לוגו אלכס שפירא ושות׳

חובת דיווח על מכירת נכסים – דגשים והבהרות; מגבלות בפתיחת הליכי ביקורת; הארכת מועד לתיקון שומת מס רכישה; רכישת מניות חברה המחזיקה בקרקע שלגבּיה טרם נחתם הסכם פיתוח; חשבוניות פיקטיביות; הלבנת הון

01/11/2020

חובת דיווח על מכירת נכסים – דגשים והבהרות

כידוע, יש להגיש לפקיד-השומה דיווח על מכירת נכס תוך 30 יום מיום המכירה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 91(ד) לפקודת מס הכנסה.

במסגרת הדיווח כאמור, שאותו יש לעשות באמצעות טופס 1399 (המשַמש גם כנספח לדו"ח השנתי שיוגש לשנת-המס בה אירעה המכירה),* יש גם לשלם את המס החָל. 

* להורדת טופס 1399 לגבי יחיד לחצו כאן. להורדת טופס 1399 לגבי חברה לחצו כאן.
יצוין, כי במסגרת תיקון 210 לפקודת מס הכנסה** נקבע, כי הדיווח על מכירת נכס ייעשה באופן מקוּון בהתאם להוראות שקבע מנהל רשות המסים לפי סעיף 131ג(ד) לפקודה והוראות סעיף 131ג תחולנה בעניין זה. תחולת התיקון האמור נקבעה ליום שקבע שר האוצר בצו לאחַר שנקבעו כללים לפי סעיף 131ג(ד).*** נכון למועד מבזק זה, טרם נקבעו כללים כאמור וממילא טרם נכנסה לתוקף החובה להגיש את הדיווח על מכירת נכס באופן מקוּון.
** תיקון 210 לפקודת מס הכנסה התקבל במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו-2015 ("חוק ההתייעלות הכלכלית" או "החוק"(קישור לחוק), ראו סעיף סימן ב' לפרק ד' לחוק.
*** ראו סעיף 16(ג) לחוק ההתייעלות הכלכלית.

תשומת לבכם, כי חובת הדיווח כאמור חלה אף אם נוצר הפסד במכירה וגם אם מדובר במכירה הפטורה ממס רווחי הון (כגון: מתנה לקרוב).

לעומת זאת, חובת הדיווח כאמור אינה חלה לגבי מכירת זכות במקרקעין או זכות באיגוד מקרקעין כמשמעותם בחוק מיסוי מקרקעין ומכירת זכויות אלו חייבת בדיווח בהתאם להוראות אותו חוק.

כמו-כן, חובת הדיווח לפקיד-השומה תוך 30 יום אינה חלה לגבי מכירת ניירות-ערך נסחרים ויחידות בקרנות נאמנות ובלבד שבמועד המכירה נוכה מס במקור מרווח ההון.
אם לא נוכה מס במקור כאמור, יש להגיש דיווח חצי-שנתי במקום הדיווח תוך 30 יום.*

* לדיון בחובת הדיווח החצי-שנתית (בהתייחס לששת החודשים הראשונים של שנת-המס 2020)לחצו כאן.

מגבלות בפתיחת הליכי ביקורת

במבזק מיום 26.2.2016 דיווחנו אודות פרסום הנחייתה של רו"ח מירי סביון (אז סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים והיום המשנה למנהל הרשות) בנושא הטיפול בנישום לפני מועד התיישנות השומה (קישור להנחייה).

נזכיר, כי בגדרהּ של ההנחייה צוין, כי בטרם עריכת שומות שלב א' (כאמור בסעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה) לשנת-מס פלונית, ובכפוף לחריגים המנויים בסעיף 3 להנחייה, על מפקח השומה להתחיל בהליכי ביקורת גלויים משמעותיים (כגון: הזמנה לדיון, דרישת מסמכים, עריכת ביקורת בעסק וכו') לפחות חודשיים לפני מועד ההתיישנות של השומה.


הארכת מועד לתיקון שומת מס רכישה

ההחלטה ביחס לטענת הסף של המשיב

במבזק מס' 1800 מיום 12.7.2019 דיווחנו, בין היתר, על החלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חוגי.*

* נזכיר, כי ביום 17.10.2018 פורסמה החלטתה של השופטת י' סרוסי בבקשתו של העורר (המבקש בבקשה) לפסוֹל אותה מלשבת בדין כיו"ר ועדת ערר מיסוי מקרקעין בערר שהגיש. זאת, משלושה טעמים: האחד, קיומם של יחסי היכרות בין השופטת סרוסי לבין מי שקיבל את ההחלטה מושא הערר, לאור תפקידה הקודם, בטרם מינויה לכס השפיטה, כמנהלת משרד מיסוי מקרקעין תל-אביב וכיועצת משפטית של המשרד בשנים שקָדמו; השני, טענת העורר, כי הנושא הנדוֹן בערר הוכרע על-ידי השופטת בעבר הן כמנהלת משרד המשיב והן כיועצת משפטית של המשרד; והשלישי, מראית פני הצדק והחשש לפגיעה באמון הציבור.
השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

העורר הוכר בילדותו כנכה (קטוע יד שמאל) ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 60%. מאוחר יותר, חלה החמרה רצינית במצבו והוא אושפז בבית-החולים בתחילת שנת 2018 עֵקב מחלת הסרטן שבשלהּ הוכרה לו נכות בשיעור 100%.
ביום 20.2.2011 רכש העורר דירת מגורים ובשומה העצמית שהגיש למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) חישב את מס הרכישה מבלי לקחת בחשבון את ההקלה לה הוא זכאי כנכה בהתאם לתקנה 11 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974 ("התקנות").
ביום 12.3.2018, בחלוֹף כ-7 שנים מיום אישור שומתו העצמית, פנה העורר למשיב בבקשה לתיקון השומה, בטענה שנתגלתה בה טעות.
לדבריו, במהלך אשפוזו בבית החולים הוא קיבל לידיו חובת מידע מטעם המוסד לביטוח לאומי, ממנה למד בדיעבד כי היה זכאי למס רכישה בשיעור מופחת בעת רכישת הדירה. עוד טען העורר, כי לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין מטעמו ברכישת הזכויות בדירה, שכּן מדובר היה בדירה חדשה שרכש מקבלן והדיווח למשיב נעשה על-ידי עורך-הדין של הקבלן.
המשיב סירב לבקשה בטענה ("טענת הסף"), כי לא ניתן לתקן את השומה לאחַר שחָלפה מגבלת הזמן הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, באשר סעיף זה קובע התיישנות "מהותית" ולכן אין בידו את "הסמכות" לפתוח את השומה בחלוֹף ארבע השנים מיום שנעשתה.
לטענת העורר, הוא זכאי לארכה להגשת השגה על השומה.
לחלופין, טוען המערער, כי על המשיב לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 107 לחוק ולהאריך את המועד לתיקון השומה מֵעבר לארבע השנים.*

* יצוין, כי גדר המחלוקת בין הצדדים אינו נוגע לשאלת עצם זכאותו של העורר להטבת המס הניתנת מכוח תקנה 11 לתקנות לוּ היה מבקש אותה במועד. דהיינו, המשיב לא חולק על כך שאם יִצלח העורר את המשוכה שבסעיפים 85 ו-107 לחוק, כי אז יִזכה להטבת מס הרכישה המבוקשת.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי (בהסכמת חברי הוועדה מר א' הוכמן ורו"ח צ' פרידמן), דחתה את טענתו הראשית של המערער וקיבלה את טענתו החלופית (קישור להחלטה).
באשר לבקשת העורר למתן ארכה למתן השגה, קבעה השופטת סרוסי, כי האכסניה הנכונה לתיקון טעות שנפלה בשומה עצמית שאושרה על-ידי המנהל היא הגשת בקשה לתיקון השומה לפי סעיף 85(א) לחוק, ובהתאם היא דחתה את הבקשה.
לאור זאת, הִמשיכה השופטת סרוסי ונדרשה לשאלת הארכת המועד לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק לצד הסמכוּת הקבועה בסעיף 107. השופטת דחתה את טענת הסף של המשיב וקבעה, תוך שהיא מנתחת את פסקי-הדין שניתנו בעניין זה, כי יש לאפשר לנישום, במקרים הראויים והצודקים, גם אם יהיו מעטים, הארכה של המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, וזאת על-מנת לקבוע מס אמת ותוך בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה. לשיטתה, אין מקום לדחות על הסף את בקשת העורר לקבל ארכה לפי סעיף 107 לצורך הגשת בקשה לתיקון השומה לפי סעיף 85, מבלי לברר לפני כן אם מתקיימות בעניינו נסיבות המלמדות על "סיבה מספקת" למתן הארכּה המבוקשת.
בהתאם, קבעה השופטת סרוסי, כי נדחית טענתו העיקרית של העורר אך מתקבלת טענתו החלופית במובן זה שהוא רשאי להציג בפני המשיב טיעונים וראיות על-מנת לשכנעו בדבר קיומה של "סיבה מספקת" למתן הארכת המועד המבוקשת; וכי ההליך יישאר תלוי ועומד עד להכרעת המשיב בבקשה להארכת מועד כאמור.
עוד קבעה השופטת, כי כל צד יישא בהוצאותיו.

חבר הוועדה א' הוכמן הצטרף לנימוקים ולתוצאה אליה הגיעה השופטת סרוסי.
ואילו חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן הסכים אף הוא עם התוצאה אליה הגיעה השופטת, אך הציע להשית על המשיב הוצאות משפטיות בסך 25,000 ש"ח. זאת, לאור דרך הילוכו של המשיב וטענתו לפיה ההתיישנות בסעיף 85 לחוק היא מהותית ולא ניתן להאריכה מכוח סעיף 107 לחוק.
לפיכך, הוחלט כאמור בחוות-דעתה של השופטת סרוסי.

פסק-הדין

ביום ד' (28.10.2020) ניתן פסק-הדין בערר שבו, כאמור, נדרשה הוועדה להכריע האם בנסיבות העניין קיימת "סיבה מספקת" לפי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין למתן האָרכּה המבוקשת לתיקון השומה.

ועדת-הערר קיבלה ברוב דעות (חברי הוועדה רו"ח צ' פרידמן וא' הוכמן כנגד דעתה החולקת של יו"ר הוועדה השופטת י' סרוסי) את הערר (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לשאלה איזה תוכן יש לצקת למבחן ה"סיבה המספקת" (כאמור בסעיף 107(א) לחוק מיסוי מקרקעין) המצדיק מתן ארכה מֵעבר למגבלת ארבע השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק.
לדבריה, יש  לפרש את המבחן האמור באופן מצמצם יחסית וזאת על-מנת ליתן ביטוי לכוונת המחוקק להעדיף את עיקרון הוודאות וההסתמכות על השומה בתום מגבלת ארבע השנים. שכּן, בקובעו את המגבלה האמורה, גילם המחוקק את האיזון המתבקש בין עיקרון מס אמת לבין עיקרון סופיות השומה, וממילא נדרשת הצדקה בעלת משקל כדי לסטות מאיזון זה.
השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי בנסיבות עניינו של העורר לא התקיימה "סיבה מספקת" למתן ארכה. לדבריה, לא ניתן לראות באי-ידיעה סובייקטיבית כשלעמה, מבלי שמתלווה לה דבר מה נוסף המצדיק אותה, משום "סיבה מספקת"; והיה זה מחובתו של העורר לברר את זכויותיו, ואם לא עשה כן במועד, אַל לו לבוא בטרוניה על כך עם המשיב.
עוד ציינה השופטת, כי הדירה נרכשה בשנת 2011, בתקופה בה לא הייתה כל מניעה למצוא את המידע הדרוש, ואף בקלות יחסית, באמצעות חיפוש במאגרי המידע השונים באינטרנט; וכי לא נטען בפני הוועדה, וממילא לא הוכח, כי לעורר לא הייתה האפשרות להיוועץ בעורך-דין או כי לא הייתה לו יכולת לגשת למידע בדבר הטבת המס וכיו"ב.
לבסוף, ציינה השופטת סרוסי, כי עם כל ההבנה לנסיבות חייו הקשות של העורר, קבלת טענתו כי יש לאפשר לו הארכת מועד לתיקון השומה, גם במקרה של טעות בתום-לב, עלולה לפתוח פתח להרחבה בלתי-מוצדקת של התקופה בה ביקש המחוקק לאפשר את תיקון השומה. לדבריה, אימוץ טענת העורר משמעותה היא כי רק במקרים בהם הטבת המס לא התבקשה בכוונה תחילה ומתוך מודעוּת מלאה, יצדק המשיב בסירובו למתן הארכה. תוצאה שכזו אינה סבירה ואינה הגיונית. על-מנת שלא להפוֹך את החריג לכלל, תוך הפרת האיזון אותו ביקש המחוקק לעגן בסעיף 85 לחוק, לא ניתן להסתפק בנימוק של טעות בתום-לב כשלעצמו כדי להאריך את המועד לתיקון השומה.

חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן, אליו הצטרף חבר הוועדה א' הוכמן, הציע לקבל את הערר.
רו"ח פרידמן ציין, כי בדין טען ב"כ העורר כי מבּין המבחנים השונים המנויים בסעיפי חוקי המס להפעלת שיקול דעת מינהלי – ובכללם סיבה מספקת, נסיבות מוצדקות, טעמים מיוחדים, טעמים מיוחדים שיירשמו ועוד – מבחן ה"סיבה המספקת" הוא המקל ביותר, וממילא אין לקבל את עמדת המשיב לפיה "סיבה מספקת" לעניין סעיף 85 לחוק חלה רק במקרים חריגים מיוחדים וקיצוניים.
רו"ח פרידמן סָקר את פסקי-הדין של ועדות-הערר בשאלת היקף תחולתו של סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין (והחלתו גם על סעיף 85 לחוק) וציין, כי במרבית המקרים נקבע שניתן לעשות שימוש בסעיף 107 לשם הארכת המועד הקבוע בסעיף 85 ובאותם מקרים נקבע שטעות בתום-לב מהווה "סיבה מספקת" להחלת סעיף 107 גם על תיקון שומה לפי סעיף 85.
רו"ח פרידמן הוסיף וציין, כי הגם שאין פסיקה ישירה והלכה מחייבת של בית-המשפט העליון בסוגיות האמורות, הדברים צוינו במסגרת אמרת אגב בעניין כספי (ע"א 7759/07) ובעניין חכמי (ע"א 5461/11).
לגופו של עניין, קבע רו"ח פרידמן, כי אין כל ספק שמדובר בטעות בתום-לב של העורר וכי גם אם יש ספק מסוים שמידת הדין מאפשרת לעורר לתקן את השומה (ודעתו, כאמור, אינה כזו), הרי שמידת הרחמים הייתה צריכה לגבור על מידת הדין.
לבסוף, ביקר רו"ח פרידמן את המשיב הן ביחס לטענת השיהוי שהעלה (ראו פס' 13 לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן) והן ביחס לטענות נוספות (ראו פס' 14 לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן).

הוחלט אפוא, ברוב דעות לקבל את הערר לפי חוות-דעתו של רו"ח פרידמן.

נציין, כי בסוף חוות-דעתה, הוסיפה השופטת סרוסי "התייחסות קצרה לדעת הרוב וסיכום עמדתי" (ראו פס' 54 ואילך לחוות דעתה)
במסגרת זו, הדגישה השופטת סרוסי, כי העורר לא סיפק כל נימוק לאי-ידיעתו ולאי-בירורו בעניין הטבת המס ובכלל זאת לא הסביר מה מבדיל אותו מכל נישום אחר שלא היה מודע לזכויותיו או שלא ערך את הבירורים הנדרשים.
עוד הדגישה השופטת, כי אין לה כל סיבה לפקפק בגרסת העורר והיא מקבלת אותה במלואה; וכי נסיבות חייו של העורר עוררו אצלה אמפטיה עמוקה. עם זאת, עצם היותו של העורר "נכה" אינו מַצדיק, לטעמה, את הסטיה שמבקשים חברי הוועדה לעשות מהבּחינה הנכונה של קיומה של "סיבה מספקת"; וכי מידת הרחמים במקרה אחד עלולה להזיק במקרה אחר ומידת החסד כלפי בעל דין אחד עלולה לגרום למידת הדין כלפי בעל הדין האחר.
בנוסף, שָבה השופטת סרוסי והזכירה את עמדתה לפיה על-מנת שיתקיים מבחן "הסיבה המספקת" יש צורך ב"דבר-מה" חיצוני-אובייקטיבי נלווה המצדיק את חוסר הידיעה הסובייקטיבי של הנישום; ובמסגרת זו, התייחסה השופטת לפסקי-הדין של ועדות-הערר אשר הוזכרו על-ידי רו"ח פרידמן בחוות-דעתו.

נראה, כי דברים אלה של השופטת סרוסי נוספו לאחַר כתיבת חוות-הדעת של חברי הוועדה ועל-כן חוות-דעתו של רו"ח פרידמן נעדרת התייחסות לדברים האמורים.

לבסוף נציין, כי  טענת הסף של המשיב עתידה להיות מוכרעת על-ידי בית-המשפט העליון בעניין רייך.*

* במבזק מיום 24.4.2017 דיווחנו אודות פרסום החלטת ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מיטל ודור רייך (קישור למבזק).
באותו מקרה הגישו בני-הזוג רייך ערר על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב לדחות בקשה מטעמם לתיקון שומת מס רכישה.
המנהל הגיש לוועדה בקשה לדחות את הערר על הסף, וזאת לאור מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 85 לחוק.
ביום 9.4.2017 דחתה ועדת הערר את בקשת הסילוק, תוך שנקבע (בדעת רוב), כי בניגוד לעמדת המנהל, הוראת סעיף 107 לחוק מאפשרת – בהתקיים "סיבה מספקת" לכך – להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 האמור ("החלטת הביניים").
בעקבות דחיית בקשת הסילוק, הודיע מנהל מיסוי מקרקעין, כי הוא מבקש מן הוועדה לקבל את הערר מטעם בני-הזוג רייך. המנהל הִבהיר, כי להחלטת הביניים ישנן השלכות רוחביות ממשיות וכי אינו יכול להשלים עִמה. הוא הוסיף וטען, כי על-פי הדין החָל, לא ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של ועדת-הערר; וכי ככל שבהמשך ההליך תקבע הוועדה שבנסיבות העניין לא הייתה הצדקה להארכת מועד, ותדחה את הערר מטעם זה – לא יהיה זכאי לערער על פסק-הדין וממילא תיוותר החלטת הביניים על כנה. בנסיבות אלו ציין המנהל, כי אין מנוס מבחינתו לעתור לקבלת הערר, וזאת על-מנת שיוכל להגיש ערעור על החלטת הביניים.
ואכן, ביום 31.10.2017 ניתן פסק-דין בערר, בגדרו קבעה הוועדה, כי "משעה שהמשיב [המנהל] מקבל את הערר, הוא מודיע כך לוועדה, לא נותר לנו אלא לקבל את הערר".
על רקע זה, הגיש מנהל מיסוי מקרקעין ביום 14.12.2017 ערעור לבית-המשפט העליון, אשר הופנה, הלכה למעשה, כנגד קביעוֹת הוועדה שבהחלטת הביניים.
המשיבים, בני-הזוג רייך, עתרו לסילוקו של הערעור על הסף, וזאת על-בסיס הטענה כי המערער נעדר זכות ערעור על פסק-הדין, שכּן הוא אינו בחזקת "נפגע" מהפְּסָק האמור. לחלופין, הם ביקשו להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד מטעמם.
מנהל מיסוי מקרקעין, הוא המערער, התנגד לבקשה, כמו גם לבקשה החלופית.
בית-המשפט העליון, מפי הרשם ג' לובינסקי זיו, דחה את הבקשות (קישור להחלטה).

רכישת מניות חברה המחזיקה בקרקע שלגבּיה טרם נחתם הסכם פיתוח

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין יוסבאשוילי.

ביום 11.11.2016 רכש העורר 25% ממניות חברת הר יוסף השקעות וייזום בע"מ ("החברה").
רכישת המניות נעשתה לאחַר שהחברה הודיעה לרשות מקרקעי ישראל ("רמ"י") על מימוש האופציה שהוקנתה לה לרכישת 50% ממקרקעין במבשרת ציון ("המקרקעין") ולאחַר שרמ"י אישרה (ביום 19.7.2016) את העִסקה.
ביום 13.11.2016 שילמה החברה לרמ"י את חלקהּ בגין חכירת המקרקעין (כ-25.4 מיליון ש"ח בצירוף מע"מ) כנגד חתימת הסכם פיתוח וביום 18.12.2016 הגיש העורר הצהרה (שומה עצמית) למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים) לפיה חבותו במס רכישה היא לפי שווי מכירה של 1 מיליון ש"ח, וזאת כנגזר משווי הזכויות במקרקעין המוצג במאזן החברה (בסך 4 מיליון ש"ח).
המשיב דחה את השומה העצמית וקבע את שווי המכירה לסך של כ-6.3 מיליון ש"ח (המהווה 25% משווי חלקהּ של החברה במקרקעין).
לטענת העורר, עד לחתימת הסכם הפיתוח עם רמ"י (ביום 13.11.2016) החברה הייתה בעלת זכויות של בר-רשות בלבד וניתן לראותה כבעלת זכויות במקרקעין רק עם תשלום התמורה וחתימת הסכם הפיתוח, כך שבמועד רכישת המניות כל שהיה לחברה הוא אופציה.
המשיב, לעומת זאת, טען, כי יום המכירה בעסקה בין החברה לבין רמ"י אירע ב-19.7.2016 והתניית האישור בחתימה על הסכם פיתוח בתוך 60 יום מהווה הסכם עם תנאי מַתלה שאינו דוחה את יום המכירה.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' דורות (בהסכמת חברי הוועדה א' הוכמן ורו"ח ש' מדהלה)דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, הִבהיר השופט דורות, כי על-פי הלכת אל זיו פרוייקטים (ע"א 6382/99) הוראות סעיף 19(3) אינה רק לעניין חישוב השבח והמס אלא מחייבת לכל דבר ועניין ובפרט לעניין מס רכישה; וכי יום המכירה הוא היום שבו ניתן אישור מוסמך של רמ"י לעסקה ומבחן זה תקף גם במקרים שבהם האישור כפוך לחתימה על חוזה פורמלי.

לגופו של עניין וגם זאת בהתבסס על הלכת אל זיו פרוייקטים, קבע השופט דורות, כי משעה שהחברה הודיעה לרמ"י כי ברצונה לממש את האופציה ומשעה שרמ"י אישרה ביום 19.7.2016 את העִסקה, הרי שנכרתה עסקה בין החברה ובין רמ"י על פיה היה על החברה לבצע את התשלום ולחתום על הסכם הפיתוח.

בהתאם, קבע השופט, כי במועד רכישת המניות הייתה החברה בעלת זכות לקבל זכות במקרקעין ועל-כן מדובר בפעולה באיגוד מקרקעין ששוויָה הוא החלק היחסי משוֹוי כלל הזכויות במקרקעין שבבעלות החברה כפי שקבע המשיב.


הרשעה בגין קיזוז מס תשומות בהתבסס על חשבוניות פיקטיביות

כנגד המבקשים – יואב קליימן זעירא ("המבקש") וחברת ארד יואב שירותים בע"מ, חברה פרטית בבעלותו ובניהולו ("המבקשת") – הוגש כתב אישום.
על-פי עוּבדות כתב האישום, בין השנים 2009–2012 ניכו המבקשים בדוחות התקופתיים של המבקשת 60 חשבוניות מס של קבלני-משנה בסך של כ-19.4 מיליון ש"ח, מבלי שעשו עמם עסקאות ("חשבוניות המס הפיקטיביות"). המבקש, בסיוע אדם נוסף, רכשו מקבלני-המשנה את חשבוניות המס הפיקטיביות. המבקשים רשמו את חשבוניות המס הפיקטיביות בספרי הנהלת החשבונות של המבקשת וניכו את מס התשומות הגלום בהן, בסך של כ-2.6 מיליון ש"ח, בדוחות התקופתיים שהגישו עבוּר המבקשת למנהל מע"מ. את התמורה בגין חשבוניות המס הפיקטיביות שילמו המבקשים בשיקים ובהעברות בנקאיות לקבלני-המשנה, שבתורם פרעו את התמורה למזומנים, אשר נמסרו בחזרה למבקש, לשם תשלום שכר עובדי המבקשת במזומן.
בְּשל כך, יוחסו למבקשים 60 עבירוֹת של ניכוי מס תשומות מבלי שיש להם לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, לפי סעיפים 117(ב)(5), 117(ב2)(2) ו-117(ב2)(3) לחוק, וכן עבירת הכנה, ניהול או הרשאה לאחֵר להכין או לנהל פנקסי חשבונות כוזבים ורשומות אחרות כוזבות, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק; ועבירת שימוש במרמה או בתחבולה או הרשאה לאחֵר להשתמש בהן או עשיית מעשה אחר לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק.

בית-משפט השלום בירושלים זיכה את המבקשים מחמת הספק מביצוע העבירוֹת שיוחסו להם בכתב האישום.
בית-המשפט בָּחן את השְאֵלה האם חשבוניות המס פיקטיביות והפועלים הועסקו בפועל על ידי המבקשת, או שמא דוּבר בהתקשרויות אמיתיות והפועלים הועסקו על-ידי קבלני-המשנה. נקבע, כי ראיות התביעה מציגות בסיס רחב לכך שההתקשרויות עם קבלני-המשנה היו פיקטיביות, אולם ההגנה הציגה ראיות נוגדות שלא הופרכו על-ידי התביעה, והדבר הקים ספק סביר.
בית-משפט השלום בָּחן את עדויות קבלני-המשנה שניצבו לפניו, וקבע כי הן אמינות ותומכות בתזת התביעה, לפיה לא סופקה עבודה למבקשים ובפרט, עדויות שלושה קבלנים, ובהם הקבלן ר' ש', אשר התוודו כי לא ביצעו עבודה עבוּר המבקשת. אשר לעדותו של הקבלן ר' ש', קבע בית-המשפט, כי עמידתו של ר' ש' בפני הגשת כתב אישום נגדו ושינוי הגרסאות בחקירותיו גורעים ממשקל דבריו, אך לא מאיינים אותו; כי ר' ש' שמר על עיקר גרסתו בחקירותיו ובבית-המשפט, במסגרתה הפליל את עצמו ואת קרובי משפחתו; כי אילו ר' ש' ביצע עבודות אמת עבוּר המבקשים, אין סיבה שהוא יתכחש לכך; כי ישנה התאמה בין תיאוריו את מהלך פירעון השיקים לבין תיאור מהלך זה על-ידי עדי התביעה האחרים; כי פערים רבים בדבריו נבעו מניסיונו למעט מאחריותו; וכי בטענות בדבר אופן ניהול חקירתו של ר' ש', אין כדי להשליך על משקל גרסתו. לפיכך, נקבע כי "יש לקבל את גרסתו לפיה לא סופקה עבודה כאמור".
עוד נקבע כי עדויות שלושה ממי שעבדו עבוּר המבקשים, תומכות בגרסה המפלילה.
בית-המשפט עמד על כך שהעדים המפלילים תיארו באופן דומה את ההתנהלות העבריינית, ואת הרכיבים הייחודיים שבה. אולם, ועל אף שנקבע כי עדות המבקש לא תרמה לביסוס תזת ההגנה, נקבע כי חלק מראיות ההגנה מבססות ספק סביר באשמת המבקשים, ובהן עדויות שני עובדים, ארבעה לקוחות ועורך-הדין שייעץ לחברה.
לבסוף, קבע בית-המשפט, כי הספק המתעורר מעוגן בראיות ממשיות ומציג אפשרות ממשית של חפות, כך שלא ניתן לשלול את האפשרות כי קבלני-המשנה סיפקו עבודה כנגד חשבוניות המס שהנפיקו, וזיכה את המבקשים.

הערעור שהגישה המשיבה (מדינת ישראל) לבית-המשפט המחוזי בירושלים על הכרעת הדין התקבל חלקית ("פסק דינו הראשון של בית-המשפט המחוזי").
בית-המשפט המחוזי עמד על כך שהכרעת הדין מבוססת על ניתוח מעמיק של הראיות שהוצגו בפני בית-משפט השלום, וקבע כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בקביעוֹת עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית.
עם זאת, בית-המשפט ציין, כי ראיות ההגנה התייחסו למרבית קבלני-המשנה, אך לא לקבלן ר' ש': "לא הובאו ראיות העומדות בסתירה לאמרותיו לפיהן לא היו עסקאות אמיתיות" בינו לבין המבקשת.
בית-המשפט התייחס לקביעוֹת בית-משפט השלום אשר לעדותו של ר' ש', לקבלת גרסתו ולתמיכת עדויות עובדי המבקשת בה. לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא מתעורר ספק סביר ביחס לר' ש', וזאת בניגוד לקבלני-המשנה האחרים.
אשר לטענה לפיה מעדויות עדי ההגנה עולה תמונה בדבר קיומם של קבלני-משנה נוספים, קבע בית-המשפט, כי הדבר אינו מבסס ספק סביר בנוגע לראיות הקיימות לגבי ר' ש', "משהדברים אינם מתייחסים באופן ברור" אליו, ולכן לא היה מקום לזיכוי המבקשים מהחלק בכתב האישום המתייחס לר' ש'.
לבסוף, קיבל בית-המשפט המחוזי את הערעור חלקית, הרשיע את המבקשים בעבירוֹת שיוחסו להם בכתב האישום בכל הנוגע לחשבוניות המס הפיקטיביות והרישומים הכוזבים הנוגעים לר' ש', והחזיר את התיק לבית-משפט השלום לשם גזירת דינם של המבקשים.

בגזר דינו, קבע בית-משפט השלום, כי לא ניתן להימנע מהרשעת המבקש, משאינו עומד בקריטריונים שנקבעו לשם כך; כי העבירוֹת פגעו בשוויון הנשיאה בנטל המס; וכי מדיניות הענישה הנוהגת תומכת בהטלת עונש מאסר, הָחל מריצוי בדרך של עבודות שירות ועד לריצוי בפועל, לצד קנסות ומאסרים מותנים.
לפיכך, נקבע, כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות ועד 18 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס ומאסר מותנה עבור המבקש.
בגזירת עונשו של המבקש, עמד בית-המשפט על הצורך בהרתעה, ומנגד, התחשב בעשייתו הייחודית של המבקש, ובכללה תרומתו הביטחונית והחברתית; בתקופה שחלפה מאז ביצוע העבירות; בקריסת המבקשת שהיוותה את מקור פרנסת המבקש; בעינוי הדין; ובהסרת המחדל.
לפיכך, בית-המשפט הטיל על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, מאסר מותנה וקנס בסך 11,000 ש"ח, ועל המבקשת הטיל קנס בסך 20,000 ש"ח.

הערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי על גזר הדין נדחה.
בית-המשפט המחוזי קבע, כי תרומתו של המבקש לביטחון המדינה ועשייתו הציבורית לא מַצדיקים את ביטול הרשעתו.
עוד עמד בית-המשפט על כך שבית-משפט השלום התחשב במכלול השיקולים לקוּלה, באופן שהוביל לגזירת עונשו של המבקש בתחתית מתחם העונש ההולם, כך שלא מתקיימת הצדקה להתערבות בעונש.

המבקש הגיש לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דינו הראשון של בית-המשפט המחוזי ויחד עִמה הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עבודות השירות.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ג' קרא, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט קרא ציין, כי הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים חריגים, משיקולי צדק או בְּשל חשש שנגרם למבקש עיוות דין מהותי; אך במקרה דנא, חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה אצטלה עקרונית, הרי שהיא ממוקדת בעניינו הפרטני ואינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית.
השופט קרא קבע, כי בדין התערב בית-המשפט המחוזי בטעות שנפלה בהכרעת דינו של בית-משפט השלום וקביעתו כי לא הוצגו ראיות הגנה המתייחסות לקבלן ר' ש' כך שלא התעורר ספר סביר; וכי הצגת ראיות הגנה המתייחסות לארבעת קבלני-המשנה האחרים ללא התייחסות לקבלן ר' ש', אף אם עולה מהן תמונה המעידה על קיומם של קבלני-משנה נוספים, לא יכולה לעורר "ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות" ביחס לקבלן ר' ש'.
עוד קבע השופט, כי לא מצא ממש בטענת המבקש לפיה בית-המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשבָּחן את סוגיית קיומו של הספק הסביר בניגוד לתזת המאשימה בכתב האישום והכרעת דינו של בית-משפט השלום. שכּן, בית-משפט השלום בָּחן את עניינו של כל קבלן וקבע התרשמותו מכּל אחד מהמעורבים באופן נפרד; וחרף הניסוח הכללי של כתב האישום, בנספח לכתב האישום פורטה רשימת החשבוניות המיוחסות לכל אחד מקבלני-המשנה.
לבסוף, קבע השופט קרא, כי בית-המשפט המחוזי לא התערב בקביעוֹת מהימנות של הערכאה הדיונית, ההיפך – קביעוֹת בית-משפט השלום ביחס לקבלן ר' ש' אומצו על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולמעשה פסק דינו מתבסס על היעדרן של ראיות הגנה ביחס לקבלן זה.


ניכוי הוצאות בהתבסס על חשבוניות פיקטיביות

במבזק מיום 29.7.2018 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין בעניין חנבוט.

במהלך בחינת דיווחי המערער – עצמאי העוסק בעבודות טיח, ריצוף ועבודות בנייה – למשיב, פקיד-שומה אילת, התעורר החשד כי הראשון ניכה הוצאות שונות תוך שימוש בחשבוניות פיקטיביות.
בעקבות זאת, נעשתה בדיקה צולבת ביחס ביחס לספקים שונים וזו אימתה את החשד האמור.
כתוצאה מכך, נפתחה חקירה כנגד המערער, ספריו נפסלו והוצאו לו שומות לפי מיטב השפיטה. מכאן הערעור.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופט ג' גדעון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

על פסק-הדין הגיש המערער ערעור לבית-המשפט העליון וביום ב' (26.10.2020) פורסם פסק-הדין.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים נ' סולברג, ג' קרא ו-א' שטיין, דחה את הערעור תוך שהוא מאמץ את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מכוח סמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ומחיֵיב את המערער בהוצאות המשיב בסך 15,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).


הלבנת הון

הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור במשרד המשפטים פרסמה מדריך מפורט ביחס למגמות שנצפו בארץ ובעולם בתחום הלבנת הון בעידן הקורונה, כמו גם רשימת דגלים אדומים והנחיות לגופים הפיננסיים כיצד להתמודד ולהיערך בנושא.

המדריך מציג ​מגמות ושיטות פעולה בולטות של עבריינים בארץ ובעולם, לרבות גידול של עשרות אחוזים בהיקפי תופעות פשיעה אשר בהן העבריינים מנצלים לרעה את עידן הקורונה והמַעבר המואץ לפעילות כלכלית מרחוק.

להורדת המדריך, לחצו כאן.