לוגו אלכס שפירא ושות׳

רכישת מניות באשראי (החלטת מיסוי); הפרדה רכושית ברכישת דירת מגורים; אגרה בגין ערר מס שבח בידי מספר עוררים; יתרות צבורות בקופה מרכזית לפיצויים – עדכון; חשבוניות פיקטיביות; איחוד דיון בתיקי פסילת ספרים; מס רכוש

02/04/2019

רכישת מניות באשראי

פורסמה החלטת מיסוי (החלטה שלא בהסכם) 599/19 (קישור להחלטה).

עניינה של ההחלטה בחברה א' שהתקשרה בהסכם עם חברה ב' למכירת מניותיה של חברה א' בחברה ג'.
במסגרת ההסכם נקבע, כי תמורת המניות תשולם למוֹכרת בחלקהּ במזומן ובחלקה האחר תועמד כהלוואה מהמוֹכרת לרוכשת.
ההלוואה צמודה למדד המחירים לצרכן ונושאת ריבית שנתית בשיעור 3.5% (בשנה הראשונה) ובשיעור 10% (הָחל מהשנה השנייה).
בפועל, ההלוואה נפרעה במלואה בתום שנתיים.

במסגרת הבקשה, התבקשה המחלקה המקצועית ברשות המסים לאשר, כי מכירת המניות אינה מהווה "עסקה" לעניין חוק מע"מ וכי תשלומי הריבית והפרשי ההצמדה ששילמה הרוכשת בגין ההלוואה מהווים חלק מהתמורה בגין רכישת המניות ועל-כן הם אינם חייבים במע"מ בידי המוֹכרת (המַלווה).

ברם, על-פי ההחלטה (שהינה, כאמור, החלטת מיסוי שלא בהסכם) נקבע, כי למרות שמכירת המניות אינה חייבת במע"מ (בהיותן "טובין"), יש לראות בהלוואה שניתנה על-ידי המוֹכרת לרוכשת לצורך רכישת המניות בגֶדר עסקה נפרדת ממכירת המניות ("עסקת אשראי"), החייבת במע"מ; ומשכך, הריבית והפרשי ההצמדה חייבים במע"מ.*

* יצוין, כי בהחלטה צוין ש"יש לראות בתמורה המתקבלת בידי המוכרת בגין מתן ההלוואה לרוכשת למימון רכישת המניות, לרבות מרכיב סכום הריבית והפרשי ההצמדה, כחלק ממחיר העסקאות החייבות במס ערך מוסף בידי המוכרת כאמור בסעיף 7 לחוק" [ההדגשה אינה במקור – א' ש']. ברם, אין זה ברור איזה רכיב נוסף חייב במע"מ מלבד הריבית והפרשי ההצמדה כאמור.

עוד נקבע, כי מס התשומות הכלול בחשבוניות המס שתוציא המוֹכרת לרוכשת בקשר לעסקת האשראי לצורך רכישת המניות לא יוּתר לרוכשת בניכוי לאור הוראות סעיף 41 לחוק מע"מ.


יתרות צבורות בקופה מרכזית לפיצויים – עדכון

במבזק מיום 13.6.2017 דיווחנו אודות פרסום חוזר מס הכנסה מס' 4/2017 (קישור לחוזר).
עניינו של החוזר, המחליף את חוזר מס הכנסה מס' 7/2016 (שפורסם בחודש דצמבר 2016), בכללי המיסוי החָלים על כספים הצבורים בקופות המרכזיות.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי בעקבות פנייתה של נשיאת לשכת רואי-חשבון, רו"ח איריס שטרק, לרשות המסים ולרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון, בדיקת קיום העודף בקופה המרכזית לפיצויים נדחתה ליום 30.9.2019. זאת, כקבוע בעדכון לחוזר האמור.


פסק-הדין בעניין פיגורה

במבזק מס' 1774 מיום 14.2.2019 דיווחנו אודות פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין קרן רוזנבוים (קישור לפסק-הדין).
נזכיר, כי באותו מקרה, קיבלה ועדת-הערר, ברוב דעות (חוות-דעתו של יו"ר הוועדה השופט א' גורמן, בהסכמת חבר הוועדה עו"ד מ' בן לולו, כנגד דעתו החולקת של חבר הוועדה שמאי מקרקעין א' לילי) את הערר וקבעה, כי למרות שבני-הזוג וילדיהם התגוררו בדירת בן-הזוג וניהלו גם חשבון משותף, אין לראות בשימוש בדירה כשולל את ההפרדה הרכושית המעוגנת בהסכם הממון.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם אודות פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין פיגורה.
באותו מקרה, חתמו העוררים, בני-הזוג יהודה ונאוה פיגורה,* על הסכם ממון כ-30 שנים לאחַר נישואיהם ויום לאחר מכן רכשו דירת מגורים משותפת. העוררים הגישו שומה עצמית לפיה חלקהּ של העוררת בדירה המשותפת שרכשו חייב במס כ"דירה נוספת" (מהטעם שבבעלותה דירה נוספת) ואילו חֵלקו של העורר בדירה המשותפת חייב במס כ"דירה יחידה" (העורר הצהיר, כי בכוונתו למכור את דירתו הנוספת).

* יצוין, כי העוררת הינה רכזת חוליה במשרדי המשיב ועל-כן הדיון בהשגה התנהל במחלקת שומת מקרקעין בתל-אביב והדיון בערר הועבר לועדת-ערר מיסוי מקרקעין בנצרת.

המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין חיפה) דחה את הדיווח וחִייב את שני בני-הזוג במס רכישה לפי "דירה נוספת". השגת בני-הזוג נדחתה ומכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת ע' הוד וחבר הוועדה עו"ד ד"ר נ' מולכו (בהסכמת חבר הוועדה הנוסף, עו"ד א' הללי)דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).


פסק-הדין בעניין ב. פס אפיק דלקים בע"מ

ביום 31.3.30219 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ב. פס אפיס דלקים בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור שהגישה המערערת על החלטת המשיב לחייבה בכפל-מס לפי סעיף 50(א1) לחוק מע"מ בְּשל כך שקיזזה מס תשומות בגין חשבוניות שהינן, לשיטתו, פיקטיביות ואינן משַקפות עסקות אמיתיות. 
בנוסף, פסל המשיב את פנקסי המערערת לשנת 2012 והטיל עליה קנס בגין אי-ניהול ספרים בשיעור של 1% מהמחזור בהתאם לסעיף 95(א) לחוק.

בית-המשפט, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).


ההחלטה בעניין טופש

פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין ויקול טופש.

עניינה של ההחלטה בבקשה שהגישה המבקשת לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי לאיחוד הדיון בערעור מס הכנסה המתנהל בבית-המשפט המחוזי בנצרת עם הדיון בערעור מע"מ המתנהל בבית-המשפט המחוזי בחיפה.
לטענת המבקשת, עניינם של שני ההליכים בערעור על פסילת ספרים בְּשל אי-רישום תקבול (לפי סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה ולפי סעיף 77א(א) לחוק מע"מ) ועל-כן איחוד הדיון בתובענות, אשר מעוררות שאלות עובדתיות ומשפטיות זהוֹת, יקדם יעילוּת דיונית וימנע הכרעות סותרות.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופט שטיין קבע, כי הגם שעניינם של שני הערעורים בפסילת ספרים בְּשל אי-רישום תקבול, לא הרי חבות במס הכנסה כהרי חבות במע"מ, וזאת הן מבּחינת מהותה של כל חבות והן מבּחינת מורכבותה; ועל-כן תובענות אלו אינן בגֶדר "תובענות בנושא אחד" במובן של תקנה 7 לתקנות.


ההחלטות בעניין שריקר ואח' ובעניין קיבוץ כפר מסריק ואח'

עניין אפרהימי

במבזק מיום 26.6.2017 נדרשנו להחלטת בית-המשפט העליון בעניין אפרהימי ואח'.

המבקשים, 14 במספר, הגישו במשותף ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על צווים שהוצאו להם על-ידי פקיד-השומה. הצווים הוצאו להם בנפרד, אך לטענתם הערעורים מבוססים על שאלות משפטיות משותפות שמקורן בהשלכות המס של פינויָם ממתחם שהחזיקו במשותף. לפיכך, לפי תקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי – החָלה במקרה זה מכוח תקנה 9(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1979 ("תקנות ערעורי מס") – הם רשאים להגיש ערעור במאוחד (בדומה לאפשרות להגיש תביעה אחת על-ידי כמה תובעים, המבוססת על שאלה משותפת).

לאחַר שהוגש הערעור, הורה בית-המשפט המחוזי (השופט מ' אלטוביה) לצדדים להתייחס לשאלה אם ניתן היה להגיש את ההליך כערעור אחד; ולאחַר שהצדדים הגישו עמדותיהם בנושא, קבע בית-המשפט, כי אמנם ייתכן ובעתיד יוחלט על שמיעת הערעורים במאוחד, אך אין הלימה בין אפשרות זו לבין חובת תשלום האגרה בגין כל הליך והליך, כל שכּן בהתחשב בכך שפקיד-השומה מחויב לחיסיון כלפי כל נישום בנפרד.
לאור זאת, הורה בית-המשפט המחוזי, כי ההליך הנוכחי ישמש כערעור למערער אחד, לפי שיקול דעת בא-כוחם של המערערים; ויֶתֶר המערערים יוסרו ממנו ויוכלו להגיש ערעורים נפרדים. מכאן בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' סולברג, דחה את הבקשה לרשות ערעור (קישור להחלטה).
השופט סולברג קבע, כי הרישא לתקנה 4(ג) לתקנות ערעורי מס (הקובעת, כי "הודעת ערעור יכול שתתייחס ליותר משומה אחת לאותו מערער, אולם – כאמור בתקנות האגרות – יראו כל אחת מהשומות שהערעור מתייחס אליהן כאילו הוגש עליה ערעור בנפרד") מתייחסת להגשת ערעור על יותר משומה אחת לאותו מערער, ועל פניה היא משמיעה כי לא תיתכן הגשת הודעת ערעור ליותר משומה אחת שהוצאו לנישומים שונים. יתרה מזאת, התקנה קובעת, כי גם אם הוגש ערעור על שומות שונות, תשולם אגרה על כל אחת מהן בנפרד. לפיכך, גם אם ניתן היה לעשות כן, היו התקנות מחייבות, כעיקרון, תשלום אגרה עבור כל שומה בנפרד (אף שבפועל, בְּשל שינויים בתקנות המסדירות את אגרות בתי המשפט, אין תקנה זו מופעלת הלכה למעשה). אומנם, הוסיף וציין השופט סולברג, בתקנות ערעורי המס מצויינת האפשרות של ריבוי מערערים (ראו לשון תקנה 5(ד) לתקנות אלו), אולם אין בכך כדי לשנות מן המשתמע מתקנה 4(ג) הנ"ל, משום שהדבר אפשרי, ואף רגיל, כאשר הוּצאה שומה אחת המתייחסת לכמה נישומים, כגון בני זוג או שותפים.
באשר לתקנות סדר הדין האזרחי, קבע השופט סולברג, אלו חלות על ענייננו "בשינויים המחויבים ובכפוף להוראות הפקודה ולתקנות אלה" (כלשון תקנה 9(א) לתקנות ערעורי מס), ומכאן שהן אינן יכולות לסתור את המשתמע מתקנה 4(ג) האמורה. כמו-כן, לאור סדרי הדין הנהוגים בהליכים אזרחיים, אין מקום להגשת ערעור המס כפי שהוגש.
השופט סולברג הטעים, כי אין לקבל את טענתם של המבקשים ביחס לתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי (המתייחסת לאפשרות הגשת תביעה משותפת על-ידי כמה תובעים "בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה"). שכּן, ערעור מס, כשמו, הוא ערעור על החלטה מינהלית כאשר כל ערעור תוקף החלטה נפרדת של פקיד-השומה (וממילא אין לראות בשומות השונות שהוצאו, אף אם הוצאו בגין תשתית עובדתית דומה, כ"סדרה אחת של מעשים").
לכל האמור צירף השופט סולברג גם את הנמקתו של בית-המשפט המחוזי בנוגע לחיסיון המוטל, כנקודת מוצא, על ההליך.

עניין מגורי הים האדום

בהמשך לאמור, דיווחנו במסגרת מבזק מס' 1709 מיום 2.5.2018 על החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין מגורי הים האדום בע"מ ואח'.

עניינה של ההחלטה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כוועדת ערר לעניין מיסוי מקרקעין (השופט גד גדעון) ב-ו"ע 33014-09-17 מיום 26.2.2018.
במסגרת ההחלטה, הורה בית-המשפט המחוזי, על מחיקת מרבית המבקשים (למעט אחד) מערעור המס, ועל הגשת עררים נפרדים (הכוללים תשלום אגרה נפרד בגין כל אחד מהם). זאת, תוך שהוא מתבסס על ההחלטה בעניין אפרהימי וקבע, כי ההיגיון בבסיס תקנות ערעורי מס הכנסה לפיו החלטה מנהלית שניתנה בענייננו של נישום מסוים מַצריכה הגשת ערר על-ידי אותו נישום בנפרד מנישומים אחרים, חרף שמדובר בסדרה אחת של מעשים – חל גם לעניין תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה-1965.
על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

עניין גרוסמן

מבזק נוסף ששלחנו בנושא (מבזק מס' 1770 מיום 17.1.2019) דן בהחלטתה של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין גרוסמן ואח'.
עניינה של ההחלטה בערר שהגישו 49 עוררים, דיירי הבית המשותף ברחוב יאיר שטרן 13-7 בחיפה אשר התקשרו בהסכמי תמ"א 38 עם חברת סקאי סי בע"מ ("החברה הקבלנית") ולפיהם מכרו העוררים לחברה הקבלנית את זכויות הבנייה ל-25 יחידות חדשות מכוח התמ"א. זאת, בתמורה לביצוע עבודות חיזוק ושיפוץ בבניין.
המחלוקת בערר הינה קנס בגין אי-הצהרה במועד שהשית המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, על כל אחד מהעוררים, וזאת בְּשל איחור של 8 חודשים בהגשת הצהרה על העִסקה.
בסמוך לאחַר הגשת כתב הערר, הגיש המשיב בקשה לסילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום אגרה מספקת, אלא אם תשולם מלוא האגרה תוך פרק זמן שייקָבע על-ידי ועדת-הערר.
לגישת המשיב, היות ששולמה אגרת בית משפט אחת בלבד בסכום של 895 ש"ח על-ידי ב"כ העוררים, יש להוסיף תשלום בגין 32 אגרות של 895 ש"ח כל אחת, וזאת ביחס לכל עורר או לכל זוג עוררים ככל שמדובר בבני-זוג נשואים.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד ח' שטרן ועו"ד א' סימון, קיבלה את עמדת המשיב (קישור להחלטה).
הוועדה קבעה, כי על-פי תקנה 4 לתקנות מס שבח (סדרי הדין בפני ועדות ערר), התשס"ז-2007 חייב עורר בתשלום אגרת בית-משפט כקבוע בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, וזאת עם הגשת כתב הערר.
עוד קבעה הוועדה, תוך שהיא מאזכרת, בין היתר, את ההחלטה בעניין אפרהימי דלעיל, כי הכלל הוא שביחס לכל שומה יש להגיש ערר נפרד, כאשר כלל זה חל הן כאשר מדובר בערעורי מס הכנסה ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעררים לפי חוק מיסוי מקרקעין.
בנוסף, קבעה הוועדה, כי העובדה שתקנה 21 לתקנות סדר הדין האזרחי, החָלה בעררי מיסוי מקרקעין, מאפשרת לאחֵד עררים – ונדרשת רשות מוועדת הערר לאיחוד שכזה – אין משמעה כי אם אמנם מספר עוררים קיבלו היתר לאחֵד את עררם תחת מסגרת של ערר אחד כי אז מניה וביה קיימת חובת תשלום אגרה אחת בלבד. לדברי הוועדה, החובה בתשלום האגרה קמה מקום בו קיימת שומה נפרדת אשר ביחס אליה מבקש העורר להגיש ערר. יתר על כן, גם אם השומות שהוצאו על-ידי המשיב נובעות מעסקה אחת – אין משמע כי בְּשל כך קיימת חבות בתשלום אגרת בית-משפט אחת, שהרי כל שומה היא אישית לכל נישום בפני עצמו, לפי נתוניו האישיים, גם אם הוא חלק מעסקה אחת. אין המדובר בשומות "ביחד ולחוד" אלא כל שומה היא אינדיבידואלית לנישום הספציפי, וכל נישום שכזה חייב על-פי הדין להגיש ערר על השומה שהוּצאה לו, שאם לא יגישה במועד הקבוע בדין ייחשב כמי שהסכים לשומת המשיב ושומה זו תהפוך להיות חלוטה.
לגופו של עניין, קבעה הוועדה, כי לא ניתן לקבל את טענת העוררים לפיה מדובר במקרה הנדון ב"עסקה אחת"; וכי העובדה שכּל אחד מהדיירים חתם על אותו הסכם מול החברה הקבלנית אינה הופכת את העִסקה לעסקה אחת במישור כל אחד מהדיירים העוררים.

בהתאם, קבעה הוועדה, כי כל אחד מהעוררים או כל זוג נשוי חייב בתשלום אגרת בית-משפט נפרדת, וכנגזר מכך על העוררים להשלים תשלומן של 32 אגרות נוספות אם ברצונם שהערר של כל העוררים יידוֹן.
הוועדה הוסיפה וקבעה, כי הגם שהמשיב ביקש את סילוק הערר על הסף מחמת אי-תשלום האגרה כדין, יש מקום ליתן שהות בידי העוררים להסדיר את תשלום האגרות הנדרשות ועל-כן התשלום ייעשה עד ולא יאוחר מיום 1.2.2019 שאם לא כן יימחק הערר של כל העוררים למעט הערר של העורר מספר 1.

ההחלטות הנוספות

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר שתי החלטות נוספות שניתנו בנושא: האחת, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' וינשטיין – יו"ר ועוה"ד א' סימון וח' שטרן – חברים) בעניין קיבוץ כפר מסריק ואח' (קישור להחלטה); והשנייה, של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' גורמן – יו"ר ועו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי – חברים) בעניין שריקר ואח' (קישור להחלטה).

שתי הוועדות קיבלו את עמדת מנהל מיסוי מקרקעין וקבעו, כי על כל אחד מהעוררים (ובמקרה של בני-זוג – כל תא משפחתי) לשלם אגרה בגין הערר (דהיינו, על העוררים להשלים את יתרת האגרות שטרם שולמו (35 אגרות בענין קיבוץ כפר מסריק ו-25 אגרות בעניין שרייקר)).


מס רכוש

מדריך להגשת ערר לוועדת-ערר קרן פיצויים

רשות המסים פרסמה מדריך להגשת ערר לוועדת-ערר לעניין קרן פיצויין שהוקמה מכוח חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961.
למַעבר למדריך, לחצו כאן.

ההחלטה בעניין אם דבליו גרופ בע"מ

פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין אם דבליו גרופ בע"מ.

עניינה של הבקשה בתביעה שהגישה המבקשת – חברה העוסקת בתכנון ובניהול של פרויקטים הנדסיים שעיקר פעילותה במועדים הרלבנטיים היה בפרויקטים שנבנו בטווח של עד 40 ק"מ מגבול רצועת עזה ומשרדיה מוקמו ברחובות – למשיב (מנהל מס רכוש וקרן פיצויים לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961), בגדרהּ טענה המבקשת, כי במהלכו של מבצע צוק איתן נעצרה כמעט לחלוטין עבודתה על פרויקט להקמת תחנת כוח המכוּנה "חלוציות" באופן שהוביל לאיחור של 116 ימים בהשלמתו ושפגע ביכולתה לאמוד את הנזקים שנגרמו לה בסמוך לסיום המבצע.
תביעתה של המבקשת נדוֹנה בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 36א(א) לחוק מס רכוש, הקובע כי תוך שבועיים ממועד קרות הנזק תוגש על כך הודעה למנהל, וסעיף 36א(ב) לחוק זה הקובע כי תוך שלושה חודשים תוגש התביעה לפיצויים.
ככלל, תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 ("תקנות מס רכוש") מַסדירות את אופן הגשת התביעות וקבלת הפיצויים לפי חוק מס רכוש ("המסלול האדום"). עוד נציין, כי בעקבות מבצע צוק איתן התקין שר האוצר את תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשע"ד-2014 ("הוראת השעה"), החלות על נזקים שאירעו מיום 8.7.2014 ועד יום 31.8.2014. במסגרת הוראת השעה הורחב הֶסדר הפיצויים בגין נזק עקיף, המוגדר בחוק מס רכוש כהפסד או מניעת רווח שנגרמו כתוצאה מנזק מלחמה בשטח שהוכרז כיישוב ספר, או כתוצאה מאי-האפשרות לנצל נכסים המצויים באותו שטח עקב פעולות מלחמה – והוחל בשינויים מסוימים גם על יישובים הנמצאים בטווח של עד 40 ק"מ מגבול הרצועה ("האזור המיוחד"). לפי ההסדר שבהוראת השעה, הפיצוי בגין הנזק העקיף באזור המיוחד ייקבע  לפי נוסחאות בשלושה מסלולים עיקריים – "מסלול שכר עבודה", "מסלול מחזורים" ו"מסלול הוצאות" – המכוּנים "מסלולים ירוקים". התביעה במסלולים הירוקים, שמוגבלת לנוסחאות וסכומים מסוימים, היא חלופית לתביעה המוגשת במסלול האדום, שאינה כוללת מגבלות דומות. עוד יצוין, כי תקנה 3 להוראת השעה קובעת כי אין בהוראת השעה כדי לפגוע בזכאותו של ניזוק לפי תקנות מס רכוש, והוא רשאי לבחור בין הפיצוי לפיהן לבין הפיצוי לפי הוראת השעה.
המבקשת פנתה למנהל לראשונה ביום 1.12.2014 ומסרה לו הודעה בדבר כוונתה להגיש תביעות לפיצויים בגין הנזקים העקיפים שנגרמו לה עקב המבצע. בהודעה זו צוין גם, כי המבקשת מצויה בתהליך של אומדן הנזקים.
בהמשך, ביום 15.1.2015, הגישה המבקשת למנהל תביעה לתשלום פיצויים לפי המסלולים הירוקים ("התביעה הראשונה") במסגרתה תבעה, בין היתר, פיצוי לגבי פרויקט חלוציות.
ביום 13.2.2015 דחה המנהל תביעה זו בקבעו כי עסקה של המבקשת אינו ממוקם באחד מן היישובים הכלולים באזור המיוחד.
ביום 25.3.2015 הגישה המבקשת ערר על החלטה זו ("הערר הראשון").
ביום 19.5.2015, בעוד הערר הראשון תלוי ועומד בפני ועדת-הערר, הגישה המבקשת תביעה נוספת למנהל ("התביעה השנייה"), הפעם לפי המסלול האדום, בגין הנזקים המיוחסים לפרויקט חלוציות. זוהי התביעה שעומדת ביסוד הבקשה הנוכחית.
ביום 24.11.2015 דחה המנהל את התביעה השנייה, בקבעו שזו הוגשה לאחַר שחלף המועד האחרון להגשתה, שחל ביום 15.1.2015 לאחַר ארכות שניתנו. המנהל התייחס גם לכך שהמבקשת אינה זכאית להגיש תביעה לפי המסלול האדום, ולכך שהתביעה הראשונה שהגישה במסלולים הירוקים נדחתה ולא אושרה בעניינה החלפת מסלול.
ביום 21.1.2016 הגישה המבקשת ערר על החלטת המנהל ("הערר השני"). בתמצית, המבקשת טענה כי מועד הגשתה של התביעה השנייה אינו כפוף למועדים שנקבעו בהוראת השעה ולארכות שניתנו, ואף הוסיפה כי נדרשה לה שהות על מנת לאמוד את נזקיה. עוד טענה המבקשת, כי הוראת-השעה אינה שוללת הגשתה של תביעה במסלול האדום לצד תביעה במסלולים הירוקים, כאשר הניזוק רשאי לבחור בסופו של דבר פיצוי על-פי אחת מהחלופות.

ועדת-הערר דחתה את הערר השני על הסף, בקובעה, כי מועד שבו התרחש הנזק שביחס אליו התבקשו הפיצויים הוא מועד המבצע, או לכל היותר פרק זמן הסמוך אליו. משכך, נקבע כי גם אם ניתן להניח שהמבקשת הגישה למנהל את הודעתה תוך שבועיים ממועד קרות הנזק, הרי שהתביעה השנייה, שהוגשה כחצי שנה לאחר מכן, הוגשה באיחור ניכר מהמועד שקובע סעיף 36א(ב) לחוק מס רכוש. עוד קבעה ועדת הערר בהקשר זה, כי יש לבחון בהקפדה יתרה את הבקשה שהגישה המבקשת להארכת מועד להגשת התביעה השנייה, בנסיבות שבהן זו הוגשה באיחור ניכר, במעמד הדיון המקדמי שהתקיים בפני הוועדה. הוועדה קבעה שהמבקשת לא הצביעה על "טעמים מיוחדים שיירשמו" המצדיקים את קבלת בקשתה להארכת מועד, וכי אף הצורך בכימות הנזק אינו בגדר טעם מיוחד לקבלתה. הוועדה ציינה כי די בהחלטתה במישור זה כדי להורות על דחייתו של הערר השני על הסף. ביחס לשאלת "כפל התביעות" לפי שני המסלולים, הוסיפה הוועדה, כי לניזוקים המצויים בשטח שהוכרז כיישוב ספר הוענקה אפשרות הבחירה בין המסלול האדום למסלולים הירוקים, אך לא הוענקה להם הזכות לתבוע שתי תביעות שונות על-פי שני המסלולים גם יחד, ולהחליט איזה מסלול הם מבכרים על פי תוצאות תביעותיהם. בנסיבות אלה, הוועדה כלל לא נדרשה לשאלת זכאותה של המבקשת להגיש תביעה לפי המסלול האדום.

הערעור שהגישה המבקשת על החלטת הוועדה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"מ 27245-06-17, השופטת י' ייטב), שקבע, אף הוא, כי התביעה השנייה הוגשה בחלוֹף המועדים הקבועים בסעיף 36א(ב) לחוק מס רכוש.
בית-המשפט המחוזי התייחס לכך שאף לשיטת המבקשת מדובר בענייננו בנזק שראשיתו בתקופת צוק איתן ואשר נמשך תקופת מה לאחר מכן, אך חדל כעבור 116 ימים. בית-המשפט המחוזי ציין, כי במועד זה מסרה המבקשת את הודעתה, כאשר מנוסח ההודעה עלה במפורש כי הנזק נגרם למבקשת בעבר וכי בשלב זה היא אומדת את היקפו.
נקבע אפוא, כי העיכוב בהגשת התביעה נבע מרצונה של המבקשת לאמוד את הנזק שכבר נגרם לה, ולא עקב הימשכותו של הנזק או התחדשותו.
בית-המשפט המחוזי התייחס לכך שגם בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שאליו הפנתה המבקשת, המועד שממנו נמנית התקופה להגשת תביעה הוא מועד גילוי הנזק ולא המועד שבו ניתן היה לאמוד את היקפו.
בית-המשפט המחוזי אף התייחס לכך שהבקשה להארכת מועד מטעם המבקשת הוגשה למעלה משנתיים לאחַר מועד קרות הנזק והתבססה רק על טענתה ביחס לקושי באומדן הנזק, אשר הייתה כללית ובלתי מפורטת.
בית-המשפט המחוזי קבע – גם אם למעלה מן הצורך לשיטתו – כי ועדת-הערר יישמה כראוי את אמת המידה לבחינת הבקשה להארכת מועד שהגישה המבקשת, וציין כי מלכתחילה הצורך לאמוד את הנזק אינו בגדר סיבה "מספקת" או "סבירה" לאי-הגשת התביעה השנייה במועד (וזאת בשים לב לאמות המידה המקלות שנקבעו לעניין הארכת מועד על-ידי המנהל בסעיף 51(א) לחוק מס רכוש ובתקנה 5(ג) לתקנות מס רכוש). עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא נמצא פגם בהחלטת הוועדה בכל הנוגע לדחיית האפשרות של הגשת תביעות הן על בסיס המסלול האדום והן על בסיסם של המסלולים הירוקים.
בסיכום הדברים, בית-המשפט המחוזי הכריע כי נסיבות המקרה דנן הצדיקו את דחייתה של התביעה השנייה על הסף.

המבקשת הגישה לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ד' ברק-ארז, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת ברק-ארז קבעה, כי הבקשה אינה מעלה בעיה משפטית כבדת משקל, כפי הנדרש לקיום דיון בבקשות בעניין מס רכוש ב"גלגול שלישי".
לדבריה, גם אם תתקבל הנחתה של המבקשת כי לפעמים קיים קושי בהגשת תביעה לפי חוק מס רכוש כאשר היקפו של הנזק טרם התגבש, הרי שמקרה זה אינו מתאים לעסוק בכך. כך, ציינה השופטת, על אף שכבר ביום 1.12.2014 הודיעה המבקשת עצמה למנהל על נזקים עקיפים שנגרמו לה, היא נמנעה מפנייה אליו בבקשה להארכת מועד להגשת התביעה השנייה בהתאם להוראת סעיף 51(א) לחוק מס רכוש.

השופטת ברק-ארז הוסיפה וציינה, כי גישתו של בית-המשפט קמא שדן בעניינה של המבקשת אף בהיקש מדיני ההתיישנות שבדיני הנזיקין מעוררת שאלות, בהתחשב בכך שחוק מס רכוש כולל הֶסדר ספציפי בכל הנוגע להגשת התביעות מכוחו (תוך מתן סמכות למנהל להורות על הארכת המועדים שנקבעו בסעיף 36א לחוק). ואולם, השופטת בחרה שלא להידרש לשאלות אלו לאור העובדה שהמבקשת הייתה מוּדעת לנזקים העקיפים שנגרמו לה ובכל זאת לא פעלה לפי המועדים הקבועים בחוק.