לוגו אלכס שפירא ושות׳

מניות המקנות דיבידנד בלבד – האם נכללות בסעיף 102?; פריסת שבח ריאלי לחברה – סוף פסוק; אכיפה בררנית; שומה לשכיר שפעל כמנכה שיקים; חוב אבוד של לקוחות פלסטינים; מפעל טכנולוגי מועדף – הרחבת לתרופות גנריות; הטבות מס ליישובים

07/07/2019

מניות המקנות דיבידנד בלבד – האם נכללות בסעיף 102

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין טל שוחט.

המערער עבד כבכיר בחברת כרומכרום בע"מ ("החברה").
בשנת 2010 הגישה החברה בקשה לאישור תוכנית להקצאת מניות בהתאם להוראות סעיף 102 לפקודת מס הכנסה ("תוכנית ההקצאה" או "התוכנית") וקיבלה אישור פורמלי על קליטת בקשתה.
על-פי תוכנית ההקצאה, תוקצינה למערער מניות אשר תקנינה לו זכות לקבלת דיבידנד בלבד, וזאת כל עוד מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין המערער לבין החברה; וכי עם הפסקת יחסי העבודה, תהפוכנה המניות המוקצות למניות רדומות ולא תקנינה למערער כל זכות. עוד נקבע בתוכנית, כי המניות לא ניתנות להעברה.
לטענת החברה, הון המניות שלה כולל שני סוגי מניות: מניות רגילות ומניות מסוג א' המקנות זכות להשתתף בחלוקת רוחים בלבד וזאת בשיעור שלא יעלה על 40% מהרווחים. כך, למערער הוקצו ביום 31.1.2011 68,181 מניות מסוג א' מתוך סך של 300,000 מניות מסוג א' הקיימות בחברה (דהיינו, כ-22.7% מהמניות מסוג א').
בשנת 2012 – היא שנת-המס שבמחלוקת* – קיבל המערער סך של 11,764,706 ש"ח, המהווים כ-9.99% מסך כל הדיבידנדים שחילקה החברה באותה שנה.

* יצוין, כי המערער הגיש ערעור גם על הצו שהוציא לו המשיב לגבי שנת-המס 2011, אך טענתו המקדמית של המערער בעניין זה (לפיה השומה נשלחה אליו לאחַר המועדים הקבועים בחוק) התקבלה ונקבע, כי השומה לגבי שנת-מס זו התיישנה ועל-כן בטלה. בהתאם, התיק המשיך להתנהל לגבי השומה לשנת-המס 2012 בלבד.

המשיב לא קיבל את הטענה לפיה הסכומים אשר שולמו למערער הם הכנסה מדיבידנד וקבע, כי מדובר בהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה. בבסיס קביעה זו עמדו מספר טעמים וביניהם העובדה שהמניות אשר הוקנו לכאורה למערער לא מקנות כל זכות למעט קבלת דיבידנד ואף לא היה בידו לרשום אותן על שמו או להעבירן לאחֵר ועם סיום עבודתו הן פוקעות. 
בהתאם, טען המשיב, כי התשלום אשר כונה דיבידנד הוא במהותו בונוס שנתי אשר שוּלם לו על עבודתו.
עוד טען המשיב, כי תכנית ההקצאה לא עומדת בתנאי סעיף 102 לפקודה, שכּן המערער הוא בעל שליטה כמשמעותו בסעיף 32(9) לפקודה.
לחלופין, קבע המשיב, כי הפעולות שבוצעו על-ידי המערער או על-ידי החברה שהמערער היה בעל תפקיד בכיר בה, אחת ממטרותיהן העיקריות היא הפחתת מס בלתי-נאותה ללא טעם מסחרי או כלכלי מהותי זולת הימנעות מתשלום מס; ועל-כן, המשיב רשאי להשתמש בסמכותו לפי סעיף 86 לפקודה ולקבוע כי יש לראות בדיבידנד שחוּלק כשכר עבודה בידי המערער.
עוד קבע המשיב, כי ככל שייקָבע כי אכן הוקצו למערער מניות בהתאם למסלול ההוני הקבוע בסעיף 102 לפקודה, הרי שהדיבידנד חייב במס בשיעור 25% ולא שיעור המס המוטב הקבוע בחוק לעידוד השקעות הון, כפי שדוּוח על-ידי המערער.
לבסוף, הטיל המשיב על המערער קנס גירעון בהתאם להוראות סעיף 191(ב) לפקודה.

בית-המשפט, מפי השופטת ע' הוד, קיבל את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת להוראות סעיף 102 לפקודת מס הכנסה ולכללי מס הכנסה (הקלות מס בהקצאת מניות לעובדים), תשס"ג-2003 ("הכְּלָלים") ולאופן אישור תוכנית ההקצאה.
לדבריה, כדי שהקצאת מניות תיכלל בגֶדר הוראות סעיף 102 לפקודה, מוטל על החברה לפנות לפקיד-השומה לצורך אישור התוכנית.
במקרה דנא, קבעה השופטת, אין מחלוקת כי החברה אכן פנתה לפקיד-השומה וביקשה את אישורו לתוכנית ההקצאה וזו אכן אושרה ביום 29.12.2010 על-ידי מר רם ברזילי.
עוד קבעה השופטת, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת המשיב כי מדובר באישור על קליטת הבקשה בלבד, הרי שלא היה בכך כדי להואיל למשיב, שכּן אין מחלוקת כי מלבד האישור האמור לא ניתנה בהמשך כל החלטה אחרת לפיה הבקשה לאישור התוכנית התקבלה או נדחתה; וכי על-פי סעיף 102 לפקודה, אם לא השיב פקיד-השומה בתוך 90 ימים מיום קבלת ההודעה יראו את תוכנית ההקצאה או את הנאמן, לפי העניין, כמאושרים. דהיינו, אף אם אישורו של מר ברזילי אינו בגֶדר אישור התוכנית, הרי שיש לראות את התוכנית כמאושרת מכוח הוראות סעיף 102.

השופטת הוד המשיכה ונדרשה לכך שהמניות לא הקנו למערער זכות כלשהי מלבד הזכות לקבל דיבידנד, לא היה בידי המערער לרשום את המניות על שמו, לא היה בידו להעביר את המניות לאחֵר והן פוקעות עם סיום יחסי עובד-מעביד.
לשיטתה, למרות מגבלות אלו, מדובר בכלי אשר יש בו כדי לממש את תכליתו של סעיף 102 לפקודה ויש במניות אלו כדי להַדק את הקשר בין החברה לעובד ואת האינטרס של העובד לפעול לשם הגדלת רווחי החברה.
עוד קבעה השופטת, לאחַר שנדרשה לראיות שהוצגו בעניין זה, כי לא שוכנעה שמדובר בתגמול אשר ניתן למערער בגין עבודתו להבדיל מדיבידנד אשר ניתן לו בְּשל היותו בעל מניות.

השופטת הוד המשיכה ובָּחנה את טענתו החלופית של המשיב בדבר היות העִסקה עסקה מלאכותית אשר מטרתה העיקרית או אחת ממטרותיה העיקריות היא הפחתת מס בלתי-נאותה ללא טעם מסחרי או כלכלי מהותי מלבד הימנעות מתשלום מס. השופטת דחתה טענה זו וקבעה, כי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי מדובר בעסקה מלאכותית כאמור.

עוד קבעה השופטת, כי אין לקבל את טענתו הנוספת של המשיב כי תוכנית ההקצאה לא עומדת בתנאי סעיף 102 לפקודה מאחַר שהמערער הוא "בעל שליטה" כהגדרתו בסעיף 32(9) לפקודה. לדבריה, המניות שהוקצו למערער לא העניקו לו כוח הצבעה או זכות למַנות מנהל; ובנוסף, מניותיו של המערער היוו כ-22.7% ממניות סוג א', אך הן אינן מהוות 10% לפחות מהון המניות שהוצא. כמו-כן, המניות האמורות לא מקנות למערער זכות לקבל 10% לפחות מהרווחים (בשנת-המס 2012 חֵלקו של המערער היווה 9.99% מסך כל הרווחים שחולקו באותה שנה).

לבסוף, בָָּחנה השופטת הוד מהו שיעור המס אשר לפיו יש למסות את הדיבידנד אשר קיבל המערער מכוח המניות שהוצקו לו בהתאם לתוכנית.
השופטת קיבלה בעניין זה את עמדת המשיב וקבעה, כי לאור הוראות סעיף 102 והכְּלָלים, קיים מסלול מיסוי אחד אחיד בשיעור 25% בנוגע להקצאת מניות במסלול ההוני, לרבות לעניין חלוקת דיבידנד.

סיכומו של דבר: השופטת הוד קיבלה את הערעור לעניין קביעת המשיב לפיה הסכומים ששולמו למערער מהווים הכנסת עבודה ולעניין הטלת מס הגירעון; ודחתה את טענת המערער ביחס לשיעור המס שחל על הדיבידנד, תוך שהיא קובעת שיחול שיעור של 25%.


פריסת שבח ריאלי לחברה – סוף פסוק

במבזק מיום 23.1.2018 דיווחנו אודות פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין טוונטי האנדרד נהריה בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשאלה האם חברה המוֹכרת מקרקעין רשאית לבקש לבצע פריסה של השבח הריאלי שנצמח במכירה בהתאם להוראות סעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין.
באותו מקרה, ביקשו שלוש העוררות לבצע פריסה של השבח הריאלי שנצמח להן בשנת-המס 2015 ממכירת זכויות במקרקעין שרכשו בשנת-המס 2010, כך שהפריסה תתבצע לגבי שנות-המס 2015-2012 וכנגזר מכך חלק מהשבח הריאלי (וליֶתֶר דיוק מחצית) יחויב במס בשיעור 25% (מס החברות בשנות-המס 2012 ו-2013) במקום 26.5% (מס החברות בשנת-המס 2015 היא שנת המכירה).

המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, סירב לבקשה, בטענה כי הזכות לבקש פריסה נתונה אך ורק למוֹכר יחיד.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ר' סוקול (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות ועו"ד ד' שמואלביץ), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט סוקול לתכלית הוראת הפריסה הקבועה, כאמור, בסעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין (ולמקבילתה שבסעיף 91(ה) לפקודת מס הכנסה).
לגופו של עניין, קבע השופט סוקול, כי אין בלשון הוראות סעיף 48א(ה) לחוק (לרבות בהתייחסות המחוקק לשיעורי המס של היחיד ולנקודות הזיכוי המוקנות לו) או בתכליתן עיגון להחרגת הוראות אלו ביחס לחברה.

על פסק-הדין הגיש מנהל מיסוי מקרקעין ערעור לבית-המשפט העליון.*

* נזכיר, כי ביום 12.5.2019 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין יוניון נכסים בע"מ
באותו מקרה, לאור השינוי בשיעורי המס ובהינתן הוראות סעיף 48א(ה) לחוק המאפשרות, כאמור, פריסת השבח הריאלי על-פני 4 שנים, ביקשה העוררת – אשר מכרה זכות במקרקעין ביום 16.6.2015 – כי חישוב המס ייערך תוך ביצוע פריסה, כך שהשבח שייוחס לשנים 2012 ו-2013 יחויב במס בשיעור 25% בלבד ואילו השבח שייוחס לשנים 2014 ו-2015 יחויב במס בשיעור 26.5%. המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין נתניה) דחה את בקשת העוררת מטעם אחד: לטענתו, הוראות סעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין חלות רק על יחידים ולא על חברות.
ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט א' גורמן (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לולו), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופט גורמן בָּחן את הוראות סעיף 48א(ה) לחוק מיסוי מקרקעין וציין, תוך שהוא מתייחס לפסק-הדין בעניין טוונטי האנדרד נהריה, כי מבּחינת לשונן ישנם צדדים לכאן ולכאן, ובהתאם המשיך השופט ונדרש לתכלית החקיקה.
השופט קבע, כי סעיף 48א(ה) לחוק נועד למַתן את "אפקט הדחיסה" הנובע מכך שעליית ערך המקרקעין נוצרה על-פני שנות ההחזקה בנכס, אך נדחסת למועד אחד, הוא יום המכירה.
לדבריו, הגם שתכלית החקיקה נועדה להתמודד עם אפקט הדחיסה שחל אצל יחידים עליהם חלים שיעורי מס פרוגרסיביים, הרי שמשעה שנחקק החוק הרי הוא בבחינת "חי הנושא את עצמו" והוא עשוי לחול גם במקרים השכיחים פחות ושבאופן טבעי לא עמדו במוקד תשומת לבו של המחוקק, ובכלל זאת במכירה בידי חברות.
השופט גורמן הוסיף וקבע, כי כדי לשלול את ההקלה הגלומה בביצוע הפריסה מחברות, על המחוקק לעשות כן במפורש; וכי כל עוד לא עשה המחוקק כן, ובשים לב לכך שלשון החוק מאפשרת זאת ותכלית החקיקה של הסעיף מתיישבת עם הדבר, יש להותיר בידי חברות את ההנאה מהפתרון שהסעיף מספק.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין (בהסכמת הנשיאה א' חיות והמשנה לנשיאה ח' מלצר)קיבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט שטיין קבע, כי יישומם של כללי הפרשנות החָלים על דיני המס מוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית לפיה הזכאות לפריסה לפי סעיף 48א(ה)(1) לחוק מיסוי מקרקעין הוענקה אך ורק לנישומים בשר-ודם, ולא לחברות.*

* אך ראו סעיף 5 לפסק-הדין, שם מציין השופט שטיין, כי דבריו אינם מתייחסים לחברה משפחתית ולחברה שקופה, שאליהן הוא לא נדרש במסגרת הדיון.

את מסקנתו זו ביסס השופט שטיין על שלושה נדבכים: האחד, תכליתה הכלכלית של הזכאות לפריסה וגישתו לפיה "אפקט הדחיסה", שהזכאות לפריסה נועדה למתֵן, יוצר עיוות מיסויי רק אצל יחידים ולא אצל חברות; השני, תנאי המימוש של זכות הפריסה, כהגדרתם בסעיף 48א(ה)(1) לחוק מיסוי מקרקעין, שהם תנאים בלעדיים נטולי חלופות, אשר חלים אך ורק על נישומים בשר-ודם, להבדיל מחברות; והשלישי, מהותו של מס החברות והיחס שבינו לבין המס המוטל על יחידים והעובדה שמס החברות על השבח הריאלי מהווה סוג של מקדמת מס, שמעצם היותה מקדמה עומדת לתשלום כמות שהיא ואיננה פתוחה להתחשבנויות ולשינויים.

יצוין, כי לאחַר דיונו המפורט בשלושת הנדבכים האמורים, התייחס השופט שטיין למחלוקת הנוגעת לפרשנותם של חוקי מס תוך שהוא מַתווה כלל פרשנות רב תכליתי שתוצאתו כדלקמן:
(א) חוק מס שלשונו הינה חד-משמעית ואינה ניתנת לפירושים סבירים נוספים. במצב דברים זה, חייב הפרשן לאמץ את לשון החוק כמו שהיא.
(ב) חוק מס שלשונו איננה חד-משמעית, אך יש לו תכלית פיסקלית או רגולטורית ברורה. במצב דברים זה, על הפרשן לאמץ את המשמעות הלשונית של החוק אשר מגשימה את תכליתו הברורה.
(ג) חוק מס שפתוח לכמה פירושים לשוניים ותכליתו הפיסקלית או הרגולטורית אף היא איננה ברורה. במצב דברים זה, על הפרשן לאמץ את המשמעות הלשונית של החוק אשר מיטיבה עם הנישום

המשנה לנשיאה ח' מלצר והנשיאה א' חיות הצטרפו בהסכמה לתוצאה שאליה הגיע השופט שטיין ולפיה יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הזכאות לפריסת השבח הריאלי נתונה לנישומים יחידים ולא לחברות.
עם זאת, השופט מלצר (ולעמדתו הצטרפה הנשיאה) חָלק על אימוץ כלל הפרשנות הרב תכליתי שהוצע על-ידי השופט שטיין וציין, כי תורת הפרשנות התכליתית הנוהגת עמנו שנים רבות מספקת מענה הולם לסוגיות פרשניות מורכבות בתחומים שונים של המשפט ובכלל זה בתחום דיני המס; וכי ההלכה הקיימת (ללא תיקונה) פועלת ממילא במקרים רבים ביֶתֶר שאת לטובת הנישום.


אכיפה בררנית

המערערים (המבקשים) אליאס שירי וחברת שירי יהלומים 2001 בע"מ (חברה פרטית בבעלות אליאס העוסקת במסחר ביהלומים) הגישו בקשה מקדמית במסגרתה ביקשו מבית-המשפט כי יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 בשילוב עם תקנה 9 לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1978 ויורה על מחיקה על הסף של צווי השומה שהוצאו להם וכפועל יוצא על קבלת הערעורים על הסף.
זאת, בטענה, כי השומות מושא הערעורים הוצאו להם על בסיס אכיפה בררנית, העומדת בניגוד למדיניות המוצהרת של המשיב, ולכן דינן בטלות.
בקצרה יצוין, כי הבקשה נוגעת לפרשה מסועפת שנחשפה בשנת 2012 וזכתה לכינוי "פרשת הבנק המחתרתי" בבורסה ליהלומים ברמת גן. במסגרת הפרשה, הגיע לידי רשויות האכיפה, ובכללן לידי רשות המיסים, קלסר שכּונה "הקלסר האדום" של מר מנחם מגן שהיה ממנהלי הבנק המחתרתי. בקלסר האדום תועדה פעילות הבנק המחתרתי ובמסגרת זו נכלל רישומם של עסקאות אשר נחשדו בידי רשות המיסים כעסקאות פיקטיביות שאינן מייצגות עסקאות יהלומים אמיתיות. בגין עסקאות אלו התקבלו חשבוניות פיקטיביות או זרות שלגישת רשות המיסים נרשמו בספרי הנישומים, ובכללם המערערים, כהוצאה שאינה כדין על-מנת להפחית את חבות המס (בחלק מהמקרים גם הונפקו חשבוניות כוזבות בתמורה לעמלה, כבמקרה דנן).

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).


שומה לשכיר שפעל כמנכה שיקים

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מרסיאנו.

במהלך שנות-המס 2008, 2009 ו-2010 פעל המערער בתחום ניכיון השטרות (שיקים). לדבריו, פעילותו בתקופה זו הייתה אך ורק כעובד שכיר של חברת עמית ליאם מסחר ואחזקות בע"מ ("החברה") הרשומה כנותנת שירותי מטבע.
לעומת זאת, המשיב (פקיד-שומה – היחידה הארצית לשומה) טוען, כי המערער עצמו ניהל עסק בתחום ניכיון השיקים והפיק רווחים מפעילות עסקית זו, וזאת מֵעבר לשכרו כעובד בחברה.
לאור זאת, המשיב ערך למערער שומה לפי מיטב השפיטה המבוססת בעיקר על נתונים הכלולים בחשבונות שנוהלו על-ידי החברה לגבי גורמים (יחידים וחברות) אשר לדעת המשיב היו לקוחותיו של המערער. זאת, תוך שהוא מחשב את סכום ההכנסה החייבת על-סמך ההערכה כי כל פעולת ניכיון הניבה למערער עמלה בשיעור 4% מסכום השיק שנפרט.
מֵעבר להכחשתו הכללית בדבר קיום העסק, המערער חולק על גובה השומה וגורס כי עמלה בשיעור 4% היא מופרזת ולא הובא בחשבון כי לעיתים קרובות מנוכים שיקים "מזומנים" (כלומר, שיקים שמועד פירעונם כבר הגיע או הינו קרוב מאוד) שבגינם נגבית עמלה נמוכה בהרבה.
בנוסף, התגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי היבטים נוספים של השומה.
השגת המערער נדחתה. מכאן הערעור.

בית המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
השופט קירש בָּחן את הראיות שהוצגו בפניו וקבע, כי אין אפשרות לקבל את גרסתו של המערער לפיה הוא לא היה אלא עובד שכיר של החברה; וכי הוא מסכים עם המשיב כי המערער נהג לקבל לידיו שיקים מגורמים שונים, חֵלקם לקוחות קבועים, אשר מסרו לידיו כמויות גדולות ביותר של שיקים כנגד דמי ניכיון שהוא שלשל לכיסו.
השופט המשיך ונדרש לשיעור העמלה המשוערת שהמערער גבה בְּשל ניכיון השיקים וקבע, כי אין להחיל באופן גורף שיעור ניכיון של 4% על כלל העסקאות, אלא רק לגבי העסקאות בשיקים הדחויים לכחודש ימים ומעלה. כך, נקבע (על דרך האומדן), כי שליש מהעסקאות נעשו מול הלקוחות במזומן שלגביו העמלה תועמד על 0.66% (מֵעבר לעמלה שנגבתה על-ידי החברה, שנעה ככל הנראה סביב 0.4%); שליש לטווח ביניים של מספר שבועות שלגביו העמלה תועמד על 2%; והשליש הנותר (השיקים הדחויים לכחודש ימים) – 4%.
עוד קבע השופט קירש, כי יש לגְרוֹע מהיקף העסקאות שעומדות בבסיס השומה את השיקים שנמסרו על-ידי ארבעה לקוחות שלא היו לקוחות שהגיעו לחברה דרך המערער.
מנגד, דחה השופט את טענתו של המערער להפחתה בגין שיקים חליפיים, דהיינו שיקים אשר נדרשו מהלקוחות בגין שיקים שחזרו לאחַר ניסיון להפקידם על-ידי החברה (ראו פס' 51–53 לפסק-הדין) ואת טענתו בנושא חובות אבודים (ראו פס' 54–70 לפסק-הדין)
לבסוף, נדרש השופט קירש לשומה החלופית שהוציא המשיב למערער בהתבסס על הפרש הון בלתי-מוסבר. השופט קבע, כי למרות שהקטנת השומה העיקרית שהוציא המשיב בעקבות פסק-הדין תביא לכך שהשומה החלופית תהיה גבוהה יותר, אין להידרש לה, וזאת מהטעם שהפרש ההון הבלתי-מוסבר בוסס על קיום החוב האבוד או ניכויו ככזה.


חוב אבוד של לקוחות פלסטינים

ביום 28.6.2019 פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין איכותית בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בהחלטת המשיב (מנהל מע"מ פתח-תקווה) שלא להיעתר לבקשת המערערת להכיר בחוֹבם של לקוחות תושבי הרשות הפלסטינית כ"חוב אבוד" כמשמעותו בתקנה 24א(א) לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976.
לטענת המשיב, לא רק שהמערערת לא עמדה במגבלת המועד הקבוע בתקנה 24א (לפיה ניתן להוציא תעודת זיכוי בגין חוב אבוד רק לאחַר שחָלפו 6 חודשים מיום הוצאת החשבונית בגינהּ מתבקשת ההכרה בחוב כ"חוב אבוד" ולא יותר משלוש שנים מיום הוצאת החשבונית), אלא שאף לא מתעוררת הצדקה לשימוש בסמכות המנהל להארכת המועד הקבוע בתקנה האמורה.
יצוין, כי מנהל המערערת הורשע, בעקבות הודאתו במסגרת הֶסדר טיעון, בגין מעורבותו בסחר בביצים מוברחות מהשטחים ללא פיקוח וסימון ושיווקן בישראל, ונדוֹן ל-14 חודשי מאסר.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
תשומת לבכם, בין היתר, לפס' 32 לפסק-הדין, שם מציין השופט בורנשטין, כי אינו רואה פסול בגישת המשיב לפיה מטעמים של תקנת הציבור הוא לא יפעיל את סמכותו החריגה להארכת מועד, כאשר החוב קשור בטבורו למעשה עבירה.


בקשת הארכת מועד להגשת השגה

פסק-דין נוסף של השופט ד"ר ש' בורנשטין ניתן בעניינו של אימן סרסור ועניינו בערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ פתח-תקווה) לסרב לדון בהשגה של שומת מס תשומות בְּשל כך שהוגשה באיחור ואינה מנומקת וכן בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת המשיב.

הערעור נדחה (קישור לפסק-הדין).


מפעל טכנולוגי מועדף – הרחבת תחולה לתרופות גנריות

ביום 1.7.2019 פורסם ברשומות צו לעידוד השקעות הון (קביעת נכס לא מוחשי מוטב), התשע"ט-2019 (קישור לצו).

בגדרו של הצו קבע שר האוצר, כי זכות הרשומה בפנקס התכשירים לפי סעיף 47א(א2)(1) לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981* – דהיינו, זכות רשומה של תרופות גנריות בפנקס התכשירים בישראל או תרופה אשר אושרה על-ידי מִנהל המזון והתרופות של ארה"ב (ה-FDA) או רשות מוסמכת של האיחוד האירופי – תיחשב ל"נכס לא מוחשי מוטב" לפי סימן ב'3 לפרק שביעי לחוק לעידוד השקעות הון,** וכנגזר מכך, הכנסות של מפעל טכנולוגי שהופקו מנכס זה תהיינה זכאיות להטבות המס של המסלול הטכנולוגי.

סעיף זה קובע, כי "לצורך רישום של תכשיר שהוא זהה לתכשיר הרשום בפנקס התכשירים בחומר הפעיל שבו, בצורתו, בחוזקו באופן לקיחתו, בפעילותו הרפואית ובזמינותו הביולוגית, ואשר אושר בידי מינהל המזון והתרופות של ארצות הברית של אמריקה לשיווק שם, או בידי הרשות המוסמכת של האיחוד האירופי לשיווק בארצות האיחוד, די בהוכחת קיומו של אישור כאמור כדי לרשום את התכשיר בפנקס התכשירים על פי תנאי הרישום שקבעו הרשויות האמורות ולתקופה שקבעו; לענין סעיף זה, 'זמינות ביולוגית' – מדידת הריכוזים של החומר הפעיל בדם, כפונקציה של זמן".
** "נכס לא מוחשי מוטב" מוגדר בסעיף 51כד לחוק לעידוד השקעות הון ככל אחד מאלה: (1) זכות לפי חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967; (2) תוכנת מחשב המוגנת לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007; (3) זכות לפי חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973; (4) זכויות לפי חוקים אחרים שיקבע שר האוצר בצו; (5) זכויות לפי חוקי מדינות חוץ בעניינים המנויים בפסקאות (1) עד (4); ו-(6) ידע שפותח בישראל בידי המפעל הטכנולוגי, והרשות הלאומית לחדשנות טכנולוגית קבעה שהוא כשיר להיות נושא לתכנית מחקר ופיתוח, ולעניין ידע שפותח כאמור בתחום האנרגיה המתחדשת – המדען הראשי של משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים קבע כאמור, והכול אם סך ההכנסות של החברה בעלת המפעל בשנת המס לא עלה על 32 מיליון שקלים חדשים, ואם החברה בעלת המפעל נמנית עם קבוצה – מחזור העסקאות של הקבוצה בשנת המס לא עלה על 211 מיליון שקלים חדשים, למעט אם הוא בגדר פסקאות (1) עד (5).

הטבות מס ליישובים

במסגרת מבזק מס' 1770 מיום 17.1.2019 דיווחנו על פרסום החוק להסדרת מתן שירותי פיקדון ואשראי בלא ריבית על ידי מוסדות לגמילות חסדים, התשע"ט-2019 ("החוק"(קישור לחוק).
כפי שציינו באותו מבזק, החוק כַַָּלל, בין היתר, תיקונים עקיפים לחוק הטבות במס וייעוץ במס (תיקוני חקיקה), התשע"ו-2015 ולחוק הטבות במס וייעוץ במס (תיקוני חקיקה) (תיקון והוראת שעה), התשע"ז-2017, בגדרם הוארך תוקפם של הטבות מס בחלק מהיישובים עד ליום 30.6.2019.*

* בהתאם להוראות סעיף 38 לחוק יסוד הכנסת, הוארך תוקפן של הטבות אלו עד ליום 1.1.2020.

ואילו במבזק מס' 1771 מיום 21.1.2019 ובמבזק מס' 1777 מיום 26.2.2019 דיווחנו אודות פרסום הנחייתה והנחייתה הנוספת בעניין זה של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים (קישור להנחיה) (קישור להנחיה הנוספת).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנם בדבר הנחיה נוספת בנושא של רו"ח קלימן (קישור להודעה).