהוגש הערעור, הורה בית-המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה) לצדדים להתייחס לשאלה אם ניתן היה להגיש את ההליך כערעור אחד; ולאחַר שהצדדים הגישו עמדותיהם בנושא, קבע בית-המשפט, כי אמנם ייתכן ובעתיד יוחלט על שמיעת הערעורים במאוחד, אך אין הלימה בין אפשרות זו לבין חובת תשלום האגרה בגין כל הליך והליך, כל שכּן בהתחשב בכך שפקיד-השומה מחויב לחיסיון כלפי כל נישום בנפרד.
לאור זאת, הורה בית-המשפט המחוזי, כי ההליך הנוכחי ישמש כערעור למערער אחד, לפי שיקול דעת בא-כוחם של המערערים; ויֶתֶר המערערים יוסרו ממנו ויוכלו להגיש ערעורים נפרדים. מכאן בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה לרשות ערעור (קישור להחלטה).
השופט סולברג קבע, כי הרישא לתקנה 4(ג) לתקנות ערעורי מס (הקובעת, כי "הודעת ערעור יכול שתתייחס ליותר משומה אחת לאותו מערער, אולם – כאמור בתקנות האגרות – יראו כל אחת מהשומות שהערעור מתייחס אליהן כאילו הוגש עליה ערעור בנפרד") מתייחסת להגשת ערעור על יותר משומה אחת לאותו מערער, ועל פניה היא משמיעה כי לא תיתכן הגשת הודעת ערעור ליותר משומה אחת שהוצאו לנישומים שונים. יתרה מזאת, התקנה קובעת, כי גם אם הוגש ערעור על שומות שונות, תשולם אגרה על כל אחת מהן בנפרד. לפיכך, גם אם ניתן היה לעשות כן, היו התקנות מחייבות, כעיקרון, תשלום אגרה עבור כל שומה בנפרד (אף שבפועל, בְּשל שינויים בתקנות המסדירות את אגרות בתי המשפט, אין תקנה זו מופעלת הלכה למעשה). אומנם, הוסיף וציין השופט סולברג, בתקנות ערעורי המס מצויינת האפשרות של ריבוי מערערים (ראו לשון תקנה 5(ד) לתקנות אלו), אולם אין בכך כדי לשנות מן המשתמע מתקנה 4(ג) הנ"ל, משום שהדבר אפשרי, ואף רגיל, כאשר הוּצאה שומה אחת המתייחסת לכמה נישומים, כגון בני זוג או שותפים.
באשר לתקנות סדר הדין האזרחי, קבע השופט סולברג, אלו חלות על ענייננו "בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות הפקודה ולתקנות אלה" (כלשון תקנה 9(א) לתקנות ערעורי מס), ומכאן שהן אינן יכולות לסתור את המשתמע מתקנה 4(ג) האמורה. כמו-כן, לאור סדרי הדין הנהוגים בהליכים אזרחיים, אין מקום להגשת ערעור המס כפי שהוגש.
השופט סולברג הטעים, כי אין לקבל את טענתם של המבקשים ביחס לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי (המתייחסת לאפשרות הגשת תביעה משותפת על-ידי כמה תובעים "בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה"). שכּן, ערעור מס, כשמו, הוא ערעור על החלטה מינהלית כאשר כל ערעור תוקף החלטה נפרדת של פקיד-השומה (וממילא אין לראות בשומות השונות שהוצאו, אף אם הוצאו בגין תשתית עובדתית דומה, כ"סדרה אחת של מעשים").
לכל האמור צירף השופט סולברג גם את הנמקתו של בית-המשפט המחוזי בנוגע לחיסיון המוטל, כנקודת מוצא, על ההליך.

עניין מגורי הים האדום

בהמשך לאמור, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1709 מיום 2.5.2018 על החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין מגורי הים האדום בע"מ ואח'.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כוועדת ערר לעניין מיסוי מקרקעין (השופט גד גדעון) ב-ו"ע 33014-09-17 מיום 26.2.2018.
במסגרת ההחלטה, הורה בית-המשפט המחוזי, על מחיקת מרבית המבקשים (למעט אחד) מערעור המס, ועל הגשת עררים נפרדים (הכוללים תשלום אגרה נפרד בגין כל אחד מהם). זאת, תוך שהוא מתבסס על ההחלטה בעניין אפרהימי וקבע, כי ההיגיון בבסיס תקנות ערעורי מס הכנסה לפיו החלטה מנהלית שניתנה בענייננו של נישום מסוים מַצריכה הגשת ערר על-ידי אותו נישום בנפרד מנישומים אחרים, חרף שמדובר בסדרה אחת של מעשים – חל גם לעניין תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה-1965.
על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

עניין גרוסמן

מבזק נוסף ששלחנו בנושא (מבזק מס' 1770 מיום 17.1.2019) דן בהחלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין גרוסמן ואח'.
עניינה של ההחלטה בערר שהגישו 49 עוררים, דיירי הבית המשותף ברחוב יאיר שטרן 13-7 בחיפה אשר התקשרו בהסכמי תמ"א 38 עם חברת סקאי סי בע"מ ("החברה הקבלנית") ולפיהם מכרו העוררים לחברה הקבלנית את זכויות הבנייה ל-25 יחידות חדשות מכוח התמ"א. זאת, בתמורה לביצוע עבודות חיזוק ושיפוץ בבניין.
המחלוקת בערר הינה קנס בגין אי-הצהרה במועד שהשית המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, על כל אחד מהעוררים, וזאת בְּשל איחור של 8 חודשים בהגשת הצהרה על העִסקה.
בסמוך לאחַר הגשת כתב הערר, הגיש המשיב בקשה לסילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום אגרה מספקת, אלא אם תשולם מלוא האגרה תוך פרק זמן שייקָבע על-ידי ועדת-הערר.
לגישת המשיב, היות ששולמה אגרת בית משפט אחת בלבד בסכום של 895 ש"ח על-ידי ב"כ העוררים, יש להוסיף תשלום בגין 32 אגרות של 895 ש"ח כל אחת, וזאת ביחס לכל עורר או לכל זוג עוררים ככל שמדובר בבני-זוג נשואים.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד ח' שטרן ועו"ד א' סימון, קיבלה את עמדת המשיב (קישור להחלטה).
הוועדה קבעה, כי על-פי תקנה 4 לתקנות מס שבח (סדרי הדין בפני ועדות ערר), התשס"ז-2007 חייב עורר בתשלום אגרת בית-משפט כקבוע בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, וזאת עם הגשת כתב הערר.
עוד קבעה הוועדה, תוך שהיא מאזכרת, בין היתר, את ההחלטה בעניין אפרהימי דלעיל, כי הכלל הוא שביחס לכל שומה יש להגיש ערר נפרד, כאשר כלל זה חל הן כאשר מדובר בערעורי מס הכנסה ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעררים לפי חוק מיסוי מקרקעין.
בנוסף, קבעה הוועדה, כי העובדה שתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, החָלה בעררי מיסוי מקרקעין, מאפשרת לאחֵד עררים – ונדרשת רשות מוועדת הערר לאיחוד שכזה – אין משמעה כי אם אמנם מספר עוררים קיבלו היתר לאחֵד את עררם תחת מסגרת של ערר אחד כי אז מניה וביה קיימת חובת תשלום אגרה אחת בלבד. לדברי הוועדה, החובה בתשלום האגרה קמה מקום בו קיימת שומה נפרדת אשר ביחס אליה מבקש העורר להגיש ערר. יתר על כן, גם אם השומות שהוצאו על-ידי המשיב נובעות מעסקה אחת – אין משמע כי בְּשל כך קיימת חבות בתשלום אגרת בית-משפט אחת, שהרי כל שומה היא אישית לכל נישום בפני עצמו, לפי נתוניו האישיים, גם אם הוא חלק מעסקה אחת. אין המדובר בשומות "ביחד ולחוד" אלא כל שומה היא אינדיבידואלית לנישום הספציפי, וכל נישום שכזה חייב על-פי הדין להגיש ערר על השומה שהוּצאה לו, שאם לא יגישה במועד הקבוע בדין ייחשב כמי שהסכים לשומת המשיב ושומה זו תהפוך להיות חלוטה.
לגופו של עניין, קבעה הוועדה, כי לא ניתן לקבל את טענת העוררים לפיה מדובר במקרה הנדון ב"עסקה אחת"; וכי העובדה שכּל אחד מהדיירים חתם על אותו הסכם מול החברה הקבלנית אינה הופכת את העִסקה לעסקה אחת במישור כל אחד מהדיירים העוררים.

בהתאם, קבעה הוועדה, כי כל אחד מהעוררים או כל זוג נשוי חייב בתשלום אגרת בית-משפט נפרדת, וכנגזר מכך על העוררים להשלים תשלומן של 32 אגרות נוספות אם ברצונם שהערר של כל העוררים יידוֹן.
הוועדה הוסיפה וקבעה, כי הגם שהמשיב ביקש את סילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום האגרה כדין, יש מקום ליתן שהות בידי העוררים להסדיר את תשלום האגרות הנדרשות ועל-כן התשלום ייעשה עד ולא יאוחר מיום 1.2.2019 שאם לא כן יימחק הערר של כל העוררים למעט הערר של העורר מספר 1.

ההחלטות בעניין שריקר ואח' ובעניין קיבוץ כפר מסריק ואח'

במסגרת מבזק מס' 1783 מיום 2.4.2019 דיווחנו אודות שתי החלטות נוספות שניתנו בנושא: האחת, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין – יו"ר ועוה"ד א' סימון וח' שטרן – חברים) בעניין קיבוץ כפר מסריק ואח' (קישור להחלטה); והשנייה, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' גורמן – יו"ר ועו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי – חברים) בעניין שריקר ואח' (קישור להחלטה).

שתי הוועדות קיבלו את עמדת מנהל מיסוי מקרקעין וקבעו, כי על כל אחד מהעוררים (ובמקרה של בני-זוג – כל תא משפחתי) לשלם אגרה בגין הערר (דהיינו, על העוררים להשלים את יתרת האגרות שטרם שולמו (35 אגרות בענין קיבוץ כפר מסריק ו-25 אגרות בעניין שרייקר)).

ההחלטה בעניין חיים פילוביץ ואח'

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם בדבר פסק-דין נוסף שניתן בנושא על-ידי ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, וזאת בעניין חיים פילוביץ ואח'.
באותו עניין, נדוֹנה בקשה שהגיש המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין מרכז, לסילוק ערר מס שבח שהוגש על-ידי 101 עוררים במסגרת הליך אחד לגבי 117 שומות מס שבח שהוצאו על-ידי המשיב.
לטענת המשיב, העוררים שילמו בגין הגשת הערר אגרת בית משפט אחת בלבד ועל-כן עליהם להוסיף ולשלם אגרות בגין הערר שהוגש על כל אחת מהשומות מושא הערר (בסך נוסף של 103,820 ש"ח).

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ב' ארנון (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי), קיבלה את עמדת המשיב וקבעה, כי כל עורר או קבוצת עוררים המהווים "תא משפחתי" אחד הכולל בן/בת זוג וילדים עד גיל 18, אשר הוּצאה לו שומת מס שבח, חייב בתשלום אגרה נפרדת בגין הגשת ערר על שומה זו; וכי על העוררים לשלם בתוך 30 ימים אגרות בגין הגשת עררים על 116 השומות הנותרות שהוצאו על-ידי המשיב (בכפיפות לחריג הנוגע ל"תא המשפחתי" כאמור), שאחרת הערר הרלבנטי יימחק (קישור לפסק-הדין).


העברת נטל ההוכחה והראיה בערעור מע"מ

פורסמה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין ארז אריאל פנחס.

המערער הגיש לבית-המשפט ערעור על החלטת המשיב, מנהל מע"מ עכו, בגדרהּ קבע המשיב, כי יש לרשום את המערער כ"עוסק" בהתאם לסמכותו לפי סעיף 54 לחוק מע"מ. זאת, מהטעם שפעילותו של המערער בתחום הנדל"ן מגיעה אליבא דהמשיב ל"עסק" ולפיכך קמה חובת רישום כ"עוסק".

עניינה של ההחלטה בבקשה שהגיש המערער להעביר את נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות לראשונה אל המשיב.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת וינשטיין קבעה, כי בהלכת זאב שרון (ע"א 3886/12) נקבע, כי נטל הבאת הראיות הראשוני יוטל על מנהל מע"מ בערעורים על החלטות להטיל כפל-מס וקנס פסילה בְּשל העובדה כי סמכויות אלו מאפשרות למנהל לדרוש מעוסק מסוים יותר מאשר רק את המס הנובע מהערך המוסף שנוצר במסגרת העסק אותו הוא מנהל ועל-כן טמונה בהן פגיעה משמעותית בזכויותיו של העוסק. לעומת זאת, במקרה דנא, שבו רישומו של העוסק מטרתו להביא לגביית המס גופו (להבדיל מתשלום סכום נוסף שיש בו מימד מעין עונשי), יש לתת משקל משמעותי יותר לאינטרס המדינה.
עוד קבעה השופטת, כי כל העוּבדות הנוגעות לשאלת חובתו של המערער ברישום כ"עוסק" נמצאות בראש ובראשונה בידי המערער עצמו, כך שבָּרי שבמקרה דנן למערער ישנו יתרון ראייתי משמעותי.

השופטת וינשטיין הוסיפה וקבעה, כי טענותיו העובדתיות של המערער מַצריכות שמיעת ראיות והכרעה עובדתית טרם ההכרעה בטיעונים המשפטיים, וממילא ברור כי אין מקום להכריע במסגרת בקשה להעברת נטל הבאת הראיות, בשאלות עובדתיות אלו.
לאור כל האמור, נקבע, כי המערער יפתח בהבאת הראיות והמשיב יביא ראיותיו לאחר מכן.