לוגו אלכס שפירא ושות׳

בקשה לתיקון שומת מס שבח והארכת מועד לתיקון האמור; מע"מ בגין כספים שמקבל גן ילדים ממשרד הכלכלה כהשתתפות בשכר הלימוד של ילדים להורים מעוטי יכולת; הסבה לרשת המיַיצגים החדשה

20/09/2018

פסק-הדין בעניין ה.ק.ש השקעות 2003 בע"מ

במבזק מיום 25.8.2014 דיווחנו, בין היתר, על החלטת מיסוי מס' 8732/14 (קישור להחלטה), בגדרהּ נקבע, כי סובסידיה ממשרד החינוך שמקבל עוסק המפעיל גני ילדים לגיל הרך בעקבות החלטת הממשלה לספֵּק חינוך חינם לילדים בגילאי 4-3 לא תיחשב לחֵלק ממחיר עסקאותיו של העוסק, וזאת לאור תקנה 3(א)(1)(ג) לתקנות מע"מ.

ואילו במבזק 2.9.2015 דיווחנו, בין היתר, על החלטת מיסוי מס' 7269/15 (קישור להחלטה) שעניינה בעוסק המפעיל מעונות לילדים לגיל הרך ואשר חתם על הסכם להפעלת המעונות עם משרד הכלכלה, לפיו העוסק יגְבה מהורי הילדים הזכאים לסבסוד מהמשרד תעריף נמוך ובמקביל יקבל מהמשרד השתתפות בתשלום ("הסובסידיה"). במסגרת ההחלטה נקבע, כי הסכומים שמקבל העוסק חייבים במע"מ, שכּן הם מהווים תמיכה הניתנת למשפחה ולא לעוסק ותמיכה זו מהווה חלק מהתמורה שמשלמת המשפחה לעוסק. עוד נקבע, כי זהו גם מחיר העִסקה החייב במע"מ (בהתאם לסעיף 7 לחוק מע"מ).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם אודות פסק-דין שניתן לפני מספר ימים בנושא זה על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה, וזאת בערעור של ה.ק.ש השקעות 2013 בע"מ.

המערערת, חברה פרטית העוסקת בהפעלת מעונות יום לילדים בחיפה והרשומה כעוסק לעניין חוק מע"מ, קיבלה כספים ממשרד הכלכלה, וזאת כהשתתפות בשכר הלימוד של ילדים להורים מעוטי יכולת, במעונות המופעלים על-ידיה, וזאת בהתאם לפרמטרים שנקבעו בהחלטות הממשלה בעניין זה.
לעמדת המערערת, כספי התמיכה מהווים בגֶדר "סובסידיה לשכר לימוד לגני ילדים" הנכללים במסגרת תקנה 3(א)(1)(ג) לתקנות מע"מ ובהתאם הם אינם מהווים חלק ממחיר העִסקה והמערערת אינה חייבת בתשלום מע"מ בגינם. עוד טוענת המערערת, כי כספי תמיכה אלה אינם חייבים במע"מ לפי סעיף 12 לחוק מע"מ (הקובע, כי מחירה של עסקה יכלול כל תקבול שמקבל עוסק, לרבות "תרומה, תמיכה או סיוע אחר"), שכּן חל החריג שבתקנה 3(א)(1)(ג) דלעיל.
לעומת זאת, לטענת המשיב (מנהל מע"מ חיפה), הכספים שקיבלה המערערת ממשרד הכלכלה אינם מהווים סובסידיה לשכר לימוד בגן ילדים כמשמעותה בתקנה 3(א)(1)(ג) לתקנות מע"מ, שכּן כספים אלה מהווים השתתפות בשכר לימוד המוענקת להורי הילדים ואין מדובר בסובסידיה המוענקת למערערת עצמה.
נזכיר, כי במבזק מיום 14.1.2018 התייחסנו להחלטה שניתנה על-ידי בית-המשפט לקבל את בקשתו של המשיב להוסיף ראיה לאחַר שהצדדים זומנו לדיון לצורך השלמת טיעונים בעל-פה ולאחַר שהתיק הועבר לכתיבת פסק-דין.* הראיה הנוספת שהוגשה על-ידי המשיב הייתה תצהיר של מנהל תחום מטה מעונות יום במשרד העבודה, הרווחה והשירותים הציבוריים, בגדרו צוין, כי משרד הכלכלה פועל בהתאם לצו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מירביים במעונות יום ומשפחתונים) ("צו הפיקוח") (צו הפיקוח נקבע על-ידי שר האוצר יחד עם שר התעשיה המסחר והתעסוקה, מתעדכן מדי שנה וקובע, בין היתר, את המחיר המרבי במעונות יום הכלולים בהסדר הפעלה עם משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, או בשמו הנוכחי (מאז שנת 2015) – משרד הכלכלה והתעשייה); כי התעריף המרבי למעון יום המסוּוג כמלכ"ר כולל מס שכר ולמעון יום המסוּוג כעוסק כולל התעריף מע"מ; כי משרד הכלכלה פועל בהתאם לצו הפיקוח ועל-כן מקום בו הארגון המפעיל את מעון היום מסוּוג כעוסק כוללת השתתפות המדינה בשכר הלימוד החודשי גם את מַרכיב המע"מ (וכאשר המעון מסוּוג כמלכ"ר כוללת השתתפות המדינה בשכר הלימוד גם את מַרכיב מס השכר); וכי המערערת סוּוגה כעוסק בהתאם למסמכי הרישום שהעבירה למשרד הכלכלה טרם שחתמה על הסכם ההפעלה ועל-כן סכומי ההשתתפות שהועברו אליה ממשרד הכלכלה כָּללו בתוכם מַרכיב של מע"מ.

* השופטת א' וינשטיין קבעה, כי הגם שאין מדובר רק בבקשה לצירוף ראיה חדשה אלא גם בהעלאת טענה חדשה, הרי שלאור הלכת רובומטיקס (ע"א 1830/14) על בית-המשפט בערעור מס הדן בבקשה להבאת ראיה נוספת לבחון בצורה עניינית את אותה בקשה מתוך מגמה שלא לחסום העלאת טענות חדשות אך ורק בְּשל כך שהללו מועלות לראשונה בפני בית-המשפט, בכפוף לכך שהאפשרות להעלות טענות חדשות כאמור לא תנוצל לרעה. זאת, הן לגבי הנישום והן לגבי רשויות המס (וכדבריה של השופטת וינשטיין (בפס' 24 לפסק-הדין): "גישה זו אינה חד צדדית, אלא דו צדדית. היא נדרשת הן מרשות המס והן מן הנישום..."). לגופו של עניין קבעה השופטת וינשטיין, כי אין היא סבורה כי ניתן לומר שנעשה ניצול לרעה של ההליך על-ידי המשיב; וכי שגגה או מחדל אין בהם כשלעצמם כדי להוביל תוצאה של שלילת האפשרות להציג טענה חדשה בערעור, ככל שהיא רלבנטית ועשויה לתרום למתן פסק-דין הקובע שומת מס אמת. עוד קבעה השופטת וינשטיין, כי באיזון הראוי בין הנזק שעשוי להיגרם למערערת כתוצאה מהימשכות ההליך ואי מתן פסק-דין לעת הזו, אל מול הצורך ליתן פסק-דין שתוצאתו היא מס אמת תוך שמירה על זכויות קנייניות הן של הנישום והן של הקוּפה הציבורית – תגבר ידה של תוצאת מס האמת. לאור האמור, קיבלה השופטת וינשטיין את הבקשה (הגם שקבעה שהמשיב יישא בהוצאות המערערת ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח) והורתה על קיום ישיבת קדם משפט לצורך קביעת סדרי הגשת הראיה הנוספת וקבלת עמדת המערערת באשר לראיות מטעמה, ככל שתבקש להביאן, בהתייחס לראיה הנוספת.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים ולמעלה מן הצורך, דחתה השופטת וינשטיין את טענת המערערת לפיה לא ידעה על עמדת המשיב בדבר חבותה במע"מ בגין הכספים שקיבלה ממשרד הכלכלה.
לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, כי הכספים מושא הדיון מהווים חלק ממחיר העִסקה שבין הורי הילדים השוהים במעון לבין המערערת, כאמור בסעיף 7 לחוק מע"מ, וכי הם כלל אינם נכנסים לגֶדר סעיף 12(א) לחוק מע"מ, ובכל מקרה אינם נכנסים לגֶדר החריג שבתקנה 3(א)(1)(ג) לתקנות מע"מ. זאת, מהטעם שאין מדובר בכספי תמיכה שניתנו למערערת כעוסק ובוודאי שלא ניתנו לה במישרין מתקציב המדינה למטרת סובסידיה לשכר לימוד בגני ילדים.
השופטת וינשטיין הוסיפה וקבעה, כי הכספים מושא הדיון הם כספי תמיכה מתקציב המדינה שניתנו להורי הילדים השוהים במעון היום המופעל על-ידי המערערת לצורך סבסוד שהייתם של הילדים במעון; וכי בכך שונה עניינה של המערערת ממצב הדברים המתואר בהחלטת מיסוי מס' 8732/14.
עוד קבעה השופטת וינשטיין, כי העובדה שכספי התמיכה מועברים ישירות למערערת ממשרד הכלכלה אינה אלא עניין פורמלי הנעשה מטעמי יעילות בלבד ואין בכך כדי לשנות מכך שהמערערת אינה מקבלת ישירות מתקציב המדינה כספי תמיכה בשכר לימוד במעון היום המופעל על-ידיה. בנקודה זו התייחסה השופטת וינשטיין לטענה שהועלתה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית של אחד מבעלי המניות במערערת לפי כספי התמיכה היו מיועדים למערערת ולא להורי הילדים שבמעון היום. השופטת קבעה, כי לא רק שמדובר בטענה המהווה שינוי חזית שלא כדין, אלא שגם אין בסיס עובדתי לטענה האמורה.

פסק-הדין בעניין שכון אזרחי בע"מ

פורסם פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין שכון אזרחי בע"מ.

ביום 12.2.2007 דיוְוחה העוררת למשיב (מנהל מיסוי מקרקעין מרכז) על מכירת זכויותיה במקרקעין.
המשיב לא קיבל את שווי המכירה המוצהר ובעקבות זאת הגישה העוררת השגה שנדחתה וערר.
במסגרת הערר הושג בין הצדדים הסכם אשר נחתם בין 21.10.2010 ובו הוסכם שווי המכירה וסכום המס שישולם. עוד נקבע בהסכם, כי יום הרכישה של הזכויות שמכרה העוררת הוא 1.2.1951 ו-1.4.1951.
ביום 6.8.2014 הגישה העוררת למשיב בקשה לתיקון שומת מס השבח שהוּצאה לה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (כנוסחו אז, דהיינו לפני תיקונו במסגרת תיקון 70) ובטענה כי בהסכם שחתמה עם המשיב ימי הרכישה נקבעו בהיעדר נתונים מדויקים וכי בתום בדיקה שנערכה התברר כי יום הרכישה הנכון הוא 1.1.1948.
ביום 12.2.2015 דחה המשיב את הבקשה לתיקון השומה, בגורסו כי תקופת ארבע השנים שבמהלכה ניתן לבקש את תיקון השומה צריכה להימנות מיום 5.9.2007 (המועד בו נעשתה השומה לפי מיטב השפיטה), כך שתקופה זו חָלפה. עוד הִבהיר המשיב, כי לא ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין באמצעות סעיף 107 לחוק זה וכי לא הובאה כל סיבה מספקת לכך שהבקשה לא הוגשה בתוך פרק הזמן של ארבע שנים הקבוע בחוק.
מכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ש' בורנשטין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו ושמאי מקרקעין א' לילי), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט בורנשטין לשאלה כיצד יש למְנות את תקופת ארבע השנים לתיקון שומה כאמור בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, תוך שהוא מתייחס, בין היתר, לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין רות כספי (ע"א 7759/07) ולתיקון 70 לחוק מיסוי מקרקעין (בגדרו, בין היתר, תוקנו הוראות סעיף 85 לחוק). לדבריו, על-מנת לשמור על עיקרון סופית השומה מחד ועל עיקרון גביית מס אמת מאידך, קבע המחוקק פרק זמן שבו ניתן להביא בחשבון את הנסיבות החדשות שהתבררו רק לאחַר עריכת השומה לפי מיטב השפיטה; והעובדה שהוגשה השגה או הוגשו השגה וערר, אין בה, ולא צריך שיהיה בה, כדי להפוֹך את הליך הבירור, הנערך בעת עשיית השומה, לבעל משקל נמוך יותר. בהתאם, קבע השופט בורנשטין, כי במחלוקת שבין הצדדים עדיפה עמדת המשיב על-פני זו של העוררת, דהיינו התקופה בת ארבע השנים, במהלכה רשאית העוררת לבקש את תיקון השומה מכוח סעיף 85, חָלפה זה מכבר.
באשר לשאלה האם ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין באמצעות סמכותו הכללית של המנהל על-פי סעיף 107 לחוק לעניין הארכת מועדים: השופט בורנשטין סָקר את הפּסיקה והספרות שדנו בנושא וקבע, כי אכן קיימת בידי המנהל סמכות להארכה כאמור, אך יש להפעילה רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, בעוד שנסיבות כאמור לא התקיימו במקרה דנא לא כל שכּן לאור העובדה שמדובר בשומה שהיא פרי הסכמה שהושגה בין הצדדים (ובעניין זה, הפנה השופט בורנשטין לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מחלב (ע"א 7726/10)) כמו גם מהטעם שלא הייתה מניעה ממשית מצד העוררת לאתֵר את המסמכים בזמן אמת.
לבסוף ולמעלה מן הצורך, ציין השופט בורנשטין, כי בחינת המסמכים שהוצגו על-ידי העוררת במסגרת בקשתה מביאה למסקנה כי בכל מקרה אין מקום לתקן את יום הרכישה ל-1.1.1948 כטענתה, וממילא העוררת לא הוכיחה כי מועדי הרכישה שקיבלו ביטויָם בהסכם עליו חתמו הצדדים הינם טעות ובוודאי לא הוכיחה כי מדובר בטעות ברורה ומובהקת.

הסבה לרשת המייצגים החדשה

פורסמה הודעתו של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המיסים (קישור להודעה), לפיה לבקשת לשכת רואי חשבון ולשכת יועצי המס החליט מנהל רשות המיסים, מר ערן יעקב, לדחות את המועד האחרון להסבה לרשת המיַיצגים החדשה עד ליום רביעי 31.10.2018.
תשומת לבכם להנחיות המפורטות בהודעה האמורה.