לוגו אלכס שפירא ושות׳

סיוּוגה של עמותה הפועלת בשטחי C כ"מוסד ציבורי", ויתור על דמי שכירות ופחת בגין מבנים; היטל עובדים זרים – האם סותר סעיפי אי-אפליה באמנות? אכיפה בררנית; מס שכר בגין תשלומי מועצה מקומית; הפרשי הון בלתי-מוסברים; חשבוניות פיקטיביות; פקודת המסים (גביה)

04/02/2020

סיוּוגה של עמותה הפועלת בשטחי C כ"מוסד ציבורי"; ויתור על דמי שכירות; פחת בגין מבנים 

ביום 30.1.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין ועידת המדעים וההשכלה האסלאמית.

עניינו של הערעור במערערת, עמותה שמפעילה מוסדות חינוך בכפר ביל נבאלא שמצוי בתוך שטחי C והמשכירה מספר מבנים בשכונות שועפט ובית חנינה שבגבולות העיר ירושלים לחברה לתועלת הציבור (חל"צ) בשם חברת בתי ספר אל אימאן ("אל אימאן").
המחלוקת בין הצדדים נוגעת למיסוי ההכנסות שקיבלה המערערת בשנות-המס 2011–2013 מאל אימאן, כאשר הטענה העיקרית של המערערת היא שיש לסַווגה כ"מוסד ציבורי" שקיים ופועל ל"מטרת ציבורית", כהגדרת מונחים אלה בסעיף 9(2)(ב) לפקודת מס הכנסה, ועל-כן הכנסתה פטורה ממס. טענתה זו של המערערת מתבססת על היותה עמותה המקיימת פעילות חינוכית בביר נבאלא ועל כך שהיא משכירה מבנים לחל"צ שמקיים פעילות חינוכית בשכונות בית חנינא ושועפט שבירושלים.
המשיב (פקיד-שומה ירושלים 3), לעומת זאת, טוען, כי הפעילות של המערערת בביר נבאלא אינה מקיימת זיקה לישראל ולכן אין מקום לפטוֹר ממס את הכנסות המערערת המופקות בישראל מהשכרת מבנים שמהווה פעילות מסחרית שאינה למטרה ציבורית.
ביחס לגובה ההכנסה שנקבע בצו שהוציא המשיב למערערת, דחה המשיב את טענת המערערת כי יש להכיר בהכנסות השכירות על-בסיס מזומן ובכלל זאת את טענתה כי הפער בין הסכום שנקבע בהסכם השכירות (שבין המערערת לבין אל אימאן) לבין הסכומים שדוּוחו על-ידי המערערת נובע מויתור של המערערת לאל אימאן לאור אי-יכולתה של האחרונה לשלם את מלוא דמי השכירות, וזאת בהיעדר כל ראיה תומכת לטענה זו.
לבסוף, העמיד המשיב את שיעור הפחת על המבנים של המערערת על 2%, בהתבססו על תוספת ב' לתקנות מס הכנסה (פחת), 1941 ("תקנות הפחת") בהתייחס ל"בנייני בטון מזוין איתנים ממדרגה ראשונה", והתיר את השיעור הזה בניכוי, וזאת בשונה משיעור הפְּחָת שדוּוח על-ידי המערערת (4%), שטענה שמדובר ב"בניינים ממדרגה שניה שבנייתם איתנה פחות".

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרש השופט דורות לשאלה העיקרית בערעור, הנוגעת לפרשנות הוראות סעיף 9(2) לפקודת מס הכנסה ובכלל זאת להגדרת המונחים "מוסד ציבורי" ו"מטרה ציבורית" שבאותו סעיף.
לדבריו, במונחים האמורים יש אחיזה לשני הפירושים הנטענים על-ידי הצדדים ועל-כן יש לבחור בחלופה המגשימה את תכלית החקיקה שמחייבת – על-פי פסק-הדין בבג"ץ עמותת ויפאסנה (בג"ץ 10893/08) – פרשנות מצמצמת של המונח "מוסד ציבורי" כך שהוא יכלול בתוכו גם רכיב של זיקה לישראל. כמו-כן, הוסיף השופט, קיים שיקול מערכתי המוֹנע הכרה בגוף שאין זיקה בינו לבין המדינה כ"מוסד ציבורי" והוא אי-יכולתה של המדינה לפקח על מוסד ציבורי הפועל מחוץ לגבולות המדינה, וכנגזר מכך, אי-יכולת אמיתית של המשיב לקבוֹע האם המוסד הציבורי פועלת בתחום המטרות הקבועות בסעיף 9(2) לפקודה והאם המוסד מקיים את יתר התנאים העשויים להעניק לו פטוֹר ממס.
השופט דורות המשיך ונדרש לטענת המערערת לפיה בית-המשפט העליון קבע בעניין עמותת יד הרב הרצוג (ע"א 5243/13), כי אין בהגדרת המונח "מלכ"ר" שבסעיף 1 לחוק מע"מ עיגון לתנאי בדבר פעילות של המלכ"ר בתוך ישראל. לדבריו, אין לגזור גזירה שווה מפרשנות זו לענייננו, וזאת הן מהטעם שתכלית חוק מע"מ שונה מתכלית פקודת מס הכנסה והן לאור העובדה שבעניין עמותת יד הרב הרצוג נקבע שלתאגיד הזר הייתה פעילות בישראל.
לגופו של עניין, קבע השופט, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי קיימת זיקה בין פעילותה בביר נבאלא לבין מדינת ישראל; וכי קהל הנהנים מפעילותה הם פלסטינים ולא ישראלים. עוד נקבע, כי המערערת לא הוכיחה את טענתה לפיה תושבי ירושלים שנושאים תעודות זהות ישראליות לומדים במוסדותיה בביר נבאלא; וכי המערערת הודתה במפורש בדיון שנערך לפני המשיב, בניגוד לטענותיה בשלב ההוכחות, כי לא לומדים תלמידים ישראלים בבתי-הספר שלה בביר נבאלא.
עוד נקבע, כי טענותיה של המערערת ביחס לקרבה הגאוגרפית של ביר נבאלא לירושלים וביחס למיקומה ביחס לגדר ההפרדה אינן רלבנטיות, שכּן הבדיקה ביחס לזיקה בין המטרה הציבורית ובין מדינת ישראל היא בדיקה מהותית שאינה מושפעת מטיעונים מסוג זה, וקירבה גאוגרפית אינה מהווה תחליף לזיקה מהותית הקושרת בין הפעילות הציבורית של המוסד הציבורי ובין מדינת ישראל.
עוד קבע השופט דורות, כי השכרת המבנים השייכים למערערת בשכונות בית חנינה ושועפט בירושלים אינה פעילות למטרה ציבורית שהופכת את המערערת למוסד ציבורי. פעילות זו היא פעילות מסחרית בין בעלים של נכס לבין שוכר הנכס והמערערת אינה מקיימת פעילות חינוכית כלשהי בבתי ספר אלה. "הפעילות של שוכר הנכס אינה משליכה על פעילותה של המערערת עצמה" (פס' 44 לפסק-הדין).

משקבע השופט דורות, כי המערערת אינה פטורה מתשלום מס הכנסה על הכנסותיה מדמי השכירות שהתקבלו בגין המבנים בישראל, המשיך השופט ונדרש לטענת המערערת כי יש לקבוע את הכנסתה מדמי השכירות בהתאם לסכומים שהתקבלו על-ידיה בפועל, על-בסיס מזומן ובהתחשב בויתור על חלק מדמי השכירות, ולא על-בסיס דמי השכירות החוזיים.
השופט דחה טענה זו וקבע, כי קשה לקבל את עמדת המערערת בדבר ויתור על סכומים משמעותיים לטובת אל-אימאן מבלי שהדבר קיבל עיגון כלשהו בכתובים: המערערת לא הציגה הסכם כלשהו המעגן את הוויתור ואף לא הציגה התכתבות בין הצדדים בעניין הוויתור הנטען. יתרה מזאת, המערערת, שהיא תאגיד שאמור להתנהל בהתאם להוראות הדין, לא הביאה כל החלטה של מוסדותיה המלמדת על מחילת החוב, ואף העד מטעמה לא ידע להסביר מי קיבל את ההחלטה בדבר הוויתור ובאיזה מועד התקבלה אותה החלטה.
שעה שכך, כמו גם לאור העובדה שהמערערת לא הביאה גורם כלשהו מאל-אימאן שיכול היה להעיד ביחס למחילה הנטענת, יש לקבל את עמדת המשיב ביחס להכנסתה של המערערת מהשכרת המבנים.

לבסוף, נדרש השופט דורות למחלוקת בדבר שיעור הפְּחָת.
השופט קבע, כי עניין טיב הבנייה של המבנים המושכרים לצורך קביעת שיעור הפחת בגינם מהווה שאלה לבר-פנקסית שתשובה לה אינה מצויה בפנקסי הנישום ועל-מנת להוכיחה קיים בדרך כלל צורך בחוות-דעת של מהנדס מומחה; וכי בצדק טען המשיב – תוך שהוא מַפנה, בין היתר, להלכת גני עופר (ע"א 1124/03) – כי ככל שמדובר בהוצאות מותרות בניכוי, הכְּלָל הוא שעל הטוען לקיומה של ההוצאה, הנטל להוכיחה, בהיותו "המוציא מחברו".
לאור האמור, קבע השופט, כי הפְּחָת מהווה הוצאה המותרת בניכוי לפי סעיף 17(8) לפקודה, ולפיכך נטל הוכחתה מוטל על המערערת.
לגופו של עניין, קבע השופט דורות, כי המערערת יכולה הייתה בנקל להוכיח את טיב הבנייה של מבניה, אך היא בחרה שלא לעשות כן וטעמיה עִמה; ומשכך, ערעורה בעניין שיעור הפחת המותר בניכוי נדחה.


היטל עובדים זרים – האם סותר סעיפי אי-אפיה באמנות למניעת מסי-כפל?; אכיפה בררנית

אתמול (3.2.2020) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין דקל עובדים זרים בע"מלו-באן משאבים בע"מצ.ג.י פרסנול שירותי כ"א 2005 בע"מ ועמלים משאבי אנוש בע"מ.

עניינם של הערעורים המאוחדים בטענת המערערות, כי דין חיובן בהיטל עובדים זרים* להתבטל, מהטעם שחיוב זה סותר את סעיפי אי-ההפליה הקבועים באמנות למניעת מסי-כפל עליהם חתומה מדינת ישראל.**

* לפי סעיף 45(א) לחוק התכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003.
** עובדי המערערות הינם תושבי סין, מולדובה, רומניה ובולגריה.

לטענת המערערות – שנתמכה בחוות-דעת כלכלית של פרופ' עומר מואב – בחינה מהותית וכלכלית של ההיטל מלמדת, כי על אף שהמחוקק אסר על המעסיק לגלגל את ההיטל לפתחו של העובד הזר ועל אף שהחבות המשפטית לתשלום ההיטל מוטלת על המעביד, כוחות השוק יגרמו להשתת ההיטל על העובד הזר באמצעות הפחתת משכורתו "ברוטו" וכתוצאה מכך לפגיעה בשכרו "נטו", ומשכך מדובר בהפליה פסולה לפי הוראות האמנות שדינה להתבטל לאור עליונותן הנורמטיבית (בהתאם להוראות סעיף 196 לפקודה).
לטענת המערערות, הן הניחו, בניגוד לעותרים בעניין בוכריס (בג"ץ 2587/04), תשתית עובדתית לכך שההיטל אכן מגולגל לשכר העובדים.
עוד טענו המערערות, כי הן הופלו לרעה בהשוואה לתאגידים אחרים עִמם חתם המשיב על הסכמי פשרה לביטול מחצית מקרן חוב ההיטב, וזאת בנסיבות זהוֹת; ועל-כן, על המשיב להחיל עליהן את אותם הסכמי פשרה.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).


מס שכר בגין תשלומי מועצה מקומית

במבזק מס' 1701 מיום 21.3.2018 דיווחנו על פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מועצה מקומית חדרה.
נזכיר, כי עניינו של הערעור בחיובה של המערערת, המסוּוגת כמלכ"ר בהתאם לסעיף 1 לחוק מע"מ, בתשלומי מס שכר בשנות-המס 2009–2010, וזאת בהתייחס למספר רכיבים.*

* ואלה הרכיבים:
- תשלומי שכר לעובדי הוראה ורווחה בהשתתפות הממשלה. לטענת המערערת, היא זכאית להשתתפות מצד ג' בְּשל תשלומים אלה ולפיכך אין היא אלא בבחינת "צינור" להעברתם לעובדים ואין לחיֵיב תשלומים אלה במס שכר.
- החזר נסיעות בתפקיד והוצאות רכב.
- דמי חבר לאגודות מקצועיות. לטענת המערערת, יש לאבחן את עניינה מהמקרה שנדוֹן בעניין שירותי בריאות כללית (ע"א 3844/15) הן מהטעם שמקום בו תשלומי דמי החָבר מהווים "החזר הוצאות" המסקנה יכולה להיות שונה והן בנימוק שמוקם בו מגולמים הסכומים המועברים לעובד, הופך המעביד להיות "שותף" של עובדיו לעניין מס ההכנסה ולעניין גילום דמי החברה, כך שיש לראותו כמי ששילם לעובדים את השכר, בניכוי דמי החבר.
- הפְרשות סוציאליות מֵעבר לתקרה המותרת. לטענת המערערת, אין לחייבה במס שכר בגין רכיב ההפרשה העודפת, משום שמדובר בסכומים אשר מקור החיוב שלהם אינו בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה אלא בסעיף 3 לפקודה, כאשר דרך המיסוי לגביהם קבועה בהוראות סעיף 3(ה) ו-3(ה)(3) לפקודה ועל-כן פטוּרים הם ממס שכר.
- תשלומי אש"ל לעובדים.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור תוך שהוא מחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).
השופט בורנשטין מתח ביקורת חריפה על התנהלותה של המערערת ובפרט על הסתמכותה על "חוות הדעת" שקיבלה מחברת טרינטי מערכות מחשוב בע"מ תוך שהאחרונה קיבלה את שכרה על-בסיס חיסכון מס השכר שהניבה למערערת (ראו פסקות 21–26 לפסק-הדין).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי שלשום (2.2.2020) פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגישה המערערת על פסק-הדין.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים ע' פוגלמן, מ' מזוז וד' מינץ, דחה את הערעור ללא צו להוצאות, וזאת לאחַר שב"כ המערערת הודיע כי בעקבות הערות המותב הוא אינו עומד על הערעור (קישור לפסק-הדין).

נזכיר, כי ביום 10.10.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין) בעניין מועצה אזורית מעלה יוסף ובית ספר אזורי מעלה יוסף ובו נדוֹנה סוגיה דומה ועם אותה מעורבוּת של חברת טריניטי.
התייחסנו לפסק-הדין האמור במבזק מס' 1816 מיום 27.10.2019 (קישור למבזק).


הפרשי הון בלתי-מוסברים

במבזק מס' 1760מיום 13.12.2018 התייחסנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אסרף.

עניינו של פסק-הדין בערעורים שהגישו המערערים, אב ובנו, על שומות בצו לשנות-המס 2011–2015 בהן הוסיף המשיב (פקיד-שומה היחידה הארצית לשומה) להכנסתם המוצהרת הפרשי הון בלתי-מוסברים על-בסיס שתי הצהרות הון מתאריכים 31.12.2005 ו-31.12.2012.
פסק-הדין התייחס לערעור שהוגש על-ידי הבן, המערער 1, וזאת לאור החלטת בית-המשפט לפיה ככל שהמערער 2 לא יתייצב לדיון ההוכחות (לאחַר כמה דחיות שניתנו בעניינו), ינוהלו הערעורים באופן נפרד ובשלב ראשון יידוֹן הליך הערעור שהוגש על-ידי המערער 1.
לטענת המשיב, בהצהרת ההון המאוחרת (קרי: ההצהרה ליום 31.12.2012), לא כָּלל המערער את דירת המגורים שרכש בנתניה ("הדירה בנתניה") ואף לא כָּלל את שני הרכָבים מסוג מזדה וטויוטה שבבעלותו ("כלי הרכב"). לגידול ההון בין שתי ההצהרות, הוסיף המשיב את הוצאות המחיה של המערער ובני משפחתו (לפי לוחות 3–4) והפחית את הכנסותיהם המדוּוחות של המערער ואשתו משכר עבודה ובגין גידול ההון הבלתי-מוסבר הוציא למערער שומה לפי מיטב השפיטה. מכאן הערעור.
יצוין, כי המערער הואשם, כי יצר קשר לבצע עבירת פשע מסוג תיווך בסם מסוכן והורשע בעבירות של אספקת סם, ניסיון תיווך בסם וקשירת קשר. בנוסף הוכרז המערער כ"סוחר סמים". בכתב האישום המתוקן ביקשה המדינה להכריז על המערער כ"סוחר סמים" וביקשה לחלט את רכושו (ובכלל זאת הדירה בנתניה וכלי הרכב) מכוח סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג-1973.
בחודש יוני 2013 הורשע המערער על-פי הודאתו בעוּבדות כתב האישום המתוקן במסגרת הֶסדר טיעון. ואילו בחודש ספטמבר 2013 נגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 27 חודשים.
בחודש ינואר 2014 הסכימו הצדדים ביניהם על קבלת בקשת המדינה לחילוט הרכוש של המערער: כך, הוסכם, כי יחולטו כלי הרכב וסכומי כסף. ואילו באשר לדירה הוסכם, כי בית-המשפט יימנע מחילוטה וחלף זאת יחולט סכום של 600,000 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לטענת המשיב לפיה הסכמת המערער לחילוט הרכוש, ובכלל זה הדירה בנתניה וכלי הרכב, מהווה הודאת בעל דין המקימה כלפי המערער טענת השתק באופן המונע ממנו לטעון בערעור דכאן כי הרכוש המחולט אינו בבעלותו.
השופטת קבעה, כי לא ניתן לראות בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בסוגיית חילוט הרכוש (גם אם נעשה בהמלצת בית-המשפט) משום הודאת בעל דין מטעם המערער על בעלותו בדירה בנתניה ובכלי הרכב. זאת, ממספר טעמים ובכללם שלושת אלה: האחד, עיון בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מלמד, כי לא מן הנמנע כי הרכוש שחולט היה של הורי המערער; השני, המערער והוריו ציינו במפורש כי אין בהסכמות אליהן הגיעו בסוגיית החילוט משום הודאת בעל דין ואין בהן כדי לכבול את ידיהם בכל הליך אחר; והשלישי, כאשר מדובר בפסק-דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא.
לאור זאת, קבעה השופטת סרוסי, כי אין לראות בהסכמת המערער לחילוט הרכוש בהליך הפלילי משום הודאת בעל דין המקימה כלפיו השתק ומניעוּת ביחס לטענתו בהליך הנוכחי כי הרכוש המחולט אינו בבעלותו; ולכל היותר, ניתן לצרף את הסכמת המערער בסוגיית החילוט לשאר הראיות המנהליות שבפני בית-המשפט בבואו להכריע בשאלה האם יש במשקלן המצטבר של ראיות אלו כדי להטות את הכף לטובת עמדת המשיב בערעור.
השופטת סרוסי הִמשיכה ונדרשה לשתי שאלות שאומנם לא הועלו על-ידי מי מהצדדים בהליך הנוכחי, אך שבות ועולות בערעורי מס על שומות המבוססות על הפרשי הון בנסיבות בהן חולט רכושו של הנישום והן כדלקמן: האחת, האם ניתן לראות בחילוט כספי המערער משום הוֹצאה בייצור הכנסה המותרת בניכוי לשם בירור הכנסתו החייבת ובהנחה שכּן, האם אין בעצם ניכוי הכספים המחולטים משום סיכול מדיניות המחוקק וטובת הציבור?; השנייה, גם בהנחה שהכספים המחולטים ייחשבו "הוצאה צפויה" בעסקי סמים, האם חילוט רכושו של המערער בשנת 2014 משליך על חיובו במס הכנסה בגין הפרשי הון שנצברו בשנות מס שקָדמו לחילוט (2006–2011)?
בעניין השְאֵלה הראשונה, קבעה השופטת סרוסי, תוך היא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין צברי (ע"א 9283/04), כי יש לראות בחילוט עונש על מעשה עבירה ולכן דינו כדין קנס שאין לאפשר את ניכויו מטעמים של תקנת הציבור.
באשר לשאלה השנייה, קבעה השופטת, כי לאור ההלכה שנקבעה בדיון הנוסף בעניין דמארי והירשזון (ד"נ 2308/15) – לפיה לשונו של סעיף 28 לפקודת מס הכנסה אינה מאפשרת קיזוז הפסדים לאחוֹר – קיים קושי לראות באקט החילוט כמאפס את ההכנסות.
בהמשך, בּחנה השופטת סרוסי האם בדין ייחֵס המשיב למערער את הבעלוּת בדירה בנתניה ובכלי הרכב וקבעה (ראו פס' 25–60 לפסק-הדין), כי יש בכוחן המצטבר של האינדיקציות עליהן הצביע המשיב כדי ללמד כי הנכסים האמורים נרכשו מהכנסות המערער ושייכים לו, וממילא צדק המשיב כאשר קבע כי יש לראות בתמורה ששולמה עבוּר רכישתם בגֶדר הפרש הון בלתי-מוסבר בשומה שהוּצאה למערער.
השופטת סרוסי הוסיפה ונדרשה לאופן בו קבע המשיב את הוצאות המחיה של המערער ומשפחתו (ראו פס' 61 ואילך לפסק-הדין) ופָּסקה שאין מקום להתערב בקביעה זו.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי אתמול (3.2.2020) פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגיש המערער על פסק-הדין.

בית-המשפט העליון, מפי המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים ע' פוגלמן וי' אלרון, דחה את הערעור ללא צו להוצאות, וזאת לאחַר שב"כ המערער הודיע כי בעקבות הצעת המותב המערער מבקש לחזור בו מהערעור (קישור לפסק-הדין).


חשבוניות פיקטיביות

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין אלכיאל בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה המערערת על החלטת המשיב להטיל עליה כפל-מס (בהתאם לסעיף 50(א1) לחוק מע"מ), לפסוֹל את ספריה לשנת-המס 2011 (בהתאם לסעיף 77ב(ב) לחוק) ולהטיל עליה קנס מינהלי בשיעור 1% ממחזור העסקאות באותה תקופה (בהתאם לסעיף 95(א) לחוק).
זאת, בגין קיזוז מס תשומות על-פי חשבוניות פיקטיביות.

בית-המשפט, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור וחייב את המערערת בתשלום הוצאות בסך 50,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).


פסק-הדין נוסף בעניין חשבוניות פיקטיביות ניתן בעניין כליפה.

ביום 21.6.2015 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בגדרו דחה השופט ג' גדעון את הערעור (קישור לפסק-הדין).

ואילו אתמול (3.2.2020) פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהגיש המערער על פסק-הדין.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים ד' ברק-ארז, מ' מזוז וד' מינץ, דחה את הערעור ללא צו להוצאות, וזאת לאחַר שהמערער, בעקבות המלצת המותב, חזר בו מהערעור (קישור לפסק-הדין).


הוצאות מרביות לעניין פקודת המסים (גבייה)

כידוע, תקנה 1 לתקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011 (קישור לנוסחן המקורי של תקנות), שהותקנו על-ידי שר האוצר מכוח סמכותו על-פי סעיף 13(ג) לפקודת המסים (גבייה) ("הפקודה"),* קובעת, כי כאשר מופעלים אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בְּשל חוב מס, ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות האמורות ושסכום ההוצאות לא יעלה על הסכומים המנויים באותה תקנה 1.

* סעיף זה קובע, כי שר האוצר רשאי להתקין תקנות בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעל-פי הפקודה לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחיֵיב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי הפקודה, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; וכי תקנות כאמור טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסמה הודעת המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), התש"ף-2020 (קישור להודעה), הכוללת את פירוט הסכומים המרביים המעודכנים לשנת-המס 2020.