לוגו אלכס שפירא ושות׳

טופס דיווח לעניין הוראות סעיף 3(ט1) לפקודה; תושבוּת לעניין ביטוח לאומי; תביעת פיצוי מס רכוש על-ידי מבטח; היטל עובדים זרים; זקיפת שווי שימוש רכב

14/04/2018

דיווח מקוצר על הכנסות-חוץ
נבקש להזכירכם, כי יש להשלים את התשלום והדיווח (דיווח מקוצר) בְּשל הכנסות-חוץ עד ליום 30.4.2018.
למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן.
 
טופס דיווח לעניין הוראות סעיף 3(ט1) לפקודה
במבזק מיום 30.12.2016 דיווחנו אודות פרסום חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז–2016 ("חוק ההתייעלות" או "החוק"(קישור לחוק ההתייעלות), בגדרו נכללו, בין היתר בין היתר, הוראות הקובעות חיוב במס של משיכת כספים או נכסים מחברה בידי בעל מניות מהותי אשר אינם מוחזרים במועד שנקבע לעניין זה (ראו סעיף 94(1) לחוק ההתייעלות ע' 274 ואילך וכן סעיף 96 לחוק, ע' 279–281).
"משיכה מחברה" כוללת, בין היתר, העֳמדת נכס של החברה לשימוש בעל המניות המהותי או קרובו, במישרין או בעקיפין והנכסים שעליהם תחול הוראה זו כוללים, בין היתר, דירה שעיקר השימוש בה הוא לצרכיו הפרטיים של בעל המניות המהותי או קרובו, ולרבות תכולתה.*
* נזכיר, כי במבזק מיום 23.8.2017 דיווחנו אודות פרסומם של שני חוזרים מקצועיים: האחד: חוזר מס הכנסה 7/2017 בנושא "סעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה – מיסוי בעל מניות מהותי בשל משיכה מחברה" (קישור לחוזר); השני: חוזר מיסוי מקרקעין 8/2017 בנושא "העברת דירה שהועמדה לשימוש בעל מניות מהותי או קרובו מהחברה לבעל מניותיה – הוראות מעבר לסעיף 3(ט1) לפקודת מס הכנסה" (קישור לחוזר).
 
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום טופס 1350 (קישור לטופס) המהווה נספח לדוח השנתי לשנת-המס 2017 והמיועד לבעל מניות מהותי בחברה שסכום המשיכות המצטבר עלה ביום כלשהו בשנת-המס וביום כלשהו בשנת-המס שלפניה על 100,000 ש"ח.
 
פסק-הדין בעניין חכם את אור-זך
במבזק מיום 16.3.2017 התייחסנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין ב.ד. מיקוד תקשורת.
עניינו של פסק-הדין באופן חישוב ההטבה המוענקת לעובד בגין קבלת רכב המשַמש אותו גם לצרכים פרטיים, דהיינו כיצד יחושב שווי השימוש ברכב שהועמד לרשותו הפרטית של העובד: האם יחושב אך ורק על פי האמור בתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), התשמ״ז–1987 ("תקנות השווי"), או שמא רשאים העובד, או המעביד המנכה מס במקור מהכנסת העובד, להוכיח כי שווי השימוש שונה מהקבוע בתקנות אלו.
בנוסף, וככל שייקַבע כי רשאים העובד והמעביד להוכיח שווי הטבה שונה מהקבוע בתקנות, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם הנתונים הנצברים אצל מעביד באמצעות תכנת Save Tax המותקנת ברכבים ובעסק, יכולים לשַמש בסיס לקביעת שווי אחר של ההטבה.
בית-המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט ר' סוקול, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט סוקול קבע, כי המחוקק בחר לקבוע את שווי ההטבה שתיזקף לעובד בְּשל העמדת רכב לשימושו הפרטי על-פי נוסחאות שנקבעו בתקנות השווי וכי נוסחאות אלו אינן מקימות חזקה הניתנת לסתירה, דהיינו המחוקק לא התיר לנישומים להוכיח את שווי ההטבה בדרכים אחרות.
עוד קבע השופט סוקול, כי לא שוכנע שנָפל פגם בתקנות המצדיק את פסילתן בשל אי-סבירות; וכי אפילו ניתן היה להוכיח שווי שימוש השונה מהחישוב על-פי תקנות השווי, הרי שאין במערכת שהותקנה על-ידי המערערת די כדי לקבוֹע שווי שכזה.
 
במבזק מיום 9.3.2018 דיווחנו אודות פסק-דין נוסף בסוגיה זו, והפעם של בית-המשפט המחוזי בנצרת בעניין פלד-קליין הנדסה אזרחית בע"מ.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' הוד, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופטת הוד קבעה, כי במסגרת תקנות השווי נקבע כלל מחייב באשר לאופן חישוב טובת ההנאה אשר צומחת לעובד בְּשל קבלת רכב ממעסיקו לשימוש הפרטי; וכי אין מדובר בחזקה הניתנת לסתירה ואין בידי עובדים להוכיח כי טובת ההנאה אשר צמחה להם בְּשל הצמדת רכב שונה מהקבוע בתקנות השווי.
למעלה מן הצורך הוסיפה השופטת הוד וקבעה, כי אף אם הייתה מוצאת כי הקביעה בנוגע לאופן חישוב שווי השימוש היא בגֶדר חזקה הניתנת לסתירה, הרי שלא שהשתכנעה כי תוכנת ה-Save Tax משַקפת את טובת ההנאה אשר צמחה לעובדי המערערת בגין קבלת הרכב לשימושם הפרטי; וכי אין בתוכנה ובנתונים הנאספים על-ידיה בכדי ללמד באופן נכון ומהימן על טובת ההנאה אשר צמחה לעובדים ואשר בגינהּ עליהם לשלם מס.
עוד קבעה השופטת הוד, וגם זאת למעלה מן הצורך, כי לאור האופן שבו עשו עובדי המערערת שימוש בתוכנת ה-Save Tax והאופן בו פיקחה המערערת על השימוש האמור, אין בנתונים העולים מהתוכנה בכדי ללמד על טובת ההנאה שצמחה לעובדים ומשכך לא היה עולה בידה לסתור את החזקה, ככל שהייתה ניתנת לסתירה.
 
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי סוגיה דומה נדונה לאחרונה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין חכם את אור-זך, עורכי-דין.
באותו מקרה, הסכימו הצדדים להצעת בית-המשפט לדון תחילה בשאלה האם תקנות השווי מהוות חזקת הניתנת לסתירה (כגישת המערערת), או שמא מהוות הן כלל משפטי מחיֵיב (כעמדת המשיב), וזאת בלא צורך לדון במחלוקת העובדתית הנוגעת לתוכנת ה-Save Tax ובשאלה האם התוכנה מציעה חלופה ראויה ואמינה לתחשיב הקבוע בתקנות השווי לצורך כימות וקביעה מדויקת של שווי ההטבה לעובד בגין השימוש הפרטי ברכב המועמד לרשותו על-ידי המעביד, אם לאו.*
* למרות זאת, ציינה השופטת וינשטיין, כָּללו סיכומי הצדדים, ובעיקר סיכומי המערערת, התייחסות מפורטת לתוכנה ולשאלת התאמתה לשַמש כחלופה לתקנות השווי. זאת, כך הניחה השופטת, מהטעם ש"הצדדים נהו אחר דחף לאו-בר-כיבוש של 'העתק-הדבק' מכתבי טענותיהם לתוך סיכומיהם, שלא לצורך".
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופטת וינשטיין קבעה, כי הטיעון המונח בבסיסם של כל הערעורים שהוגשו בסוגיה שבמחלוקת הוא כי השימוש בתקנות השווי לקביעת שווי ההטבה אינו מביא לשומת מס אמת, אך בטיעון זה אין ממש אלא משום הנחת המבוקש.
לדבריה, מס אמת איננו כזה אשר נקבע רק על-בסיס של נתונים מדויקים וכי מוטת הכנפיים של שומת מס אמת משתרעת, במקום בו מדובר על שומות הקובעות שווי של הטבה, גם על כימות והערכה של רכיבים בלתי-מוחשיים הקיימים באותה הטבה. לפיכך, היות שנמצא כי שיטת החישוב של שווי ההטבה המבוססת על התוכנה הינה פשטנית מדי ואינה כוללת את כל רכיבי טובת ההנאה הנצמחים לעובד המקבל לשימושו רכב פרטי מהמעביד, גישת חישוב זו היא דווקא המביאה לשומה שאינה מס אמת.
בנוסף, קבעה השופטת וינשטיין, כי שוויָה של ההטבה המוענקת לעובד מגלם לא רק את השימוש בפועל שעושה הוא או בני משפחתו ברכב הצמוד, אלא אף את פוטנציאל השימוש ברכב; וכי זווית הראִיה לבחינת שווי ההטבה לעובד היא זווית הראיה של העובד ולא זו של המעביד, וממילא בחינת העלות שנגרמה למעביד בְּשל השימוש ברכב הצמוד כלל אינה רלבנטית לצורך בחינת שווי ההטבה לעובד.
עוד קבעה השופטת וינשטיין, כי לא מצאה כל בסיס לטענות המערערת ביחס לנוסחת החישוב המנויה בתקנות השווי או סבירותה.
לבסוף, קבעה השופטת וינשטיין, כי לשון התקנות הינה ברורה וחד-משמעית ואין בהן משום אפשרות לפרשָן כקובעות חזקה הניתנת לסתירה ועל-כן אין מקום למתן אפשרות לחישוב שווי ההטבה בדרכים אלטרנטיבות.
 
פסק-הדין בעניין ג.א.ש
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין ג.א.ש. – ש.ב בע"מ.
עניינו של פסק-הדין בשתי מחלוקות שהתגלעו בין המערערת לבין המשיב, פקיד-שומה גוש דן: האחת, שאלת חבותה של המערערת בהיטל העסקה בגין עובדים זרים שהועסקו על-ידיה; השנייה, זקיפת שווי שימוש ברכב לעובדי המערערת אשר קיבלו רכב צמוד, כשלטענת המשיב, המערערת לא נהגה בשיטה אחידה של זקיפת השוֹוי, באשר לגבי מחצית מרכביה זקפה שווי שימוש על-פי תקנות השווי ואילו ביחס ליֶתר הרכבים התבססה על מתכונת החישוב של מערכת ה-Save Tax.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת וינשטיין, דחה את הערעור ובכלל זאת את בקשת המערערת לעיכוב ביצועו של פסק-הדין בכל הקשור לתשלום ההיטל (קישור לפסק-הדין).
 
פסק-הדין בעניין יצחק קצב
עניינו של פסק-הדין בשומה בצו שקבע המשיב, פקיד-שומה גוש דן, למערער, בעל חנות לממכר דגים ברמת גן, לשנות-המס 2009–2012, בגדרהּ הוסיף להכנסתו המוצהרת הפרשי הון בלתי-מוסברים.
המשיב הוציא גם שומה חלופית בהתאם לתחשיב כלכלי המבוסס על נתוני עסקו של המערער ("השומה הכלכלית") ושומה זו נתמכה בחוות-דעת כלכלת במסגרתה עָרך המשיב ביקורת של עסקים בעלי מאפיינים דומים לזה של המערער.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופטת סרוסי קבעה, כי לא עלה בידי המערער להסביר את הפרשי ההון הבלתי-מוסברים ועל-כן יש לייחֵס לו את ההפרשים האמורים כהכנסה מעסק, וזאת בחלקים שווים לכל אחת משנות-המס שבערעור. 
עוד קבעה השופטת סרוסי, כי משנקבע שהמערער לא עמד בהוכחת מקורות גידול ההון שעליהם כלל לא דיווח בזמן אמת, צדק המשיב כאשר קבע כי בגין ההכנסות העסקיות הבלתי-מדוּוחות לא ניהל המערער ספרים כפי החובה המוטלת עליו, וממילא החלת הוראות סעיף 191ב לפקודת מס הכנסה לגביו, בדין יסודה.
באשר לשומה הכלכלית-החלופית, ציינה השופטת סרוסי, כי הגם שלאור אישור השומה העיקרית ניתן היה לעצור את הדיון בנקודה זו, השומה החלופית שהוציא המשיב מהווה, מבּחינה מהותית, נדבך נוסף להוכחת גרסתו כי למערער היו בשנות-המס הכנסות עסקית בלתי-מדוּוחות; ועל-כן היא מוצאת לנכון לקיים בה דיון. עוד ציינה השופטת סרוסי, כי אין הכרח בזהות מוחלטת בתוצאות על-פי שתי השומות, שכּן שתיהן אינן מבוססות על הנהלת חשבונות מדויקת אלא נערכות על-פי מיטב השפיטה ומבוססות על אומדן והערכה ועל נתונים סטטיסטיים, על לוחות מחיה וכו'.
לגופו של עניין, קבעה השופטת סרוסי, כי למרות הפגמים שנמצאו בתחשיב הכלכלי (ובכלל זאת העובדה שהוא נערך על-פי נתונים של שנה המאוחרת לשנות-המס שבמחלוקת), אין לומר כי הוא בלתי-סביר באופן שאינו יכול להוות תמיכה בתוצאה של השומה העיקרית, מה גם שהמערער לא הצליח להוכיח את טענותיו כנגד השומה החלופית בראיות חיצוניות, מלבד עדותו שלו.
לאור זאת, קבעה השופטת סרוסי, כי תוספת ההכנסה שיש לזקוֹף למערער תעמוד על הסך שנקבע בשומת הפרשי ההון ולא על הסך שנקבע בתחשיב הכלכלי.
עוד קבעה השופטת סרוסי, כי לאור הפגמים שנפלו בשומה החלופית ובתחשיב הכלכלי, אין מקום לפסוֹק למשיב הוצאות משפטיות.
 
פסק-הדין בעניין ביטוח חקלאי אגודה שיתופית
במבזק מיום 24.3.2018 (קישור למבזק) דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין Hiscox Syndicates Limited ואח'.
באותו מקרה, דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ה' קירש) ערעור של מבטח ביחס לדחיית תביעתו מקרן הפיצויים שהוקמה לפי חוק מס רכוש לקבל שיפוי בגין תגמולי הביטוח שהוא שילם קודם לכן למבוטח בְּשל נזק מלחמה. זאת, לאחַר שבחודש פברואר 2012 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 10164/09 מנהל מס רכוש נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (קישור לפסק-הדין) ("עניין אריה"), בגדרו קבע בית המשפט העליון (תוך דחיית ערעור המדינה), כי עקרון התחלוף המעוגן בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א–1981,* חל גם בהקשר של תשלום פיצויים בגין נזק בהתאם לפרק שמיני לחוק מס רכוש והתקנות שהותקנו על פיו. דהיינו, לפי הפּסיקה בעניין אריה, מבטח ששילם תגמולי ביטוח על פי פוליסה לביטוח נכסים, זכאי לתבוע – ולוּ מכוח התחלוף – פיצויים מכוח חוק מס רכוש, בכפוף להוכחת זכאותו של הניזוק בהתאם למכלול הוראות החוק והתקנות.
* סעיף 62(א) האמור מורה כדלקמן: "הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."
 
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי פורסם פסק-דין נוסף של השופט קירש בסוגיה דומה, וזאת בערעור שהגישה ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ כנגד דחיית תביעתה לשיפוי בגובה תגמולי הביטוח ששילמה לחברת נירלט.
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
 
פסק-הדין בעניין מיכאל פייגין
פורסם פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין מיכאל פייגין.
עניינו של פסק-הדין בבקשה שהגיש המערער ביום 4.3.2013 לבטל את תושבותו רטרואקטיבית משנת 2003 וכנגזר מכך לבטל את החוב שנוצר לו עֵקב אי-תשלום דמי ביטוח בגין תקופה זו. זאת, לשיטתו, נוכח מיעוט זיקותיו לישראל, הבאות לידי ביטוי, לדבריו, בשהייתו המעטה בישראל, היעדרו של חשבון בנק ועוד.
המוסד לביטוח לאומי קיבל את בקשתו של המערער באופן חלקי וביטל את תושבותו באופן פרופסקטיבי בלבד, הָחל ממועד הבקשה.
בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב דחה את תביעתו של המערער אשר הוגשה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי שלא לבטל את התושבוּת גם באופן רטרואקטיבי, תוך שנקבע, כי עדותו של המערער הייתה בלתי-אמינה והובהר כי המערער לא סיפק נתונים מספקים על מרכז חייו לרבות גרסה סדורה למועד עזיבתו את ישראל. כמו-כן, ניתן משקל לכך שהמערער קיבל שירותי בריאות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי במשך עשרות פעמים בתקופה בה כבר לא היה תושב לטענתו.
מכאן הערעור לבית-הדין הארצי.
 
בית-הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בית-הדין הארצי ציין, כי במימד העובדתי זיקותיו של המערער לישראל הינן מעורבוֹת, אך היות שמדובר בשאלה מעורבת של עובדה ודין כאשר בסוגיות עובדתיות ערכאת הערעור ממעטת להתערב, אין זה המקרה המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור כאמור.
עוד צוין, כי הבקשה לחיֵיב את המוסד לביטוח לאומי לבטל את התושבוּת למפרע הינה ביחס לתקופה שהמערער כבר מימש במהלכה עשרות פעמים את זכאותו לשירותי בריאות במימון ציבורי, ועל-כן יש לראות במערער כמי שגילה את דעתו (כאשר בחר לקבל שירותי בריאות כתושב ישראל ובמימון ציבורי כאמור), כי הוא רואה עצמו כתושב ישראל על כל הזכויות והחובות הנובעות מכך, כאשר להיבט הסובייקטיבי ניתן גם כן משקל באיזון הכולל.