לוגו אלכס שפירא ושות׳

אמנה חדשה עם ארמניה; זקיפת שווי רכב – המבחנים לסיווג כרכב תפעולי, גילום ההטבה וחישוב השווי; הכנסת עבודה שלא דווחה והופקדה בחשבון בנק בשוויץ; שמים מסים על הסמים; סילוק על הסף של תביעה ממס רכוש; מסירת מידע סודי למנהל מיוחד

13/12/2018

אמנה חדשה עם ארמניה

פורסם צו מס הכנסה (מניעת מסי כפל) (ארמניה), התשע"ט-2018 (קישור לצו), הנותן תוקף לאמנה שנחתמה ביום 25.7.2017 עם הרפובליקה של ארמניה (קישור לאמנה).
לאמנה החדשה יהיה תוקף בישראל הָחל בשנת-המס 2019.

נזכיר, כי בשנת-המס 2019 תיכנס לתוקף גם אמנת המס החדשה עם אוסטריה.*

* המדובר באמנה שנחתמה ביום 28.11.2016 עם הרפובליקה של אוסטריה (קישור לאמנה) ואשר מחליפה את האמנה הנוכחית שמשנת 1970 (קישור לאמנה הנוכחית). זאת, מכוח צו מס הכנסה (מניעת מסי כפל) (אוסטריה), התשע"ח-2018 (קישור לצו).

פסק-הדין בעניין נווה נטוע בע"מ

במבזק מיום 15.82017 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין נווה נטוע 1972 בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשומות ניכויים שהוציא המשיב, פקיד-שומה חדרה, למערערת, חברת נווה נטוע 1972 בע"מ, לשנות-המס 2009–2012, ביחס לשתי מחלוקות: האחת, זקיפת שווי שימוש ברכב; השנייה, הלוואות מוטבות שנתנה החברה לעובדים, בעלי שליטה וחברות שונות ולא חויבו בריבית בשיעור הקבוע לעניין סעיף 3(ט) לפקודה.
במסגרת השומות נשוא הערעור, בָּחן המשיב 11 כלי רכב של המערערת, חברה המפעילה מעון לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים בחדרה, מתוכם הכיר רק ברכב אחד כ"רכב מאגר". לגבי יתרת הרכבים קבע המשיב, כי אלה הוצמדו לשימושם של עובדי/מנהלי המערערת או חברות הקשורות למערערת ("העובדים") ולא נזקף לעובדים אלה שווי שימוש בהתאם לקבוע בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ"ז-1982 ("תקנות שווי שימוש ברכב" או "התקנות") אלא שווי כפי שהוערך על-ידי המערערת. בהתאם, המשיב הוציא למערערת שומת ניכויים הכוללת זקיפת שווי שימוש בגין אותם רכבים.*

* יצוין, כי במסגרת הערעור התייחסה המערערת והעלתה טענות רק ביחס לששה רכבים ("הרכבים שבמחלוקת"), וממילא לגבי ארבעת הרכבים הנותרים (רכב אחד הוכר, כאמור, על-ידי המשיב כרכב "מאגר") נותרו שומות המשיב על כנן.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור ברובו תוך שהמערערת חויבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 75,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים נדרשה השופטת וינשטיין לעקרונות המיסוי הרלבנטיים ביחס לרכבים המוצמדים לעובדים ובכלל זאת להבחנה בין רכב "רגיל" לבין "רכב תפעולי" כמשמעותו בתקנות ניכוי הוצאות רכב, התשנ"ה-1995 ("תקנות ניכוי הוצאות רכב") כמו גם למהותו של "רכב מאגר" שהוא למעשה יצור כלאיים שאינו "רכב תפעולי" אך גם אינו רכב שהוצמד לעובד כאמור בתקנות שווי שימוש ברכב.*

* נזכיר, כי במבזק מיום 3.11.2014 דיווחנו אודות פרסום הנחייתה של גב' מירי סביון, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים, לגבי מיסוי שווי שימוש ברכבי מאגר של מעביד (קישור להנחיה). בגדרהּ של ההנחייה, המתייחסת רק לרכב מאגר שהשימוש בו הוא לפעילויות שוטפות של המעביד ואינו מוקצה לעובד כלשהו (כאמור בהנחייה), מפורטת התייחסותה המעודכנת של רשות המיסים לרכב מאגר כאמור. זאת, בהמשך להסכם הפשרה בין הרשות לבין עובדי סגל המחקר ברפאל בתביעה שהוגשה על-ידי האחרונים.

לגופו של עניין קבעה השופטת וינשטיין, כי המערערת לא עמדה בנטל הראיה המונח על כתפיה להוכיח את טענתה כי הרכבים שבמחלוקת אכן מהווים "רכב תפעולי". כך, לא הובאה על-ידי המערערת ראיה ממשית וקונקרטית להוכחת הטענה שמדובר ב"רכב תפעולי" ובכלל זאת קיומם של נוהלי עבודה מסודרים וברורים ביחס לרכבים, ניהולו של רישום מסודר של הרכבים האמורים, ניהול יומן רכב ועוד.

השופטת וינשטיין הוסיפה ונדרשה לטענותיה השונות של המערערת בקשר לשומת הניכויים שהוּצאה לה לגבי שווי השימוש בגין אותם רכבים:

לגבי טענת המערערת כי לא היה מקום שהמשיב יבצע גילום של זקיפת שווי השימוש ברכב, מהטעם שהעובד הוא זה החייב במס והמעסיק (המערערת) אינו אלא "צינור" להעברת המס; וכי הגילום כאמור יוצר אי-תאימות לשווי ההטבה ואף שולל מהמעביד את היכולת לגְבות מהעובד את המס שנוכה: השופטת וינשטיין דחתה טענה זו, בקובעה, כי ככל שמדובר בהכנסה של עובד שאינה במזומן (ובכלל זאת שווי השימוש ברכב), בהכרח "מגולם" המס החָל על העובד במובן זה שהמס משולם או מנוכה מתוך הכנסתו האחרת (זו שבמזומן) שעליה כבר שילם את המס החָל ביחס אליה, דהיינו מההכנסה נטו (כלומר, הגילום אינו פועל יוצא של שומת הניכויים, אלא של זקיפת הטבת שכר שאינה במזומן); כי הגילום אינו מגדיל את שווי השימוש ברכב; וכי אין מניעה שהמעביד יחזור לעובד וידרוש ממנו את המס ששולם על-ידו, לרבות בגין הגילום.*

* אך ראו רע"א 684/11 טי.טי.אי תים טלקום אינטרנשיונל בע"מ נ' אייזנברג (קישור לפסק-הדין). למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.

לגבי טענת המערערת כי חִייבה בהפרשים בגין שווי שימוש ברכב את העובדים והוצאו על-ידה חשבוניות לעובדים אלה, כך שהיה על המשיב להפחית את הסכומים הנקובים בחשבוניות מהשומות נשוא הערעור: השופטת וינשטיין דחתה טענה זו, בקובעה, כי תשלום המס בגין ההטבה שקיבלו העובדים צריך להיעשות אך ורק בדרך הקבועה בדין, דהיינו על דרך של ניכוי מס במקור.

לגבי טענת המערערת כי היה על המשיב לבצע התאמות שונות בשווי שנזקף לעובדים, וזאת מהטעם שנזקף לחֵלק מהעובדים שווי על-ידי חברה קשורה, שחֵלק מהעובדים שילמו את ההוצאות באופן פרטי או שילמו למערערת במישרין תשלומים מסוימים בגין הרכָבים: השופטת וינשטין דחתה טענה זו (למעט לגבי רכב אחד) וקבעה, כי המערערת אינה רשאית להחליט כי זקיפת שווי הרכב תבוצע בדרכים אחרות מאלו שנקבעו בפקודה ובתקנות, וממילא טענות בדבר חובת המשיב לקזז מסכום שומת הניכויים תשלומים ששולמו בדרכים "אלטרנטיביות" שכאלו – דינן להידחות.

לגבי טענת המערערת כי שווי ההטבה של העמדת רכב צמוד לעובד צריך להשתנות בשים לב להיקף השימוש הפרטי שעושה העובד ברכב וכי שיטת החישוב של שווי השימוש לפי התקנות אינה מתחשבת בירידת הערך של הרכב אלא מבוססת על מחיר של רכב חדש ובכך נוצר עיוות המביא לחיוב במס שאינו מס אמת: השופטת וינשטיין דחתה גם טענה זו והפנתה לפסק-הדין של השופט סוקול בעניין ב.ד. מיקוד (ע"מ 34518-01-15) כמו גם להחלטה של השופט אלטוביה בעניין פארג'יאן (ת"צ (ת"א) 3363-02-11).

כאמור, המחלוקת השנייה שהתעוררה בין המערערת לבין המשיב הייתה בנושא הלוואות שנתנה לצדדים קשורים. ההלוואות ניתנו לעובדי המערערת, בעלי מניותיה וחברות נוספות, וזאת בריבית בשיעור 2% בתוספת מע"מ או בריבית בשיעור 3% בתוספת מע"מ, ובכל מקרה ניתנו בריבית נמוכה מזו שקבועה לעניין סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה.
המערערת העלתה מספר טענות כנגד שומת הניכויים שהוּצאה לה בקשר להלוואות האמורות: ראשית, שסוגיית הריבית בגין ההלוואות עלתה רק בשלב הדיונים בהשגה, כך שהיא "הפסידה" שלב שומתי ובכך יש כדי להביא לפסילת השומה בכל הנוגע לסוגיית הריבית; וכי לחלופין יש להורוֹת על החזרת הדיון בסוגיה לשלב ההשגה. שנית, שהריבית שהייתה המערערת מקבֵּלת בגין פיקדונות בבנק ("הריבית האלטרנטיבית") הייתה נמוכה מהריבית שקיבלה בגין ההלוואות שנתנה ועל-כן אין להחיל את הוראות סעיף 3(ט) לפקודה. שלישית, יש לראות את פעילותה במתן ההלוואות כפעילות עסקית ובהתאם למסותה לפי סעיף 2(1), ובהתאם אין לחיֵיב בשווי כלשהו בגין קבלת ההלוואות. רביעית, שהריבית הקבועה לעניין סעיף 3(ט) לפקודה הינה ריבית מקסימלית שניתן לסטות ממנה. וחמישית, שההלוואות אמנם ניתנו לחברות קשורות אך אין מדובר בחברות המספקות שירותים לחברה ועל-כן חלות הוראות סעיף 3(י) לפקודה ולא 3(ט).
השופטת וינשטיין דחה את הטענות האמורות במלואן, למעט לגבי הלוואה אחת שלגבּיה נקבע שהיא אינה כפופה לסעיף 3(ט) אלא לסעיף 3(י).

המערערת ערערה לבית-המשפט העליון והיום פורסם פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וא' שטיין, דחה את הערעור, תוך שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי (קישור לפסק-הדין).


הכרעת הדין בעניין פרדו

הגם שמשרדנו אינו עוסק בתחום המיסוי הפלילי, ראינו לנכון לעדכנכם בדבר הכרעת הדין שניתנה ביום 12.9.2018 בעניין יעקב פרדו (קישור להכרעת הדין) וגזר הדין שניתן בעניינו ביום 28.11.2018 (קישור לגזר הדין).

בתמצית נציין, כי הנאשם עבד בין השנים 2003 ל-2010 בחברה פרטית בבעלות אחיו המנוח ובאותן שנים הפקיד האח המנוח מידי חודש בחודשו סכומי כסף בחשבון הבנק של הנאשם בשוויץ שהצטברו ברבות השנים והגיעו לסך של כ-2.6 מיליון ש"ח.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השְאֵלה האם מדובר בשכר עבודה החייב במס (כטענת המדינה-המאשימה) או במתנה בין האחים (כטענת ההגנה).
בהכרעת הדין קבע בית-משפט השלום, מפי השופטת נ' תבור, כי ההפקדות היו שכר עבודה החייב במס וכי הנאשם לא דיוֵח על קיומו של חשבון הבנק בשוויץ בשתי הצהרות הון שהגיש ולא שילם מס על רווחי הון שנצמחו בחשבון זה בסך של כ-160,000 ש"ח.
עוד נקבע, כי הנאשם פתח חשבון בנק בחו"ל ולא דיוֵח עליו כדי לסייע לאחיו המנוח באי-הדיווח על חשבונו שלו בחו"ל, על רווחים שנצברו בו ועל מקורותיהם ובכך סייע לאחיו להתחמק ממס.
לאור האמור, הנאשם הורשע בתשע עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח במזיד ובכוונה להתחמק ממס לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה, בשתי עבירות של מסירת אמרה כוזבת במזיד ובמטרה להתחמק ממס לפי סעיף 220(2) לפקודה ובעבירה של שימוש במרמה ערמה ותחבולה במזיד ובמטרה להתחמחק ממס או לסייע לאחֵר להתחמק ממס לפי סעיף 220(5) לפקודה.

נציין, כי הכרעת הדין התבססה על שורת ראיות נסיבתיות שהוצגו על-ידי המדינה, תוך שנקבע כי גרסת ההגנה לא הצליחה להקים ספק סביר במארג הראיות האמורות ובכלל זאת נדחתה הטענה המרכזית לפיה סכומי הכסף ניתנו לנאשם מאחיו המנוח כסיוע לילדיו.

פסק-הדין בעניין אסרף

עניינו של פסק-הדין בערעורים שהגישו המערערים, אב ובנו, על שומות בצו לשנות-המס 2011–2015 בהן הוסיף המשיב (פקיד-שומה היחידה הארצית לשומה) להכנסתם המוצהרת הפרשי הון בלתי-מוסברים על-בסיס שתי הצהרות הון מתאריכים 31.12.2005 ו-31.12.2012.
פסק-הדין מתייחס לערעור שהוגש על-ידי הבן, המערער 1, וזאת לאור החלטת בית-המשפט לפיה ככל שהמערער 2 לא יתייצב לדיון ההוכחות (לאחַר כמה דחיות שניתנו בעניינו), ינוהלו הערעורים באופן נפרד ובשלב ראשון יידוֹן הליך הערעור שהוגש על-ידי המערער 1.
לטענת המשיב, בהצהרת ההון המאוחרת (קרי: ההצהרה ליום 31.12.2012), לא כָּלל המערער את דירת המגורים שרכש בנתניה ("הדירה בנתניה") ואף לא כָּלל את שני הרכָבים מסוג מזדה וטויוטה שבבעלותו ("כלי הרכב"). לגידול ההון בין שתי ההצהרות, הוסיף המשיב את הוצאות המחיה של המערער ובני משפחתו (לפי לוחות 3–4) והפחית את הכנסותיהם המדוּוחות של המערער ואשתו משכר עבודה ובגין גידול ההון הבלתי-מוסבר הוציא למערער שומה לפי מיטב השפיטה. מכאן הערעור.

יצוין, כי המערער הואשם, כי יצר קשר לבצע עבירת פשע מסוג תיווך בסם מסוכן והורשע בעבירות של אספקת סם, ניסיון תיווך בסם וקשירת קשר. בנוסף הוכרז המערער כ"סוחר סמים". בכתב האישום המתוקן ביקשה המדינה להכריז על המערער כ"סוחר סמים" וביקשה לחלט את רכושו (ובכלל זאת הדירה בנתניה וכלי הרכב) מכוח סעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג-1973.
בחודש יוני 2013 הורשע המערער על-פי הודאתו בעוּבדות כתב האישום המתוקן במסגרת הֶסדר טיעון. ואילו בחודש ספטמבר 2013 נגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 27 חודשים.
בחודש ינואר 2014 הסכימו הצדדים ביניהם על קבלת בקשת המדינה לחילוט הרכוש של המערער: כך, הוסכם, כי יחולטו כלי הרכב וסכומי כסף. ואילו באשר לדירה הוסכם, כי בית-המשפט יימנע מחילוטה וחלף זאת יחולט סכום של 600,000 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לטענת המשיב לפיה הסכמת המערער לחילוט הרכוש, ובכלל זה הדירה בנתניה וכלי הרכב, מהווה הודאת בעל דין המקימה כלפי המערער טענת השתק באופן המונע ממנו לטעון בערעור דכאן כי הרכוש המחולט אינו בבעלותו.
השופטת קבעה, כי לא ניתן לראות בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בסוגיית חילוט הרכוש (גם אם נעשה בהמלצת בית-המשפט) משום הודאת בעל דין מטעם המערער על בעלותו בדירה בנתניה ובכלי הרכב. זאת, ממספר טעמים ובכללם שלושת אלה: האחד, עיון בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מלמד, כי לא מן הנמנע כי הרכוש שחולט היה של הורי המערער; השני, המערער והוריו ציינו במפורש כי אין בהסכמות אליהן הגיעו בסוגיית החילוט משום הודאת בעל דין ואין בהן כדי לכבול את ידיהם בכל הליך אחר; והשלישי, כאשר מדובר בפסק-דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא.
לאור זאת, קבעה השופטת סרוסי, כי אין לראות בהסכמת המערער לחילוט הרכוש בהליך הפלילי משום הודאת בעל דין המקימה כלפיו השתק ומניעוּת ביחס לטענתו בהליך הנוכחי כי הרכוש המחולט אינו בבעלותו; ולכל היותר, ניתן לצרף את הסכמת המערער בסוגיית החילוט לשאר הראיות המנהליות שבפני בית-המשפט בבואו להכריע בשאלה האם יש במשקלן המצטבר של ראיות אלו כדי להטות את הכף לטובת עמדת המשיב בערעור.

השופטת סרוסי המשיכה ונדרשה לשתי שאלות שאומנם לא הועלו על-ידי מי מהצדדים בהליך הנוכחי, אך שבות ועולות בערעורי מס על שומות המבוססות על הפרשי הון בנסיבות בהן חולט רכושו של הנישום והן כדלקמן: האחת, האם ניתן לראות בחילוט כספי המערער משום הוֹצאה בייצור הכנסה המותרת בניכוי לשם בירור הכנסתו החייבת ובהנחה שכּן, האם אין בעצם ניכוי הכספים המחולטים משום סיכול מדיניות המחוקק וטובת הציבור?; השנייה, גם בהנחה שהכספים המחולטים ייחשבו "הוצאה צפויה" בעסקי סמים, האם חילוט רכושו של המערער בשנת 2014 משליך על חיובו במס הכנסה בגין הפרשי הון שנצברו בשנות מס שקָדמו לחילוט (2006–2011)?
בעניין השְאֵלה הראשונה, קבעה השופטת סרוסי, תוך היא מַפנה לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין צברי (ע"א 9283/04), כי יש לראות בחילוט עונש על מעשה עבירה ולכן דינו כדין קנס שאין לאפשר את ניכויו מטעמים של תקנת הציבור.
באשר לשאלה השנייה, קבעה השופטת, כי לאור ההלכה שנקבעה בדיון הנוסף בעניין דמארי והירשזון (ד"נ 2308/15) – לפיה לשונו של סעיף 28 לפקודת מס הכנסה אינה מאפשרת קיזוז הפסדים לאחוֹר – קיים קושי לראות באקט החילוט כמאפס את ההכנסות.

בהמשך, בּחנה השופטת סרוסי האם בדין ייחֵס המשיב למערער את הבעלוּת בדירה בנתניה ובכלי הרכב וקבעה (ראו פס' 25–60 לפסק-הדין), כי יש בכוחן המצטבר של האינדיקציות עליהן הצביע המשיב כדי ללמד כי הנכסים האמורים נרכשו מהכנסות המערער ושייכים לו, וממילא צדק המשיב כאשר קבע כי יש לראות בתמורה ששולמה עבוּר רכישתם בגֶדר הפרש הון בלתי-מוסבר בשומה שהוּצאה למערער.

השופטת סרוסי הוסיפה ונדרשה לאופן בו קבע המשיב את הוצאות המחיה של המערער ומשפחתו (ראו פס' 61 ואילך לפסק-הדין) ופָּסקה שאין מקום להתערב בקביעה זו.


פסק-הדין בעניין אם + דבליו גרופ (ישראל) בע"מ

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת ועדת-ערר לעניין מס רכוש וקרן פיצויים (נזק מלחמה ונזק עקיף) מחוז דרום מיום 29.3.2017 שבגדרהּ סולק על הסף ערר שהוגש על החלטת מנהל מס רכוש וקרן פיצויים בְּשל האיחור הרב בהגשת תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו למערערת בעקבות מבצע "צוק איתן" ובְשל הגשת כפל-תביעות.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופטת י' ייטב, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).


מסירת מידע סודי למנהל מיוחד

עניינה של ההחלטה בבקשת עו"ד מיכל ליבן-קובי, המנהלת המיוחדת של חברת בית פרישמן 38 ו-40 בע"מ (בפירוק) ("החברה"), להורוֹת למשרדי מיסוי מקרקעין תל-אביב להמציא לידיה מסמכים בקשר עם זכויותיה של חברה נוספת במקרקעין שבבעלות החברה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי הנשיא א' אורנשטיין, דחה את הבקשה בהתבסס על הוראות סעיף 105(א) לחוק מיסוי מקרקעין (קישור להחלטה).

נזכיר, כי במבזק מיום 2.12.2018 התייחסנו להחלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דורות) בסוגיה דומה, וזאת בעניין עו"ד סגל (קישור למבזק).