04/07/2018
ביטוח לאומי בגין מימוש מניות שהוקצו לפי סעיף 102 הישן; דחיית הערעור בעניין הראל וחברת יונו סימול; חזקת התקינוּת המנהלית בהוצאת שומה; הבהרה לגבי הגדרת "כיבוד קל"; מע"מ בגין דמי הסכמה לרמ"י
פסק-הדין בעניין אורמת מערכות בע"מ
במבזק מיום 28.8.2014 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (ב"ל 44372-09-11), בגדרו קיבל בית-הדין את תביעת המשיבה, אורמת מערכות בע"מ, וקבע, כי פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין יחזקאל לפיד וחגי כץ (ע"א 6159/05) – לפיו הכנסה המתקבלת בידי עובד ממכירת מניות שמקורן באופציות אשר הוקצו לו בהתאם לסעיף 102 הישן (דהיינו, סעיף 102 כנוסחו לפני תיקון 132) מהווה הכנסה הונית – חלה גם באופן רטרוספקטיבי וכי למוסד לביטוח לאומי לא קם אינטרס הסתמכות ראוי להגנה.
 
על פסק-הדין הגיש המוסד לביטוח לאומי ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה תוך שמאוחר יותר גם צוּרף היועץ המשפטי לממשלה להליך.
בית-הדין הארצי קיבל באופן חלקי את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, הבהיר בית-הדין הארצי, כי אין מחלוקת שמכירת מניות שמקורן באופציות אשר הוקצו בהתאם למסלול שהיה קבוע בסעיף 102 לפקודה טרם תיקון 132, מהווה הכנסה הונית; ואף אין מחלוקת שהחבות בתשלום דמי ביטוח לאומי מתייחסת רק להכנסות פירותיות.
באשר לשאלה האם הלכת לפיד שינתה את המצב המשפטי שקָדם לה (כטענת המל"ל), קבע בית-הדין, כי אין מדובר בשינוי הלכה או סטיה מהלכה קיימת אלא בהצהרה על פירושו של חוק. עם זאת, מדובר בהלכה שבאה לעולם על רקע עמימות משפטית מסוימת שנגעה לתקופה שקָדמה לתיקון 132 ואכן הִבהירה את שהיה טעון הבהרה.
בהתאם, נקבע, כי מוצדק לקבוע להלכת לפיד תחולה רטרוספקטיבית יחסית, וזאת הָחל מהמועד בו ניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין חגי כץ (22.3.2005). מנקודת זמן זו, כך קבע בית-הדין, לא קם למל"ל אינטרס הסתמכות הראוי להגנה.
בהתאם, נפסק, כי אורמת זכאית להשבת דמי הביטוח ששילמה בעד עובדיה בגין התקופה שבין חודש אפריל 2005 ועד לחודש דצמבר 2006 (כולל) בְּשל מימושי אופציות שהוקצו מכוח סעיף 102 לפקודה כנוסחו לפני תיקון 132; ולאור הסכמתה, מדמי הביטוח הללו יקוזזו סכומי יתר ששילם המל"ל לעובדיה, ככל שיוכח על-ידיו ששילם, בגין גמלאות מחליפות שכר כתוצאה מראיית מימושי האופציות כהכנסה פירותית.
 
פסק-הדין בעניין הראל ואח'
במבזק מיום 23.2.2017 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין יעקב הראל ואח'.
המערער 1, יעקב הראל, מחזיק ב-100% ממניותיה של המערערת 2, חברת יונו סימול בע"מ ("החברה"), שהתאגדה ביום 11.11.2012. החברה הינה חברה משפחתית והמערער הינו הנישום המיַיצג. החברה מחזיקה ב-67% מתאגיד ISOA llC ("התאגיד הזר") שהתאגדה ופועל בארה"ב בתחום מכירת ביטוחים רפואיים. הכנסותיו של התאגיד, שהַשליטה והניהול בעסקיו מצויה בארה"ב, יוחסו, לפי כללי הדין בארה"ב, לבעלי הזכויות בו (דהיינו, התאגיד הזר לא בחר להיחשב לחברה לצורכי מס בארה"ב). בשנות-המס 2012 ו-2013 חילק התאגיד כספים לחברה בסך של כ-6.6 מיליון ש"ח וכ-9 מיליון ש"ח, בהתאמה, בגינם ניכה התאגיד מס במקור בהתאם לחלקהּ של החברה ושילם את המס האמור לרשויות המס בארה"ב. בדוחות שהגיש בישראל לשנות-המס האמורות, דיווח המערער 1 על הכנסה מדיבידנד שיוחסה לו כנישום בחברה ודרש זיכוי בגין המס שנוכה בארה"ב. המשיב, פקיד-שומה גוש דן, סירב ליתן את הזיכוי כאמור.
בנוסף לסוגיית הזיכוי בגין המס בארה"ב, התעוררה מחלוקת נוספת שעניינה בשאלת זכאותם של המערער 1 וחברה משפחתית נוספת שבבעלותו, המערערת 3, לדרוש הוצאות פחת בגין דירות מגורים להשכרה בארה"ב שבבעלותם: בדוחותיהם לשנות-המס 2010–2013, דרשו המערערים 1 ו-3 פחת בגין מלוא עלות הרכישה של הדירות, דהיינו מבלי שיִיחסו חֵלק מהעלות לרכיב הקרקע.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת סרוסי לשאלת סיוּוגו של התאגיד הזר לעניין חבות המס בישראל וקבעה, כי שמדובר ב"חבר-בני-אדם" ובהתאם גם תיקָבע חבותו במס. לאחר מכן, ניתחה השופטת סרוסי את עקרון המיסוי הדו-שלבי וקבעה, כי למרות שהתאגיד הזר נחשב כגוף שקוף לצורכי מס בארה"ב, המערער לא בחר להשקיפו גם בישראל ועל-כן יש לראות בו בגֶדר ישות "אטומה" ולא שקופה לצורכי מס. שעה שכך, קבעה השופטת סרוסי, היות שההכנסה שיוחסה למערער בארה"ב היא הכנסה מעסק, ממילא מתחייבת המסקנה שגם המס ששולם בגינהּ הוא מס על הכנסה מעסק, ולמצער, אינו מס על הכנסה מדיבידנד.
לאור האמור, בָּחנה השופטת סרוסי את כללי הזיכוי ממסי חוץ הקבועים בפקודה ובכלל זאת את שיטת הסָלים וקבעה, כי לא ניתן ליתן למערער את הזיכוי המבוקש. זאת, בין היתר, לאור העובדה שהמערער לא בחר ליישם את ההסדר שנקבע בחוזר מס הכנסה 5/2004 (קישור לחוזר).
באשר להוצאות הפחת בגין הדירות, קבעה השופטת סרוסי, כי יש להחיל על הדירות את סעיף 21(א) לפקודה – הקובע, כי בחישוב המחיר המקורי של בניין, לצורך קביעת הפחת, לא יובא בחשבון מחיר הקרקע שעליה הוקם הבניין – תוך שניתן להעריך את עלות הקרקע ב-1/3 מהעלות הכוללת, וזאת בהיעדר ראיות הקובעות אחרת. השופטת הוסיפה וקבעה, כי אין לקבל את טענת המערער כי הוראות סעיף 21(א) לפקודה אינן חלות לגביו מהטעם שלפי דיני המס בארה"ב ניתן לנַכּוֹת את הפחת בגין מלוא השווי של הדירות ורק כאשר מדובר ב"בנין" חלה שם מגבלה על הפחתה של רכיב הקרקע. שכּן, לא רק שטענה זו לא הוּכחה, אלא שאת הכללים לניכוי הפחת יש לקבוע לפי דין המס בישראל.
השופטת סרוסי הוסיפה וקבעה, כי לא קיימת זכאות במקרה דנא להינות משיעור הפחת הקבוע בתקנות מס הכנסה (שיעור פחת לדירה מושכרת למגורים), התשמ"ט-1989, שכּן תקנות אלו (המקנות פחת המחושב בשיעור משווי הדירה כולה) נועדו לחול רק על דירות המושכרות למגורים בישראל.
 
על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופטים נ' הנדל, מ' מזוז וי' וילנר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
נפסק, כי לא נפלה שגגה בממצאים העובדתיים שנקבעו (מה גם שהצדדים הגיעו להסכמות בעניין זה בהליך קמא) ובמסקנה המשפטית שנגזרת מהם; וכי נכון להחיל את תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על הנסיבות הספציפיות של המקרה נשוא הערעור.
 
פסק-הדין שפיגולנט
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין חיים שפיגולנט.
בחודש פברואר 2000 הגיש המערער דוח שנתי לשנת-המס 1998.
בינואר 2002 עזב המערער את ישראל לארה"ב, וזאת מבלי להודיע למשיב (פקיד-שומה רחובות) על עזיבתו את הארץ ולא שינה את כתובתו הרשומה אצל המשיב.
בחודש אוגוסט 2003 שודרה מטעם המשיב שומה לפי מיטב השפיטה (שומת 03) לשע"מ לגבי שנת-המס 1998, לפיה על המערער לשלם מס (נומינלי) בסך של כ-2.6 מיליון ש"ח. בזמן זה, כאמור, שהה המערער בחו"ל. מאוחר יותר, תיקו של המערער בוּער.
בשנת 2005 ערך רו"ח עאמר עבוּר המערער דוחות לשנים 1999–2002.
בחודש דצמבר 2014 פנה המערער לרו"ח אפרתי בבקשה שיטפל עבורו בענייניו לשם חזרתו לישראל. לאחַר בדיקה ברשות המיסים יידע רו"ח אפרתי את המערער על שומת ה-03 בגין שנת-המס 1998 שהצטברה לכ-10 מיליון ש"ח.
בחודש ינואר 2015 שלח המערער, באמצעות רו"ח אפרתי, הודעת השגה על השומה, אך המשיב סירב לרושמה לאור הזמן הרב שחָלף מיום המצאת הודעת השומה. המשיב גם סירב למתן ארכה להגשת ההשגה. מכאן הערעור, בו טען המערער, בין היתר, להתיישנות השומה.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט סטולר דחה את טענת ההתיישנות של המערער מהטעם שזו לא הוּכחה. לדבריו, המערער היה צריך להוכיח כי לא קיבל את נימוקי השומה לפני המועד הרלבנטי (31.12.2003) או שהנימוקים נשלחו על-ידי המשיב לאחַר המועד האמור והוא אינו יכול להיבנות מהעובדה שלאחַר 12 שנים אין למשיב ראיה בכתב אודות משלוח הנימוקים במועד.
עוד קבע השופט סטולר, כי בדין סירב המשיב לבקשת המערער להארכת המועד להגשת ההשגה. שכּן, נוכח העובדה שהמערער לא גר בכתובת אותה מסר ככתובתו אצל המשיב, היה עליו בנסיבות העניין לבדוק מה עלה בגורל הדוח השנתי שהגיש והאם הוּצאה שומה בגינו אם לאו ולא לנהוג בעצימת עיניים כפי שנהג. יתרה מזאת, המערער בחר שלא להביא עדים חיוניים לעדוּת.
באשר לשומה שהוציא המשיב, קבע השופט סטולר, כי בנסיבות העניין בהן הוגשה השגה בחלוֹף 12 שנים מאז הוצאת השומה ולאור העובדה שתיקו של המערער בוּער כדין, עומדת למשיב "חזקת התקינוּת המנהלית" באשר לפעולותיו והוצאת השומה כאמור.
 
פסק-הדין בעניין עיזבון המנוחה רבקה פורמן ז"ל
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט השלום בראשון לציון בעניין עיזבון המנוחה רבקה פורמן ז"ל.
עניינו של פסק-הדין בתשלום דמי הסכמה ששילמו יורשי המנוחה (התובעים 1–3) לרשות מקרקעי ישראל ("רמ"י") בעקבות מכירת הנחלה שירשו מהמנוחה.
התובעים העלו שלוש טענות עיקריות: רמ"י לא היה רשאי לדרוש מהתובעים תשלום דמי הסכמה; תחשיב דמי ההסכמה אינו סביר; וחיוב דמי ההסכמה במע"מ אינו כדין.
 
בית-משפט השלום, מפי השופט ר' ארניה, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).
בכל הקשור לשאלת חוקיות גביית המע"מ בגין דמי ההסכמה (ראו פסקה 48 ואילך לפסק-הדין), קבע השופט ארניה, כי הגם שמקובלת עליו טענת הנתבעים כי אין מקום לדון בתביעות השבה של מע"מ וראוי שאֵלו יידחו על הסף לאור המנגנון הייחודי הקבוע בחוק מע"מ לבחינה השיפוטית של חיוב עסקה מסוימת במע"מ, גם לגופו של עניין יש לדחות את טענתם של התובעים בעניין זה.
לדבריו, לאור מהות זכויות התובעים בנחלה עוֹבר לעסקת המכר, תשלום דמי המכר נכלל בגֶדר "מכר" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק מע"מ. שכּן, הסכמת ממ"י להעברת זכויות התובעים בנחלה הפכה את התובעים מבעלי זכות חכירה לתקופה מוגבלת לבעלי זכות חכירה לדורות אשר רשאים למכור את זכויותיהם, כך שהסכמת ממ"י להעברת הזכויות מהווה בגֶדר עסקה לצורכי מע"מ.
עוד קבע השופט ארניה, כי מתן רשותה של ממ"י להעברת זכות החכירה נופלת גם לגֶדר המונח "עשיה בתמורה למען הזולת שאיננה מכר" ועל-כן גם מכוח חלופה זו ניתן – ואף חובה – היה לחיֵיב את דמי ההסכמה במע"מ.
לבסוף, התייחס השופט ארניה לטענת התובעים בדבר האנומליה הקיימת לשיטתם בחיוב דמי ההסכמה במע"מ והנובעת מכך שבמצב בו חוכר מהַוון את זכויותיו סכום ההיוון הוא אינו חייב במע"מ וזאת אף שהליך ההיוון מַקנה לאותו חוכר חכירה לדורות בקרקע ומשכך מאפשר לו להעביר את זכויותיו לצד ג' ללא תשלום דמי הסכמה (וממילא אף ללא חיוב במע"מ). לדבריו, אין לכחד כי מצב עובדתי זה אכן נכון, אך לכל אחת מהדרכים (תשלום דמי היוון/תשלום דמי הסכמה) יתרונות וחסרונות וכל חוכר יחליט כטוב בעיניו מה השיטה המועדפת עליו.
 
פסק-הדין בעניין יואב אביב
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט השלום בתל-אביב בעניין יואב אביב.
עניינו של פסק-הדין בתביעה שהגיע אביב כנגד חברת שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ לתשלום שכר-טרחה המגיע לתובע, לשיטתו, בגין שירותים שנתן לו.
במסגרת שכר-הטרחה האמור נכללו גם תשלומים הנגזרים משכר-דירה ששולמו לנתבעת ולטענת התובע יש להוסיף בגינם מע"מ. זאת, למרות שלא נקבעה הוראה מפורשת בעניין זה בהסכם בין הצדדים.
 
בית-משפט השלום, מפי השופט נ' שילה, דחה את התביעה ברובה תוך שהוא קובע כי מחיר העסקה, בהיעדר הוראה אחרת, כולל את רכיב המע"מ (קישור לפסק-הדין).
 
הגדרת "כיבוד קל" בתקנות ניכוי הוצאות מסוימות
פורסמה הודעתה של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המיסים, בנושא הגדרת "כיבוד קל" בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסומות), התשל"ב-1972 (קישור להודעה).
בגדרה של ההודעה צוין, כי לעניין תקנה 2(1) לתקנות המתירה בניכוי 80% מההוצאות שהוצאו ל"כיבוד קל" במקום העיסוק של הנישום, יכלול המונח האמור (וליתר דיוק, הסיפא להגדרת מונח זה הנוקט במילים "וכיוצא באלה") גם פירות וירקות העונה.
 
טופס 5522
פורסם נוסח מעודכן לנספח ג לדוח השנתי לשנת-המס 2017 של שותפוּת נפט (קישור לטופס).
 
הצעת חוק חדשה
פורסמה הצעת חוק לתיקון דיני מסים (חילופי ידיעות בין רשויות המס) (תיקון מס' 2), התשע"ח-2018 ("הצעת החוק") (קישור להצעת החוק).
בגדרהּ של הצעת החוק, מוצע, בין היתר, לאפשר לרשות המיסים לשלוח הודעות ומסמכים מכוח חוקי המס השונים באמצעות דואר אלקטרוני או באמצעות מערכת מקוּונת ייעודית, לנישומים שיסכימו לכך, ולקבוע לעניין זה חזקוֹת המצאה.
  גרסה להדפסה   שלח לחבר


שלום אורח!
האתר נועד להקנות מידע כללי בלבד, הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי ואין לו תוקף של חוות-דעת מחייבת.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אלכסנדר שפירא.