לוגו אלכס שפירא ושות׳

פיצוי לעסקים בעוטף עזה; טופס 101 אלקטרוני ותשלום קצבה; היוון שווי העסקה לעניין מס רכישה; הפרשה לחוב תלוי וביטול קנס גירעון; הגדרת "קרוב" לעניין מס רכישה; סעיף 147 לפקודה; שומה אזרחית בעקבות הרשעה; ביטוח לאומי במימוש אופציות; מע"מ בגין רכישת יאכטה

01/02/2019

פיצויים לעסקים באזור הדרום ועוטף עזה

רשות המסים פרסמה את ההנחיות וטופס התביעה לבקשת פיצויים בגין נזק עקיף, שנגרם לעסקים ביישובי הדרום ועוטף עזה, מ-1.5.2018 ועד 28.2.2019 / 30.4.2019. 

הפיצויים, שהינם מכוח תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) (הוראת שעה), התשע"ט-2019 (קישור לתקנות), יינתנו במסלולים הבאים: 
מסלול מחזורים לענף הדבורים – לתקופה מיום 1.5.18 ועד 28.2.19;
מסלול מחזורים לענף התיירות – לתקופה מיום 1.5.18 ועד 30.4.19;
מסלול שכר לענפי המסחר, התעשייה, השירותים, החקלאות, התיירות והדבורים – לתקופה מיום 1.5.18 עד 28.2.19.

למַעבר להודעת רשות המסים בנושא זה, לחצו כאן
למַעבר לדף מְרכז בנושא, לחצו כאן.


כללים והוראות להפקת טופס 101 אלקטרוני והוראות לעניין משלמי קצבה

פורסמה הנחייתה של רו"ח מירי סביון, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים בנושא (קישור להנחיה).

בחלקהּ הראשון, כוללת ההנחייה הוראות המאפשרות למעבידים העומדים בתנאי תקנה 2 לתקנות מס הכנסה (ניכוי ממשכורת ומשכר עבודה), התשנ"ג-1993 והעומדים בתנאים המנויים בהנחייה, להפיק את טופסי ה-101 ונספחיהם בצורה אלקטרונית במקום למלא את כרטיס העובד באופן ידני כאמור בתקנות.

בחלקהּ השני, מפרטת ההנחייה את התנאים שבהתקיימם מעביד המשלם משכורת שהיא קצבה על-פי סעיף 2(5) לפקודה יהיה רשאי לפטוֹר את מקבלי הקצבה ממילוי טופס 101 ידני מדי שנה.


פסק-הדין בעניין א.ק.מ. דה וינצ'י שותפות מוגבלת

העוררת זכתה בחודש דצמבר 2015 במכרז שפרסמה רשות מקרקעין ישראל ("רמ"י") בשנת 2015 למכירת זכויות חכירה ארוכות טווח (חכירה ל-98 שנים עם אופציה לתקופה נוספת בת 98 שנים) במגרש בפינת הרחובות קפלן ודה וינצ'י בתל-אביב.
על-פי תנאי המכרז, היזם הזוכה נדרש לשלם סכום במזומן עבוּר זכויות החכירה וכן, כתמורה נוספת, לתכנן ולבנות על חשבונו חניון לשימוש הציבור, 40 יחידות דיור להשכרה ושטחי ציבור של 1,500 מ"ר אשר יימסרו, ללא תשלום, לידי רמ"י ולידי עיריית תל-אביב ("הרשויות").
עוד נקבע במכרז, כי על היזם להתחיל בביצוע עבודות הבניה, בכפוף למסירת המגרש בפועל, בתוך לא יאוחר מ-18 חודשים ממועד אישור העִסקה ולהשלימן לא יאוחר מ-60 חודשים מיום אישור העִסקה.
כאמור, הצעתה של העוררת זכתה במכרז ובגדרהּ היא התחייבה לשלם כ-821 מיליון ש"ח עבוּר זכויות החכירה.
אין מחלוקת שהעוררת חייבת במס רכישה בגין סכום זה ובגין שווי שירותי התכנון והבנייה שהיא התחייבה לבצע עבוּר הרשויות כתמורה נוספת.
ברם, בין העוררת לבין המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) התגלעה מחלוקת באשר לשווי שיש לייחֵס לתמורה הנוספת: לטענת העוררת, יש לחשבו בערכו הנוכחי תוך היוון עלויות הבנייה (לפי ריבית של 6% לשנה ולפי תקופת בנייה של 5 שנים בצירוף שנתיים עד לקבלת היתר הבנייה), שכּן השטחים אשר ייבנו כאמור יימסרו לרשויות רק בתום הפרוייקט בעוד שנים מספר. לעומת זאת, לטענת המשיב, אין הצדקה במקרה דנן לעריכת היוון, וזאת מהטעם שלא הוכח קיומה של כל עסקת אשראי הנבדלת מעסקת מכר הזכויות.
השגת העוררת נדחתה. מכאן הערר.

ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דחתה את הערר, וזאת ברוב בדעות (חוות-דעתו של חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן אליה הצטרף חבר הוועדה רו"ח י' ביליצקי, כנגד דעתו של יו"ר הוועדה השופט ה' קירש) (קישור לפסק-הדין).
בחוות-דעתו, קבע רו"ח פרידמן, תוך שהוא מַפנה לפסקי-הדין שעָסקו בנושא (פסקי-הדין בעניין המכון הגיאופיסי (ו"ע 1289/01), מידטאון (ע"א 914/14), חכים (ו"ע 1305/04) ושוורץ (ו"ע 24859-01-16)) כמו גם לתקני חשבונאות מס' 2 ו-25 של המוסד הישראלי לתקינה חשבונאית, כי אין דינה של עסקה בגדרהּ מדובר בתשלום עתידי במזומן או בשווה-מזומן לבין עסקה הכוללת תשלום שירותי בנייה שיינתנו בעתיד.
לדבריו, שווי שירותי הבנייה שנקבע במקרה דנא מבוסס על השווי ההוגן שלהם לחודש דצמבר 2015, כאשר שווי זה משקלל את כל ההיבטים הכלכליים והעסקיים של מימד הזמן, הוצאות מימון, התייקרויות עתידיות ועיכובי בניה בלתי-צפויים, וממילא אין מקום לביצוע היוון.
עוד ציין רו"ח פרידמן, כי שונים היו פני הדברים לוּ שירותי הבנייה היו מוערכים לפי שוויָם לסוף תקופת הבנייה, או אז היה מקום להפחתה בגין מימד הזמן ולהַוון את התמורה ל"יום המכירה". ברם, לא כך המצב בענייננו שבו שווי שירותי הבנייה הוערכו לתחילת התקופה.


פסק-הדין בעניין גד שרלין

במבזק מיום 8.9.2013 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין גד שרלין.

המערער, שנעשה נכה בשיעור 100% בעקבות פציעתו במלחמת ששת הימים, קיבל בהקצאה ממינהל מקרקעי ישראל זכות חכירה במקרקעין במעלה אדומים לשם הקמת תחנת דלק.
המערער התקשר עם חברת "פז חברת נפט בע"מ" ("חברת פז") בהסכם לרכישת דלקים ("ההסכם"),בגדרו התחייב המערער לרכוֹש דלקים מחברת פז בלבד במחיר שפז תקבע, ולמכוֹר את הדלק לצרכנים במחיר שחברת פז תכתיב.
בשנת 1997 פרץ סכסוך בין המערער לבין חברת פז, לנוכח הנחות שנתן המערער לצרכנים (כדי להתחרות עם תחנות דלק המופעלות על-ידה, שנתנו הנחות בסבסוד חברת פז עצמה) וכפועל יוצא מהסכסוך, הודיע המערער ביום 1.10.1997 לחברת פז כי יפחית במחיר המשולם לה, ובהמשך להודעה זו שילם לה המערער תמורת רכישת הדלקים מחיר מופחת.
בְּשל אי-תשלום ההפרש בין המחיר לפי ההסכם לבין המחיר ששולם בפועל ("הפרש המחיר") הוגשה על-ידי פז באותה שנה תביעה לצו מניעה האוסר על המערער לפעול בניגוד להסכם, וכן לצו עשה להפעלת התחנה בהתאם להסכם. בהמשך לכך, בשנת 1999 הגישה חברת פז תביעה כספית על סך 3,820,779 ש"ח כסכום המבטא את הפרש המחיר שלא שולם לה על-ידי המערער.
ביום 30.12.2001 פָּסק בית-המשפט המחוזי בירושלים, כי, ההסכם בין הצדדים הינו חוזה אחיד שההסדרים בו מקפחים, ועל-כן המערער אינו כבול לחברת פז ולתעריפיה הגבוהים. כמו-כן, בית-המשפט קיבל בפסק-הדין את תביעת חברת פז באופן חלקי וקבע, כי לתקופה שבין השנים 1997 ועד מועד מתן פסק-הדין יחויב המערער לשלם לחברת פז את המחיר שנקבע בהסכם, ואילו ממועד מתן פסק-הדין המערער יהא משוחרר ורשאי לרכוֹש דלקים במחירי שוק חופשי, אך עליו ליתן זכות סירוב ראשונה לחברת פז לאספקת הדלקים במחיר שיוצע על-ידו. שני הצדדים הגישו ערעור לבית המשפט העליון.
יצוין, כי בעקבות שחרור המערער מהכבילה לחברת פז מכח הוראות פסק-הדין, רכש המערער מוצרי דלק ממתחרות פז. נתח המוצרים שנרכשו מפז בתקופה זו עד להכרעה בבית-המשפט העליון, היה נתח זניח: כך, במהלך השנים 2004–2006 המערער כְּלל לא רכש דלקים ו/או מוצרי נפט אחרים מחברת פז, ובשנת 2007 רכש המערער מפז דלקים ומוצרי נפט אחרים בשיעור של כ-15% בלבד מכלל הקניות באותה שנה.
ביום 27.8.2008 הושג בין המערער לחברת פז הסכם פשרה, בגדרו הוסכם על ביטול פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי והערעורים שהוגשו לגביו. עוד הוסכם שחברת פז תשלם למערער בעבור מה שלדבריו הוא ויתור על זכותה של התחנה להמשיך לפעול כתחנה משוחררת ו/או הוויתור על "יומה בבית המשפט העליון", תמורה השָווה לסכומים שנדרשו על ידי פז על-פי ההסכם המקורי בתוספת הוצאות שכר טרחת עורך-דין בסכום של 800,000 ש"ח.

המחלוקת בין המערער לבין המשיב, פקיד-שומה ירושלים, נעה, בעיקרה, סביב ההפרשות שנרשמו בספרי המערער ונדרשו לצורכי מס: לאחַר מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ובעקבות זכייתה החלקית של פז, נרשמה בספריו של המערער הפְרשה בגובה הפרש המחיר. ואילו לאחַר הסכם הפשרה נרשמו בספרי המערער הפרשה המבוססת על הפרש המחיר, וזאת למרוֹת שעיקר מוצרי הנפט לא נרכשו בתקופה זו מחברת פז.
בדו"ח לשנת-המס 2008 דיוַוח המערער על הכנסה מביטול ההפרשה המצטברת באופן הבא: חֵלק מההפרשה נרשם כהכנסה פירותית, שכנגדה נדרשו גם הוצאות בגין הסכסוך המשפטי; ואילו יתרת ההפרשה נרשמה כרווח הון.
לטענת המשיב, לא היה מקום להתיר בניכוי את ההפרשות; ולחלופין, ביטולן הביא להכנסה פירותית בידי המערער.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט מ' מזרחי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

אומנם, השופטת מזרחי קיבלה את טענת ההתיישנות לגבי שנת-המס 2004 (ואנו מַפנים בעניין זה לפס' 44-43 לפסק-הדין), אך דחתה את הערעור לגופו לגבי יתרת שנות-המס (2005–2008).
השופטת מזרחי קבעה, כי לא ניתן לראוֹת את ההפרשה כהוצאה לאחַר שהיה ברור כי עמד בין הדדים הסכם פשרה והמערער לא יידרש לשלם את הפרש המחירים.
עוד קבעה השופטת מזרחי, כי במקרה דנא לא התקיים תנאי ה"וודאות הקרובה" לתשלום החוב התלוי למן פסק-הדין, כאשר תנאי זה הינו אחד משלושת התנאים המרכזיים להכרה בהפרשה.
השופטת מזרחי הדגישה, כי ההסתברות הנדרשת אינה 51% בלבד, אלא "מידה הסתברותית גבוהה", וכי היא נוטה לקבל את הגישה, לפיה מדובר בהסתברות שאינה נופלת מ-75%, הגם שהיא אינה קובעת מסמרות לעניין זה.
השופטת מזרחי הוסיפה וקבעה, כי גם אם את סבירות ההפרשה יש לבחון לפי תנאי מועד ביצועה ולא בראייה רטרוספקטיבית (ולשיטתה – לא כך הם פני הדברים, לאור הלכת תל רונן), שאז לא עָמדה ההפרשה בהסתברות הגבוהה הנדרשת, וזאת גם אם המערער פעל בהתאם לכללי חשבונאות.
לאור קבלת עמדת המשיב לפיה לא היה מקום לניכוי ההפרשה כהוצאה מלכתחילה, לא הרחיבה השופטת מזרחי ביחס לשאלת מיסוי ביטול ההפרשה. עם זאת, השופטת מזרחי דחתה את טענת המערער, לפיה יש לראוֹת בהסכם הפשרה בגֶדר "ויתור" על נכס, וקבעה, כי כשם שבעת ביצוע ההפרשה היא סוּוגה כהוצאה כנגד הכנסה פירותית, כך נכון לראוֹתה גם בעת ביטול ההפרשה.

לאחַר מתן פסק-הדין של השופטת מזרחי, עתר המערער בבקשה למתן הוראות בנוגע ליישום פסק-הדין לשנת-המס 2008.
על-פי הנטען בבקשה, בשומה לשנת 2008, שהוּצאה לאחַר מתן פסק-הדין, כָּלל המשיב הפרשות לשנים 2002–2003 שהינן שנים סגורות. 
המשיב מצדו, טען, כי דין הבקשה להידחות על הסף היות שבית-המשפט כבר קם מכיסאו ואין בידו להידרש לפסק-הדין.
לאור זאת, קבע בית-המשפט, כי פתוחה הדרך למערער לבסס את פירושו בדרך של הגשת ערעור לבית-המשפט העליון והבקשה נדחתה.

ביום 16.11.2015 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור (ע"א 1799/14).
וכך נקבע שם: "קביעת ההכנסה ב-2008 נעשתה בעקבות פסק הדין קמא, ועל כן לא נתבררה המחלוקת בפניו של בית המשפט המחוזי; הוא הפנה את הצדדים להליך ערעור. ואולם, כשלעצמנו איננו רואים כנכון לדון בכך כערכאה ראשונה. כך גם לגבי קנסות הגירעון ל-2008. באופן גנרי אמור היה הנושא להתברר בהמרצת פתיחה (בהיעדר הליך הוצאה לפועל נגד המדינה); ואולם, הצדדים הביעו נכונותם כי הנושא יתברר בגדרי ערעור מס, ועל כן מוחזר הוא לבית המשפט המחוזי (במותב חדש, נוכח פרישת השופטת מזרחי) לדיון בשאלה זו, תוך שבית המשפט יקבע סדרי הדיון."
בית-המשפט העליון קיבל את הערעור בנקודה זו ונקבע, כי בעניין הכנסת 2008 וקנס הגירעון, לשנה זו בלבד, יוחזר הענייון לבית-המשפט המחוזי.

ביום 21.1.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי על השומה שהוציא המשיב למערער לשנת-המס 2008 כמו גם על קנס הגירעון שהוטל עליו.

בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, דחה את הערעור ביחס לשומה וקיבל את הערעור בנוגע לקנס הגירעון (קישור לפסק-הדין).

באשר להפרשה, קבע השופט דורות, כי בפסק-הדין של השופטת מזרחי נקבע, כי המערער לא ביסס בראיותיו וודאות קרובה לתשלום כנדרש במועד ההפרשה, לצורך ההכרה בהוצאה; וכי השופטת מזרחי קיבלה את עמדת המשיב לפיה לא היה מקום לניכוי ההפרשה מלכתחילה.
על רקע קביעות אלו ולנוכח רישום ההפרשה כהכנסה בשנת 2008, קבע השופט דורות כי אין הוא רואה מניעה למסות את ההכנסה לשנת 2008 וכי אין במסקנה זו סתירה לקביעת פסק-הדין על-פיה אי-ההכרה ביתרת ההפרשה ליום 1.1.2004 משליכה על סכומי ההכנסה משנים קודמות (2002–2003). עוד קבע השופט, כי ייחוס ההכנסה לשנת 2008 אינו מביא להוספת ההכנסה המיוחסת לשנים הסגורות אלא מביא לידי ביטוי מיסויי את הפעולה החשבונאות בה נקט המערער של הכללת סכומי ההפרשה שבמחלוקת בהכנסתו לשנת 2008.

באשר לקנס הגירעון, לעומת זאת, הגיע השופט דורות למסקנה כי יש לקבל את הערעור.
לדבריו, המערער פעל בהתאם לייעוץ מקצועי שקיבל, דיוֵוח על ההכנסה בדו"ח השנתי שהגיש, ואף שהתברר בדיעבד כי טעה בסיווג ההכנסה של אותם סכומים אותם סיוֵוג כרווח הון, אין לומר כי התרשל באופן המצדיק לחייבו בקנס גירעון.


פסק-הדין בעניין רחל יעקובוביץ

העוררת ובעלה (להלן: "בני-הזוג") היו הבעלים של דירת מגורים בבאר-שבע ומאוחר יותר רכשו דירת מגורים בתל-אביב.
על-מנת לזְכות במדרגות מס הרכישה החָלות על "דירה יחידה" לגבי רכישת הדירה בתל-אביב, העבירו בני-הזוג עוד בטרם חלוֹף 18 חודשים ממועד רכישת הדירה בתל-אביב, את הדירה בבאר-שבע ללא תמורה לאביה של העוררת.
בני-הזוג ואבי העוררת הגישו דיווח למשיב בו הצהירו כי ערך הדירה הוא 720,000 ש"ח, ובהתאם לכך, ועל-פי תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), תשל"ה-1974 ("תקנות מס רכישה") – לפיהן העברה ללא תמורה מיחיד ל"קרוב", חייב הרוכש במס רכישה בשיעור שליש מהרגיל – נערכה שומה עצמית בסך 19,200 ש"ח, והרוכש, אבי העוררת, שילם את המס.

המשיב לא קיבל את השומה העצמית מהטעם שחתן אינו נחשב, לשיטתו, ל"קרוב" ובהתאם הוציא שומות חדשות המתבססות על המתווה הרעיוני הבא: העברה ראשונה שבמסגרתה קיבלה העוררת מבעלה את חֵלקו בדירה ונקבע לגבּיה חיוב בשליש מס הרכישה, בְּשל קיומה של דירה נוספת בבעלות בני-הזוג (הדירה בתל-אביב); והעברה שנייה שבה העבירה העוררת את מלוא הזכויות בדירה לאביה ונקבע לגבּיה חיוב בשליש מס הרכישה.
לאור זאת, דרש המשיב מהעוררת לשלם מס רכישה נוסף בסך 9,610 ש"ח בגין ההעברה הראשונה.

העוררת הגישה השגה על השומה שהוּצאה לה, שבה כפרה בעמדת המשיב, כי חתן אינו נחשב ל"קרוב". עוד טענה העוררת, כי העוררת הייתה זכאית לפטוֹר ממס רכישה בְּשל מכירה בין בני-זוג לפי תקנה 21 לתקנות מס רכישה.*

* תקנה זו קובעת, כי "על אף האמור בתקנה 20 מכירת זכות במקרקעין בדירת מגורים ללא תמורה לבן-זוג המתגורר יחד אתו בדירה, פטורה ממס רכישה".

השגת העוררת נדחתה. מכאן הערר.

ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי יו"ר הוועדה השופט ג' גדעון (בהסכמת חברי הוועדה שמאי מקרקעין א' לילי ורו"ח ג' דנה)דחה את הערר (קישור לפסק-הדין).
השופט גדעון קבע, כי תקנות מס רכישה מתייחסות במפורש להגדרת המונח "קרוב" וזו אינה כוללת הורה של בן-הזוג; וכי ההגדרה ברורה ופשוטה, ולשונה מלמדת על כוונה ברורה לפיה העברה מאדם לְחמו אינה נחשבת העברה לקרוב המזכה בהקלה במס רכישה.
עוד קבע השופט, כי הגם שהגדרת "קרוב" כוללת "בן זוגו של צאצא", תקנה 20 מדברת על מכירה ללא תמורה מיחיד לקרוב, כך שהבּחינה נעשית לפי מיהות קרובו של המעביר וממילא אין מקום לפרשנות לפיה אם בן-הזוג הוא קרוב של החם, בהיותו בן-זוג של צאצא, אזי הגם החם הוא בהכרח קרוב של חתנו. לשון אחר, בענייננו, אין סימטריה בהגדרת המונח "קרוב" בין חם לבין חתן.
השופט הוסיף ונדרש לטענת העוררת, כי יש לראות בה ובבעלה תא משפחתי אחד, וקבע, כי חזקה זו אינה רלבנטית למכירה מושא הערר.
עוד קבע השופט, כי אין לקבל את טענת העוררת בדבר הפליה לרעה של צאצאים נשואים לעומת צאצאים שאין להם בני-זוג, באשר העוררת לא הראתה חוסר סבירות באי-הכללת הקִרבה של בן-זוג של צאצא ביחס לחמיו בהגדרת "קרוב" ואין לומר שההבחנה היא פסולה.
השופט גדעון הוסיף וציין, כי אין לעוררת על מה להלין באשר למתווה הרעיוני שקבע המשיב, באשר מתווה זה היה למעשה לפנים משורת הדין. שכּן, על אף שהעברת הזכויות מבעלה של העוררת (במחצית הדירה) לאביה חייבת במס רכישה מלא נוסף על שליש מס רכישה בגין העברה של זכויות העוררת (במחצית הדירה) לאביה, חויבו העוררת ובעלה פעמיים בשליש מס רכישה.
לבסוף, התייחס השופט גדעון לטענתה החלופית של העוררת לפיה יש לבחון את מיסוי הדירה בבאר-שבע כדירה יחידה. השופט דחה טענה זו, בקובעו, כי אין להתייחס לדירה בבאר-שבע כאל דירה יחידה, שכּן לבני-הזוג הייתה דירה נוספת בתל-אביב באותה עת, שבגין רכישתה כבר ניתנה הקלה של מדרגות מס רכישה מופחתות.

נציין, כי לא מצאנו בפסק-הדין התייחסות לשאלת תחולתה של תקנה 21 לתקנות מס רכישה.
עוד נציין, כי המשיב לא תקף (ובצדק) את עצם העברת הדירה במתנה לאביה של העוררת (דהיינו, לא טען למלאכותיות), למרות שהעברה זו נועדה להקטין את חבותם של בני-הזוג במס רכישה בגין רכישת הדירה בתל-אביב.


פסק-הדין בעניין אהרון ונחמה כהן

המערערים, בני-הזוג אהרון ונחמה כהן, הקימו חנות לשיווק מוצרי חשמל בבית שמש בשם "גולד ליין". עסק זה היה רשום על-שמה של המערערת 2 והיה בשליטתם של המערערים.
המערערים לא דיוְוחו למשיב, פקיד-שומה רמלה, על פתיחת העסק והורשעו בְּשל כך (ועל-פי הוראות סעיף 220(5) לפקודה) ביום 30.1.2013 על-ידי בית-משפט השלום.
ביום 9.4.2013 שלח המשיב למערערים הודעה לפיה ההסכם שנערך בין הצדדים ביום 7.3.2013, אותו כינה המשיב "הצעת השומה", אינו בתוקף וכי בכוונת המשיב לפעול לפתיחת שומה לפי סעיף 147 לפקודה.
ביום 19.5.2013, נשלח מכתב למשיב מהרפרנט המקצועי רו"ח שרון אהרוני, ממנו עולה כי לאחַר שעיין בהכרעת הדין ובחומר הנוגע למערערים ולאחַר שקיים להם שימוע, החליט לפתוח את שומותיהם לשנות-המס 1997–2002 מכוח סעיף 147 לפקודה.
ביום 2.9.2013 ניתן גזר הדין בבית-משפט השלום.
ביום 26.2.2014 התקבל ערעור המדינה על הכרעת הדין על-ידי בית-המשפט המחוזי והתיק הוחזר לבית-משפט השלום לגזירת הדין.
ביום 27.4.2014 ניתן גזר הדין החדש על-ידי בית-משפט השלום.
ביום 4.5.2014 הִפעילה רשות המסים את סמכותה פעם נוספת ופתחה את שומות המערערים לשנות 1997–2002 מכוח סעיף 147 לפקודה. זאת, לאור קבלת ערעור המדינה בפסק-הדין המחוזי ולאחַר שנערך למערערים שימוע.
ביום 14.7.2014 הומצאה למערערים הודעה על פסילת הספרים לשנות-המס 1997–2002 לפי סעיף 130(יא) לפקודה, בגין אי-הכללת הכנסה בסכום מהותי לשנת-המס.
לטענת המשיב, נוכח העובדה שהמערערים לא ביקשו ממנו (בהתאם לסעיף 130(יא)(2) לפקודה) בתך 30 יום מיום קבלת ההחלטה לחזור ולעיין בה ולשנותה, פנקסי הנישומים לשנות-המס שבצו הם בלתי-קבילים בהתאם לסעיף 130(יא).

במסגרת הערעור שהגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, נדונו מספר מחלוקות שהעיקרית שבהן היא האם רשאי היה המשיב לעשות שימוש כפול בסמכותו לפי סעיף 147 לפקודה לפתיחת שומות לגבי אותן שנות-מס.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
השופט סטולר קבע – תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מרום (ע"א 976/06) ובעניין אייזינגר (ע"א 3604/13)  – כי המערערים הורשעו בפסק-דין מרשיע מכוח סעיף 220(5) לפקודה, המנוי בסעיף 147(2), ולכן לא קיימת מניעה חוקית לפתיחת שומות המס של המערערים; ומשכך, המשיב היה רשאי לפעול ולפתוח את השומות ובלבד שעשה כן בתוך התקופה המסתיים בתום שנה מיום ההרשעה.
עוד קבע השופט, כי היות שהמערערים הורשעו בפסק-דין חלוט בעבירות מס, הם אינם יכולים להישמע בטענות הסתמכות.

כאמור, בין הצדדים התגלעו מספר מחלוקות נוספות והן כדלקמן: חיובם של המערערים במס בגין כספים שהופקדו בחשבונות סמויים, כאשר לטענת המערערים כספים אלה הוחזרו (ראו פס' 45–55 לפסק-הדין, בגדרן דחה השופט סטולר את טענות המערערים לרבות בעניין החלת פסק-הדין בעניין דמארי והירשזון); נפקות הסכם השומות שנערך בין הצדדים לבין מע"מ (ראו פס' 56–65 לפסק-הדין, במסגרתן קיבל השופט סטולר את טענות המערערים); אחוז הרווח הגולמי שנקבע על-ידי המשיב  (ראו פס' 66–87 לפסק-הדין, בגדרן דחה השופט סטולר את טענות המערערים); הכרה בהוצאות נוספות שהוצאו על-ידי המערערים (ראו פס' 88–96 לפסק-הדין, בגדרן דחה השופט סטולר את טענות המערערים); והכרה בחובות אבודים (ראו פס' 97–99 לפסק-הדין, במסגרתן דחה השופט סטולר את טענות המערערים, וזאת לנוכח הוראות סעיף 33(ג) לפקודה).


פסק-הדין בעניין אנטי טפיו

עניינו של פסק-הדין בבקשה לאישור תובענה מנהלית כייצוגית, להשבת סכומי מס קניה ומע"מ ששולמו בגין ייבוא יאכטה פרטית אשר עוגנת במרינה בישראל.
לטענת המבקש, הטלת מס הקניה בצו מיום 18.8.2013 על כלי שיט נעשתה ללא היוועצות באף גורם מענף השיט ובהיעדר תכלית חקיקה מפורטת עליה ניתן להסתמך היא אינה חוקית.
ואילו באשר לחיוב במע"מ טוען המבקש, כי כלי השיט הוא טובין הפטוּר ממע"מ או ששיעורו אפס בהתאם לסעיפים 30(א)(6)(א) ו-30(א)(12)(ג) לחוק מע"מ כמו גם על-פי סעיף 30(א)(1) לחוק מע"מ על-בסיס אמנת הים הפתוח משנת 1958 ועל-פי סעיף 34(א)(2) לחוק שכּן מדובר בכלי שיט שלא יובא לישראל לצמיתות.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט א' דורות, דחה את הבקשה (קישור לפסק-הדין).


פסק-הדין בעניין יעקב פרץ

המערער, קובי פרץ, הואשם בעבירות מס בקשר להכנסות שהפיק כזמר במהלך השנים 2005–2009.
בתום הליך הלוך של שמיעת ראיות, שכָּלל עשרות ישיבות, הורשע המערער על-ידי בית-משפט השלום בעבירות המס שיוחסו לו בכתב האישום ונקבע, כי הוּכחה, מֵעבר לכל ספק סביר, השמטת הכנסות מדיווח לרשויות מס הכנסה בסכום כולל של כ-5 מיליון ש"ח בשנים 2005–2009 והשמטת מס עסקאות מדיווח לרשויות מע"מ בסכום כולל של כ-800,000 ש"ח באותן שנים.
המערער הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, אך בדיון שהתקיים בפני ההרכב שדן בערעור הודיע המערער כי בהתאם להמלצת בית-המשפט הוא חוזר בו מהערעור. בכך הפכה הכרעת הדין המרשיעה לחלוטה והממצאים והמסקנות שנקבעו בה יהיו קבילים כראיה לכאורה בהליך האזרחי, כמתחייב מהוראות סעיף 42א(א) לפקודת הראיות לפיהן "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי".
למערער הוצאו שומות בקשר להכנסותיו בשנים 2005–2009. במסגרת הערעור שהגיש, ביקש המערער להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין המרשיעה והחלוטה שניתנה, כאמור, בעניינו. זאת, בהתבסס על הוראות סעיף 42ג לפקודת הראיות, לפיו "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את בקשת המערער להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין המרשיעה (קישור להחלטה) וכן דחה את הערעור נוכח אימוץ ממצאי הכרעת הדין כאמור (קישור לפסק-הדין).


פסק-הדין בעניין אפרים שטיינמץ

התובע עבד בחברת אינטל עד ליום 30.4.2014 והָחל מיום 1.11.2017 מקבל התובע קצבת אזרח ותיק מהנתבע.
ביום 31.10.2017 פנה התובע לנתבע בבקשה שדמי הביטוח הלאומי בגין מימוש האופציות בהן הוא מחזיק (ככל הנראה מדובר באופציות 102 הוני) יחושבו לפי השיעורים של מי שהגיע לגיל פרישה (67) ומקבל קצבת אזרח ותיק.
הנתבע סירב לבקשה, בקובעו, כי מדובר בהכנסה לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ועל-כן התובע חייב בתשלום דמי ביטוח תוך שיש לייחֵס את ההכנסה לחודש האחרון שקָדם למועד סיום יחסי עובד-מעביד בשנת 2014 ובמועד זה טרם הגיע התובע לגיל הפרישה.
לאור זאת, הגיש התובע תביעה לבית-הדין האזורי בגדרהּ התבקש בית הדין ליתן סעד הצהרתי לפיו כ
אשר יממש התובע את האופציות, על הנתבע יהיה לפטוֹר אותו מחובת תשלום דמי ביטוח.

בית-הדין, מפי השופטת י' לוי-מזרחי ונציגי הציבור גב' נ' פרידמן ומר א' שלייפר, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).