לוגו אלכס שפירא ושות׳

נוהל מתן ארכות; הגדלת משכורת בחברה משפחתית תוך יצירת הפסד לנישום המייצג; גביית חוב מ"ה לפי סעיף 119א לפקודה; מע"מ במכירת פירות וירקות במארזים מעוצבים

27/05/2018

נוהל מתן ארכות להגשת דוחות לשנת-המס 2017
כידוע, רשות המיסים נוהגת ליתן לנישומים המגישים דו"חות באמצעות מיַיצגים אַרכָּה להגשת הדו"חות השנתיים. זאת, בהתאם להסדרים בין הרשות למיַיצגים.
 
היום פורסמה הוראת ביצוע 8/2018 (קישור להוראה) בנושא "נוהל מתן ארכות להגשת דוחות מס הכנסה לשנת המס 2017", הכוללת, בין היתר, טבלה מרכזת של ארכות בהתייחס למיַיצגים מקושרים המשַדרים את הדו"חות השנתיים ישירות למחשב שע"מ, מיַיצגים המשדרים את הדוחות באמצעות האינטרנט ודיווח דוחות של נישומים שאינם חייבים בדו"ח מקוּון (יחידים הפטוּרים מדו"ח מקוּון, מלכ"רים ושותפויות נפט).
תשומת לבכם, בין היתר, לסעיף 9 להוראה האמורה.
 
פסק-הדין בעניין ארדן תעשיות חשמל
המערערת, ארדן תעשיות חשמל (1993) בע"מ, החזיקה במלוא הון המניות המונפק של ארדן אחזקות (2000) בע"מ ("החייבת").
בשנת 2003 חילקה החייבת דיבידנד בסך 3 מיליון ש"ח למערערת. ואילו בשנת 2004 חילקה החייבת דיבידנד נוסף למערערת בסך של כ-1.3 מיליון ש"ח.
בשנת 2005 קבע המשיב, פקיד-השומה למפעלים גדולים, שומות לחייבת לשנות-המס 2002 ו-2003. השגת החייבת על השומות נדחתה וכך גם פסק-הדין שהגישה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.
משלא יכול היה לגְבות את חוב המס מהחייבת, דרש המשיב מהמערערת את החוב האמור בהתבסס על הוראות סעיף 119א(א)(3) או (1) לפקודת מס הכנסה.
 
ביום 16.1.2017 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בגדרו קיבל בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).
השופט אלטוביה ניתח את הוראות סעיף 119א לפקודה כמו גם את נסיבות המקרה וההחלטה לחַלק דיבידנד מהחייבת למערערת וקבע, תוך שהוא מיישם את הלכת דליה פלח (ע"א 2755/08), כי המשיב היה רשאי לנקוט הליכי גבייה נגד המערערת רק בהתחשב בחלוקת הדיבידנד משנת 2004; ובהתאם המשיב רשאי לגְבות מהמערערת את חוב המס הסופי עד לסכום האמור בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום קבלת הדיבידנד ועד לתשלום בפועל ובלבד שסכום הגבייה לא יעלה על סכום חוב המס.
 
המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
ברם, בעקבות הצעת המותב לב"כ המערערת בפתח הדיון כי המערערת תשקול בדעתה אם היא עומדת על ערעורה, הודיעו ב"כ המערערת כי היא מבקשת לחזור בה מערעורה.
נוכח האמור, הערעור נדחה ללא צו להוצאות (קישור לפסק-הדין).
 
פסק-הדין בעניין א. אנקונה ושות'
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין א. אנקונה ושות' בע"מ ואברהם אנקונה.
המערערת 1, א. אנקונה ושות' בע"מ ("המערערת"), הינה חברת החזקות, ייעוץ וניהול נכסים אשר הוקמה על-ידי המערער 2, אברהם אנקונה ("המערער"), לפני כ-45 שנים.
מלוא הון מניותיה של המערערת מוחזק על-ידי המערער שהינו מנהלה בפועל ומועסק על-ידיה. המערער גם הקים חברות נוספות הקשורות למערערת ובכלל זאת אנקונה סוכנות לביטוח 1994 בע"מ ("סוכנות הביטוח").
עיקר הכנסותיה של המערערת הן מדמי ניהול המשולמים לה על-ידי סוכנות הביטוח (והינם בשיעור 25% מהכנסות סוכנות הביטוח) וכן מדמי שכירות ושירותי ייעוץ.
בשנת 2010 חילקה המערערת למערער דיבידנד בסך של כ-4.5 מיליון ש"ח אשר חויב במס בשיעור 12%.*
* בהתאם להוראת-השעה שנקבעה במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. להוראת חוק ההתייעלות הכלכלית, לחצו כאן.
לאחַר חלוקת הדיבידנד כאמור, נותרו למערערת עודפים לא מחולקים, נכון ליום 31.12.2010, בסך של כ-5.6 מיליון ש"ח.
משנת 2010, ועל-פי בקשתה, המערערת היא חברה משפחתית כמשמעותה בסעיף 64א לפקודה, כאשר המערער הוא הנישום המיַיצג.
המערער משך משכורת מהמערערת במהלך כל השנים, תוך שבשנת 2008 משכורתו עמדה על סך של 74,275 ש"ח, בשנת 2009 – 181,340 ש"ח, בשנת 2010 – 182,340 ש"ח ובשנת 2011 – 167,145 ש"ח. לעומת זאת, בכל אחת משנות-המס שבערעור (2011–2014) ולמרות שהיקף הכנסות המערערת הנובעות מסוכנות הביטוח לא השתנה בשנים האמורות, מָשך המערער משכורת שנתית בסך ממוצע של כ-782,400 ש"ח.
כתוצאה ממשיכת המשכורת כאמור, דיוְוחה המערערת בשנות-המס שבערעור על הפסדים לצורכי מס בסך של 724,091 ש"ח, 765,369 ש"ח ו-626,119 ש"ח, בהתאמה. ואילו הפסדים אלו יוחסו למערער (בהיותו הנישום המיַיצג) כנגד המשכורות ששולמו לו, כך שהאחרונות לא חויבו במס בידיו.
לטענת המשיב, פקיד-שומה חיפה, לא ניתן שום הסבר כלכלי הגיוני להעלאת משכורתו של המערער אשר בוצעה ללא הקבלה בעלייה בהכנסות המערערת מסוכנות הביטוח או בהיקף עבודתו של המערער ועל-כן בעקבות הסיווג מחדש שבוצע יש לראות בהגדלת משכורתו כהכנסה מדיבידנד לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה; ולחלופין, מדובר בעסקה מלאכותית לפי סעיף 86 לפקודה שמטרתה משיכת עודפי המערערת (שמקורם לפני היותה חברה משפחתית) ללא תשלום מס.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרשה השופטת וינשטיין למבחנים שהותוו בפסיקה לעניין סיוּוגה של עסקה כמלאכותית על-פי סעיף 86 לפקודה, תוך שהיא קובעת, כי עסקינן במקרה הנדון בעסקה מלאכותית ולא בסיווג מחדש, כפי שניסה המשיב לטעון; וכי במקרה כזה הן נטל הראיה והן נטל השכנוע מוטלים על כתפיו של המשיב הגם שממילא המשיב היה נכון לפתוח בהבאת הראיות.
השופטת וינשטיין הוסיפה וקבעה, כי המשיב אכן הרים את נטל הראיה המונח על כתפיו משהציג והוכיח את העוּבדות הבאות: קיומם של רווחים צבורים במערערת שלא חולקו ושמקורם בתקופה שלפני הפיכתה לחברה משפחתית; חלוקת דיבידנד למערער בשנת 2010 תוך תשלום מס בשיעור 12% עד לתקרת הסכומים האפשרית; סכומי המשכורות שמשך המערער מהמערערת בשנים 2008–2011 אשר לא עברו את הסך של 180,000 ש"ח לערך לשנה; היעדר שוני מהותי בהכנסות המערערת מדמי ניהול מסוכנות הביטוח בשנות-המס שבערעור לעומת שנים קודמות; יצירת הפסדים אצל המערערת בגין ההגדלה הדרמטית בשכרו של המערער בשנות-המס שבערעור; וביצוע פעולה המהווה תכנון מס החייב בדיווח בהתאם להוראת תקנה 2(11) לתקנות מס מס הכנסה (תכנון מס החייב בדיווח), התשס"ז-2006 ("תקנות תכנון מס")* מבלי לדַווח עליה למשיב בהתאם למתכונת ואופן הדיווח הקבוע בתקנה 3 לתקנות תכנון מס.
* עניינה של תקנה זו ב"תשלום מחברה משפחתית לנישום, שנדרש על ידה כהוצאה בשנת מס, ושיצר באותה שנת מס הפסד לחברה, הנחשב כהפסדו של הנישום, בסכום שלא פחת מ-500,000 שקלים חדשים; לענין פסקה זו, 'חברה משפחתית' ו'נישום' – כמשמעותם בסעיף 64א לפקודה;".
השופטת וינשטיין הִמשיכה ובחנה את נסיבות המקרה וקבעה  תוך שהיא דוחה את מלוא טענותיו של המערער בעניין זה  כי לא נמצא כל הסבר מניח את הדעת לעיתוי ולשילוב של הפיכת המערערת למשפחתית ובד בבד לכך העלאת השכר המשמעותית של המערער. בהתאם, קבעה השופטת וינשטיין, כי בדין ניטרל המשיב את תוצאת המס של עסקה מלאכותית זו בכך שלא הכיר בהוצאת שכר למערערת מֵעבר לסך של 180,000 ש"ח לכל שנה משנות-המס שבערעור ובכך שקבע כי יתרת הסכום מֵעבר לסך האמור ועד לסך ה"משכורת" שנמשכה מדי שנה על-ידי המערער אינה בגֶדר משכורת אלא בגֶדר דיבידנד שנמשך על-ידי המערער מעודפיה הצבורים של המערערת טרם הפיכתה לחברה משפחתית.
יצוין, כי בחלקו האחרון של פסק-הדין נדרשה השופטת וינשטיין לטענה שהועלתה על-ידי המערערים בסיכומיהם לפיה המערער לא מָשך בפועל את השכר המוגדל בשנות-המס שבערעור. השופטת וינשטיין דחתה טענה זו הן מהטעם שמדובר בהרחבת חזית אסורה מצד המערערים והן לגופו של עניין, תוך שהיא מציינת, כי גם אם טענה זו הייתה מתקבלת הרי שמקום בו השכר הועמד לרשות המערער על-ידי המערערת והוא בחר משיקוליו שלא למשוך, כביכול, בפועל את הכסף לחשבון הבנק שלו, אין לראות בכך משום מצב דברים של אי-מימוש הזכות לקבלת הדיבידנד.
 
נזכיר, כי בפסק-הדין בעניין דהוקי (ב"ל 19049-11-13) אליו נדרשנו במבזק מיום 12.8.2017 (קישור למבזק), נדוֹנה סוגיה דומה (משיכת דמי ניהול מחברה משפחתית וקיזוז ההפסד שנוצר בְּשל משיכה זו כנגד דמי הניהול האמורים) בהקשר לחבות בדמי ביטוח לאומי, הגם שבאותו בעניין בית הדין לא נדרש ל"תכנון המס" שבוצע על-ידי דהוקי כפי שנעשה על-ידי השופטת וינשטיין במקרה הנוכחי.
 
פסק-הדין בעניין חיים יפה
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין חיים יפה – "סלסלות יום טוב".
עניינו של פסק-הדין בשאלה האם מכירת פירוק וירקות במארזים מעוצבים חייבת במע"מ בשיעור אפס בהתאם להוראות סעיף 30(א)(13) לחוק מע"מ ותקנה 8 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (כטענת המערערת) או בשיעור מלא (כטענת המשיב, מנהל מע"מ רמלה).
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט בורנשטין קבע, כי מכירת מארזים המורכבים מפירות או מירקות, חֵלקם חתוכים ו/או מקולפים וחֵלקם שלמים, כאשר הפירות/ירקות מסודרים בצורה דקורטיבית, וזאת בשונה מאופן מכירתם של הפירות/ירקות בשיגרה, אינה חוסה תחת הפטוֹר הקבוע בסעיף 30(א)(5)(13) לחוק מע"מ.
לדבריו, מדובר בפעולות המהוות "עיבוד" באשר הן משנות באופן מהותי את המוצר הבסיסי והופכות אותו למוצר אחר, כך שבסופו של יום "השלם גדול מסכום חלקיו" הן מבּחינת מחירו והן מבּחינת אופיו.