08/02/2018
טיוטת חוזר מקצועי בעקבות פסה"ד בעניין לשם ובירן; הבהרה מעודכנת לגבי הוראות-המעבר לחברות בית; ניכוי הוצאות מימון ועוד
טיוטת חוזר מקצועי בעקבות פסק-הדין בעניין לשם ובירן
במבזקים מיום 26.7.2015 ומיום 10.8.2016 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט י' אטדגי) בעניין לשם (קישור לפסק-הדין)ופסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דורות) בעניין שרגא בירן (קישור לפסק-הדין).
* יצוין, כי פסק-הדין נושא את הכיתוב "דלתיים סגורות" אך הוא אוּשר לפרסום.
בשני המקרים, קיבל בית-המשפט את הערעור וקבע, כי ההכנסות מהשכרת המקרקעין שבבעלות המערערים (27 נכסים מתוכם 24 דירות בעניין לשם ובין 21 ל-25 דירות בעניין בירן) אינן מהוות הכנסה מעסק לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה אלא הכנסה פסיבית לפי סעיף 2(6) לפקודה.
על פסקי-הדין הוגשו ערעורים לבית-המשפט העליון, ולאור העובדה כי אלה עוסקים בשאלה עקרונית דומה במהותה (מה דינן של הכנסות מהשכרת למעלה מ-20 נכסי מקרקעין) הדיון בהם אוחד.
 
במבזק מיום 2.1.2018 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט העליון, בגדרו קיבל בית-המשפט, מפי השופט ד' מינץ (בהסכמת השופטים ע' פוגלמן וד' ברק-ארז)את הערעורים (קישור לפסק-הדין).
 
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רשות המסים פרסמה טיוטת חוזר מקצועי בנושא "סיווג הכנסה מהשכרת דירות מגורים – כהכנסה אקטיבית או פאסיבית – לאור פסק הדין בעניין לשם ובירן" (קישור לטיוטת החוזר).
בגדרהּ של טיוטת החוזר – המתייחס להשכרה של דירות המשמשות למטרת מגורים (ולא להשכרת דירות נופש או להשכרת נכסים עסקיים אחרים) – מצוין, כי הכנסה מהשכרה של 10 דירות מגורים ומעלה תסוּוג כהכנסה מעסק; וכי השכרה של למעלה מ-5 דירות מגורים ופחות מ-10 דירות תיבחן בהתאם למבחנים השונים שהובאו בטיוטת החוזר ועל-פיהם יוכרע אופייה כהכנסה מעסק או כהכנסה פאסיבית. כמו-כן, צוין בטיוטת החוזר, כי "על מנת לאפשר ודאות מסוימת, נכונה רשות המסים להניח כי הכנסה מהשכרה של עד 5 דירות מגורים תיחשב כהכנסה פאסיבית".    
בין מבחני העזר הנמנים בטיוטת החוזר, טיב הנכס, אופן המימון, תקופת ההחזקה בנכס, בקיאות בתחום בו מתבצעות העסקאות, מנגנון, תדירות העסקאות או הפעולות, היקפן הכספי של העסקאות, מבחן היזמות
(ההשבחה והשיווק) ו"מבחן העל" – מבחן הנסיבות, במסגרתו נבחנת כל נסיבה רלוונטית שיש בה כדי לסייע בגיבוש קו ההבחנה.  אין הכרח כי כל המבחנים יהיו רלוונטיים בכל מקרה; יישום מבחני העזר ייעשה באופן מצטבר ובשים לב לנסיבות, באופן המותיר מרחב של שיקול דעת ומקום להתרשמות מהתמונה המלאה של כל מקרה לגופו.
 
יושם אל לב, כי בדברי-ההסבר שפורסמו באתר האינטרנט של רשות המסים בקשר לטיוטת החוזר (קישור לדברי-ההסבר) צוין, בין היתר, כי "כאשר ההכנסה מופקת באופן נמשך, שיטתי ותדיר ומתקיים קשר ישיר בינה לבין היגיעה האישית וההון האנושי של הנישום או שלוחיו, וכאשר השכרת ריבוי דירות מצריכה היערכות מערכתית, יש בכך כדי לספק אינדיקציה משמעותית להתקיימות עסק של השכרה. אי לכך, לעמדת הרשות, הכנסה מהשכרה של 10 דירות מגורים ומעלה תסוּוג ככלל כהכנסה מעסק כאשר, על נישום הטוען אחרת, מוטל נטל משמעותי לשכנע כי מתקיימות בעניינו נסיבות מיוחדות החורגות מן הכלל" [ההדגשה שלי - א' ש'.]
 
עוד נציין, כי באותם דברי-הסבר, צורפה טבלת כמות הדירות המוחזקות בידי יחידים לפי מרשמי רשות המסים, וזאת נכון לחודש נובמבר 2017.
 
הבהרה מעודכנת לגבי הוראות-המעבר בחקיקה החדשה לגבי חברות בית
במבזק מיום 17.1.2018 דיווחנו אודות פרסום החוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 245), התשע"ח-2018 ("התיקון"(קישור לתיקון), בגדרו, בין היתר, הוחלפו הוראות סעיף 64 לפקודת מס הכנסה שעניינן בחברת בית ותוך שנקבעו בתיקון הוראות-מַעבר (ראו סעיף 5(ב) ואילך לתיקון).
 
ואילו במבזק מיום 23.1.2018 דיווחנו אודות בקשת הבהרה שהפנה רו"ח ועו"ד ג' בלנגה (ס' נשיא לשכת רו"ח ויו"ר ועדת המיסים והקשר עם רשות המסים בלשכה) לרו"ח (משפטן) ר' עם-שלם, סמנכ"ל בכיר לעניינים מקצועיים ברשות המיסים, ותשובתו של מר עם-שלם לבקשה זו (קישור).
 
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר בקשת הבהרה מעודכנת שהפנה רו"ח ועו"ד בלנגה לרו"ח עם-שלם ותשובתו של האחרון לבקשה זו (קישור).
 
תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון) (תיקון), התשע"ח-2018
כידוע, לאור תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון), התשמ"ח-1988 ("התקנות"), יחיד תושב-ישראל פטוּר מהגשת דו"ח שנתי בתנאי שכּל הכנסתו באותה שנת-מס הייתה מההכנסות המנויות בתקנות או מצירוף של כולן או חלקן. זאת, בכפוף לסייגים המנויים בתקנות הנ"ל.
במסגרת אותן הכנסות נכללת, בין היתר, "הכנסה מנייר ערך" שהוגדרה כהכנסה מניירות-ערך נסחרים הפטורה ממס או הכנסה כאמור שאינה פטורה אך שנוכה ממנה מלוא המס לפי הוראות פקודת מס הכנסה וסכומה ("סכום התקרה") אינו עולה על הסכום הקבוע בתוספת ו לתקנות, שהיה 1,857,000 ש"ח (נכון לשנת-המס 2013).
 
במבזק מיום 8.8.2014 דיווחנו אודות פרסומן של תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון) (תיקון), התשע"ד-2014 ("התיקון"(קישור לתיקון).
כפי שציינו במבזק האמור, במסגרת התיקון נקבע, כי סכום התקרה האמור ייקבע לפי הסכום הקבוע בסעיף 121ב לפקודת מס הכנסה, דהיינו התקרה הוקטנה לסך של 811,560 ש"ח(נזכיר, כי מדובר במחזור ההכנסות ממכירת ניירות-ערך נסחרים ולא ברווח ממכירתם).
עוד ציינו שם, כי על-פי התיקון, יחיד שהוא או בן-זוגו חייבים במס נוסף (כאמור באותו סעיף 121ב לפקודה) לא יהיו פטוּרים מהגשת דו"ח שנתי.
תחולת התיקון נקבעה רטרואקטיבית לגבי הדו"ח השנתי שיש להגישו לשנת-המס 2013.
 
בהמשך לאמוּר, נבקש לעדכנכם, כי פורסמו ברשומות תקנות מס הכנסה (פטור מהגשת דין וחשבון) (תיקון), התשע"ח-2018 ("התיקון הנוסף") (קישור לתיקון הנוסף).
במסגרת התיקון הנוסף – שתחולתו נקבעה ככלל לגבי הדוח השנתי שיש להגישו בְּשל שנת-המס 2017 ואילך – נקבע, כי סכום התקרה יחזור להיות הסכום הקבוע בתוספת ו לתקנות; וכי סכום זה יהיה בגובה 2,500,000 ש"ח (נכון לשנת-המס 2017).
בנוסף, נקבעה בתיקון הנוסף הוראת-מַעבר לפיה מי שהייתה לו הכנסה ממכירת ניירות-ערך בשנת-המס 2016 שסכומה עלה על הסכום הקבוע בסעיף 121ב לפקודה אך היה נמוך מ-2,500,000 ש"ח ואלמלא הכנסה זו היה פטוּר מהגשת דוח שנתי לשנת-המס 2016, לא יהיה חייב בהגשת דוח שנתי לשנת-המס 2017 לפי הוראות תקנה 3(א)(5) לתקנות.
עוד נקבע בתיקון הנוסף, כי הפטוֹר מהגשת דוח לגבי תושב-חוץ הקבוע בתקנה 5 לתקנות לא יחול אם תושב-החוץ חייב במס נוסף בהתאם לסעיף 121ב לפקודת מס הכנסה (סייג זה נקבע בתקנה 5(ב) לתקנות תוך שתקנה 5 המקורית הפכה להיות תקנה 5(א)).
בנוסף, נוספה בתיקון הנוסף הוראה חדשה לתקנות (תקנה 5ב לתקנות) שכותרתה "סייג לפטור למי שחייב בדוחות נוספים" ולפיה הפטוֹר מהגשת דוח שנתי על-פי התקנות יחול רק על מי שחייב בדיווח לפי סעיפים 131(א)(1) עד (5) לפקודה.
 
נוסח מעודכן של החלטת מיסוי 6631/18
במבזק מיום 4.2.2018 דיווחנו אודות פרסום החלטת מיסוי 6631/18 (קישור להחלטה) העוסקת בשותפוּת זרה הפועלת בתחום ההשקעות.

בהמשך לכך נבקש לעדכן, כי למן פרסום המבזק כאמור, פרסמה רשות המסים נוסח מעודכן של ההחלטה (קישור) בגדרו צוין (ראו הערת שוליים מס' 1), כי "מאחר ומדובר בתאגיד השקעות המורכב ממשקיע יחיד הרי שאינו עומד בקריטריונים לקבלת פטור ממס על הכנסותיו על פי הסדרים לפטור מלא ממס הניתנים מכח סעיף 16א. תאגיד ההשקעות בחר שלא לקבל הסדר מיסוי אחר מכוח סעיף 16א' המיועד לקרנות השקעה בעלי מיעוט משקיעים".
 
הוצאות מחיה
כידוע, אחד הפרמטרים החשובים בבחינת גידול ההון של הנישום ושאלת קיומם של הפרשי הון בלתי-מוסברים הינו הוצאות המחיה.
 
בעניין זה, נבקש לעדכנכם, כי רשויות המס פרסמו את טבלאות הוצאות המחיה לשנים 2015 (קישור) ו-2016 (קישור).
 
פסק-הדין בעניין אי-אונליין
במבזק מיום 31.8.2016 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אי-אונליין קפיטל (אי.או.סי) בע"מ (קישור לפסק-הדין).
 
המערערת הוקמה בשנת 1999 ומניותיה נרשמו למסחר בבורסה בשנת 2000.
עד שנת 2002, עָסקה המערערת במתן שירותי מידע ופרסום באמצעות האינטרנט; ואילו בשנת 2002 הִפסיקה המערערת את פעילותה עֵקב קשיים כלכליים, המסחר במניותיה הושעה ונצברו אצלה הפסדים עסקיים בסך כ-36 מיליון ש"ח והפסדים הוניים בסך כ-21 מיליון ש"ח.
בחודש אוקטובר 2003, רכשו תוכנה לעניין בע"מ ובעלי הַשליטה בה יובל ומיכאל גולן ("קבוצת גולן") 84.75% מהון המניות המונפק של המערערת בתמורה ל-1,490,000 ש"ח ששולמו לבעלי המניות ותמורה נוספת שולמה לידי המערערת (יצוין, כי קודם לרכישה האמורה החזיקה קבוצת גולן ב-13% מהון המניות המונפק של המערערת, אך בעקבות הֶסדר נושים דוללה החזקתה ל-2%).
בסמוך לאחַר רכישת הַשליטה במערערת, הֶעבירה קבוצת גולן אל המערערת את פעילות שיווק התוכנות להצגה וניתוח של נתוני מסחר בשוק ההון ("פעילות שיווק התוכנות") שעד אז בוצעה באמצעות גרף עסקי תעשיות תוכנה בע"מ שהייתה בשליטתה.
מהרווחים שנוצרו למערערת מפעילות השיווק כאמור בשנות-המס 2004–2008 קוזזו מלוא ההפסדים העסקיים הצבורים שהיו, כאמור, למערערת.
היות ששנות-המס 2006-2004 התיישנו, המחלוקת בתיק נעה סביב שאלת זכאותה של המערערת לקזז את ההפסדים כנגד הרווחים בשנות-המס 2007 ו-2008, כשלטענת המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 3) מדובר בעסקה מלאכותית כמשמעותה בסעיף 86 לפקודה שבעטיה יש לשלול את הקיזוז כאמור.
לטענת המערערת, הפסדיה הצבורים אכן היוו שיקול ברכישתה על-ידי קבוצת גולן, אך השיקולים המסחריים העיקריים שהנחו את הקבוצה לרכוֹש את הַשליטה במערערת היה הצורך להשיג דריסת רגל בורסאית ו"נראוּת ציבורית" שהייתה תנאי חיוני בתחום פעילותה של קבוצת תוכנה מול מתחרותיה, חיסול תחרות עסקית פוטנציאלית וניצול המוניטין שהיו למערערת.
 
יצוין, כי בבקשה מיום 19.6.2013, טענה המערערת שיש לקבל את הערעור על הסף מחמת התיישנות ו/או הסתמכות על קבלת דוחותיה לשנות-המס 2006-2004. בקשה זו נדחתה וכך גם בקשת רשות הערעור שהגישה המערער לבית-המשפט העליון (למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן).
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
בראשית הדברים, סָקר השופט אלטוביה את פסקי-הדין שדנו בהוראות סעיף 86 לפקודת מס הכנסה.
לאחר מכן, קבע השופט אלטוביה, כי המשיב עמד בנטל להוכיח כי מבּחינה אובייקטיבית העִסקה שביצעה קבוצת גולן בדרך של רכישת הַשליטה במערערת, העברת פעילות שיווק התוכנה למערערת וקיזוז ההפסדים הצבורים מרִווחי פעילות שיווק התוכנה, נועדה להפחתת מס; ומשכך, ככל שהמערערת לא תעמוד בנטל להוכיח בראיות "חותכות וממשיות" שהיה טעם מסחרי יסודי סובייקטיבי ברכישת הַשליטה במערערת והעברת פעילות שיווק התוכנה למערערת מֵעבר לניצול ההפסדים הצבורים, אין להתערב בשומות שקבע המשיב.
בשלב זה, בָחן השופט אלטוביה את הטעמים המסחריים שהניעו את קבוצת גולן, לטענת המערערת, לרכוֹש את הַשליטה במערערת – ובכללם "נראוּת ציבורית", רכישת "שלד בורסאי", ניצול המותג ושם המתחם של המערערת (www.aonline.co.il) – וקבע, כי טעמים אלה היו משניים לצד המטרה העיקרית והדומיננטית של ניצול ההפסדים הצבורים של המערערת.
עוד קבע השופט אלטוביה, כי בטווח הנראה לעין ביום רכישת הַשליטה במערערת, לא היוו היתרונות המסחריים עליהם הצביעה המערערת שווים בערכם הכלכלי לרווח הכספי המיידי והוודאי שהיה גלום ברכישת הַשליטה במערערת והעברת פעילות שיווק התוכנה אליה. לשון אחר, הרווח הכספי הגדול שהיה גלום בקיזוז ההפסדים הצבורים של המערערת מאפיל על כל אחד מהטעמים המסחריים עליהם הצביעה המערערת ואף על כולם יחד.
וכך סיכם השופט אלטוביה את ממצאיו: "אם נשאל מעולם הפיסיקה הרי ששקול ההימנעות ממס או הפחתת המס הוא בבחינת הווקטור הראשי, בעל עוצמה כזו ההופך את שאר הווקטורים, שער השקולים העסקיים כלכליים, לזניחים בהשפעתם על כיוון התנועה של המהלך. על כן ניתן לחסום מהלך זה באמצעות הכלי האנטי תכנוני של העיסקה המלאכותית, באשר מדובר בהפחתת מס בלתי נאותה".
 
על פסק-הדין הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון – מפי השופט ד' מינץ, השופט א' שהם והשופטת י' וילנר – דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין)
בית-המשפט העליון קבע בפסק-דין קצר (ועל כך יש להצר), כי לאחַר עיון בטענות הצדדים ושמיעת הטיעונים בעל-פה של ב"כ הצדדים, נחה דעתו שלא נפלה טעות בידי בית-המשפט המחוזי, אשר קבע שהמטרה הדומיננטית לרכישת המערערת הייתה לשם קיזוז הפסדיה ולא מטעם מסחרי, ומשכך מדובר בעסקה מלאכותית. עוד קבע בית-המשפט העליון, כי לא ראה מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו והממצאים הללו תומכים במסקנה המשפטית וכי לא נתגלתה טעות ביישומו של החוק.
לפיכך, פָּסק בית-המשפט העליון, כי הערעור נדחה לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
 
פסק-הדין בעניין בן צבי וגזית
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין בן צבי.
המערערת 1, מריה בן צבי, היא אלמנה  ולה שתי בנות: ויויאן (המערערת 2) ונטלי.
המערערת 1 רכשה בשנת 1985 דירת מגורים בקומה גבוהה בבניין מגורים בחולון. שטחה העיקרי של הדירה כ-130 מ"ר והיא כוללת שלושה חדרי שינה, סלון, פינת אוכל, מטבח ושתי מרפסות.
בשנת 2005 הושכר לראשונה שטח בתוך הדירה לצורך הצבת ציוד הקשור לאנטנת סלולר. חברת סלקום הייתה השוכרת הראשונה ובשנת 2007 הצטרפה חברת פלאפון ששכרה מקום אחר בדירה. בהמשך, נכנסה גם חברת הוט מובייל.
בתקופה זו, המערערת 1 כבר לא התגוררה בדירה, אך בתה נטלי, אשר נפרדה מבעלה, התגוררה בדירה עם שניים מילדיה; ואילו הבן הבכור לן בדירה רק לעיתים, במהלך חופשות מהצבא. נטען, כי הבעל ברח לחוץ לארץ בגלל חובותיו.
בשנת 1995, עשור לאחַר רכישת הדירה, נטלה המערערת הלוואה בסך 450,000 ש"ח מבנק משכן (משכן – בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ) ונרשמה משכנתא על הדירה. משכנתא זו הוסרה בשנת 1997 בעקבות לקיחת הלוואה אחרת, הפעם מבנק לאומי למשכנתאות, בסך 795,000 ש"ח. ככל הנראה חלק מסכום ההלוואה מבנק לאומי שימש לפירעון ההלוואה המקורית שהתקבלה ממשכן. משכנתא נרשמה לטובת בנק לאומי למשכנתאות.
בחודש נובמבר 1998 נחתם הסכם מכר בין המערערת לבין בתה נטלי, בגדרו מכרה המערערת את הדירה לנטלי תמורת 450,000 דולר ארה"ב. לצורך מימון רכישת הדירה, לָוותה נטלי סכום של 1,134,000 ש"ח מבנק לאומי למשכנתאות, תוך שסך של כ-274,000 ש"ח הועבר במישרין לידיה של המערערת ואילו היתרה שימשה לפירעון ההלוואה שהמערערת עצמה קיבלה בשנת 1997 מבנק לאומי למשכנתאות, וכתוצאה מכך, המשכנתא שהייתה רשומה על הדירה בקשר להלוואתה של המערערת משנת 1997 הוסרה.
תוך זמן קצר, התקשתה נטלי לעמוֹד בהחזרים הדרושים עלפי ההלוואה משנת 1998 והיא שקעה בחובות.
בחודש פברואר 2001 ביטלו המערערת ונטלי בהסכמה את הסכם המכר, אך הדבר לא מנע פעולות למימוש הדירה מצד בנק לאומי למשכנתאות. בסופו של יום, וככל הנראה כמוצא אחרון למניעת מימוש הדירה, צורפה המערערת כלוֹוה נוספת להלוואה משנת 1998, לצדה של נטלי.
המחלוקת העיקרית שהתגלעה בין המערערת לבין המשיב, פקיד-שומה חולון, הייתה ביחס לשאלת זכאותה של המערערת לנַכּוֹת את הוצאות המימון ששילמה בגין המשכנתא, כאשר טענת המערערת בעניין זה היא שהוצאות אלו שימשו במקור לצורך ייצור הכנסות השכירות שנתקבלו מחברות הסלולר ומאוחר יותר להצלת הדירה ממימושה על-ידי בנק לאומי למשכנתאות.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
השופט קירש קבע, כי ניתן להביט על הוצאות המימון בשנים הנדונות בכל אחת משתי הדרכים הבאות: כפירעון הלוואה פרטית של נטלי, שהמערערת נרתמה לסייע בהחזרתה; או כתחליף לפירעון הלוואה פרטית שנטלה המערערת עצמה מהבנק בשנת 1997. בשני המקרים, אין כל קשר עובדתי, ישיר או עקיף, למימון רכישת הדירה של המערערת. דהיינו, אין בפנינו הוצאה שהוּצאה בייצור הכנסות השכירות ולשם כך.
השופט קירש הוסיף וציין, כי אכן מימוש הדירה לטובת הבנק בְּשל אי-פירעון ההלוואה משנת 1998 היה גודע את העץ ממנו נקטפו פירות דמי השכירות, אך הצורך "להציל את הנכס" בפני איום המימוש היה נעוץ בהתנהלות הכספית הפרטית של נטלי או של המערערת, או של שתיהן, ולא בכל דבר אחר. "הרי כל נישום עשוי להחליט להעמיד נכס המשמש בייצור הכנסתו כבטוחה לחוב פרטי. אם לימים החוב לא ייפרע והנכס המשועבד יעמוד בסכנת מימוש, הרי הדבר לא יהיה קשור להפקת ההכנסה ולא יהווה מקרה של 'שמירה על הקיים'" (פסקה 40 לפסק-הדין).
השופט קירש הוסיף והבהיר, כי הקושי במקרה דנא איננו טמון בעצם השימוש המעורב שנעשה בדירה (שימוש הן למגורי בני המשפחה והן להשכרת שטחים לחברות הסלולר). שכן, "במקרים המתאימים, וכאשר מצויה בידינו אפשרות לערוך הפרדה ברורה בין השימושים, ניתן להתיר ניכויה של הוצאה באופן חלקי כחלק המשמש בייצור ההכנסה" (פסקה 41 לפסק-הדין; וראו גם פסקה 36).
עוד הבהיר השופט קירש, כי דבריו אינם סותרים את עיקרון השקילוּת הכלכלית שהותווה בעניין פז גז (ע"א 6557/01) ובעניין פי גלילות (ע"א 8301/04). שכּן, ביסוד הלכות אלו עומד ההיגיון לפיו אילו המימון היה נבנה בסדר הפוך – קודם שימוש בהון זר לשם רכישת נכסים קבועים מניבים ורק לאחר מכן שימוש בהון עצמי לשם תשלומים במישור הפרטי – לא היה מתעורר קושי בתביעת ההוצאות בגין המימון הזר. לעומת זאת, במקרה דנא, אין מקום לומר כי אילו רכישת הדירה הייתה ממומנת מלכתחילה (בשנת 1985) במימון זר, המערערת יכולה הייתה לתבוע הוצאות מימון. שכּן, הדירה נקנתה אז לשימוש פרטי ומשפחתי בלבד; ורק כעבור שני עשורים (בשנת 2005) הושכר לראשונה שטח קטן לשימושה של סלקום.
 
ההחלטה בעניין נורית ברגיג
פורסמה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין נורית ברגיג.
עניינו של פסק-הדין בשומות שהוציא המשיב 1, פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה, למשיב 2, בעלה לשעבר של המבקשת, בקשר להכנסות בלתי-מדוּוחות מהפעלת בתי הימורים וארגון משחקים בלתי-חוקיים. סכום המס הכולל על-פי השומות מגיע לכדי כ-20 מיליון ש"ח.
על-מנת להבטיח את גביית המס העולה מן השומות, פעל המשיב בהתאם לאמוּר בסעיף 194 לפקודת מס הכנסה ובשנת 2014 ניתן צו על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב המטיל עיקול על כספים ונכסים שונים אשר בבעלות בני-הזוג ובכללם בית מגורים בעיר ראשון לציון, הרשום על-שם שני בני-הזוג בחלקים שווים ("הבית").
המבקשת, שהתחתנה עם המשיב 2 בשנת 1999 והתגרשה ממנו בשנת 2016, עתרה, לאחַר שחָלפו כ-22 חודשים ממועד מתן הצו המקורי לפי סעיף 194 לפקודה, לביטול העיקול על מחציתה בבעלות הבית. זאת, בטענה כי אין היא חייבת בחובות המס של בן-זוגה לשעבר – חובות שנוצרו בגין פעילות כלכלית שלא נוהלה על-ידיה.
לטענת המשיב 1 (פקיד-שומה יחידה ארצית לשומה), עיקרון השיתוף בחובות בין בני-זוג, והנאתה של המבקשת מן ההכנסות הנדונות, מטילים עליה אחריות משותפת לחובות המס, ולפיכך ניתן לעקל גם נכסים בבעלותה במסגרת סעיף 194 לפקודה.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ה' קירש, קיבל את עתירת המבקשת (קישור להחלטה).
בראשית הדברים, ניתח השופט קירש את הראיות שהוצגו בפניו וקבע את הממצאים העובדתיים הבאים: לא הוכח, כי המבקשת עצמה נטלה חלק פעיל כלשהו בהפקת ההכנסות נשוא השומות; המבקשת ידעה או הייתה אמורה לדעת, כי בתקופה הנדונה עמדו למשפחה מקורות הכנסה נוספים; במהלך התקופה הנדונה המבקשת נהנתה, יחד עם יתר בני המשפחה, מהכנסותיו השונות של המשיב 2; לא נטען ולא הוכח כי בני-הזוג ניהלו משטר רכוש מופרד; לא נמצא סימן לכך כי רשום הבעלוּת בבית בחלקים שווים בין המבקשת לבין המשיב 2 היה נגוע במלאכותיות או נעשה כמעשה "הברחת נכסים"; והמבקשת לא העלתה טענה לפיה היא והמשיב 2 לא היו "בני זוג" בתקופה הנדונה, כמשמעות מושג זה בפקודת מס הכנסה.
לאחר מכן, נדרש השופט קירש להוראות סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, תוך שהוא קובע, כי אין מקום למחלוקת כי התיבה "עיקול רכושו" שבאותו סעיף מתייחסת לנכסים והזכויות שבבעלות אדם ולא נכסים או זכויות של הזולת. עם זאת, השופט קירש ציין, כי אין להסתפק בניתוח הפשוט הנשען על התיבה "עיקול רכושו" (שאז ניתן לכאורה לעצור בנקודה זו ולקבל את בקשת המבקשת, שהרי במקרה דנן מחצית הבית הרשומה על שמה איננה "רכושו" של המשיב 2 במובן הרגיל הנ"ל) אלא יש להמשיך ולבחון האם הרכוש עשוי לשַמש בהמשך כמקור לגבייה של חוב מס סופי. לשון אחר, אם בנסיבות המתאימות נכסיו של בן-זוג אחד עשויים לשַמש מקור גבייה לחובות המס של בן-הזוג השני, אין סיבה טובה שלא לאפשר הטלת עיקול מכוח סעיף 194 לפקודה גם על נכסי בן-הזוג הראשון, למרות שהם אינם "רכושו" של בן-הזוג השני במובן הרגיל הנ"ל.
בהתאם, המשיך השופט קירש ובָּחן האם ניתן יהיה לגּבוֹת חוב מס בגין השומות (ככל שיתגבש חוב כאמור) גם מתוך נכסי המבקשת. לשם כך, ניתח השופט קירש בהרחבה את עקרונות השיתוף בחובות בהתאם לדין הכללי תוך שהוא מגיע למסקנה, כי חובותיו של המשיב 2 הם שלו ואין המבקשת נושאת באחריות להם כלפי נושיו.
השופט קירש המשיך ונדרש לשאלה, האם יש בדיני המס דבר שעשוי להוביל לתוצאה שונה, דהיינו בסטייה מהדין הכללי. בהתאם, ניתח השופט קירש את עקרונות האחריות לחובות מס לפי פקודת מס הכנסה וקבע, כי בעוד שבן-הזוג הרשום אחראי לתשלום המס על כלל הכנסות הזוג (לרבות אלו אשר הופקו על-ידי בן-הזוג השני), הרי שבן-הזוג השני עשוי להיות אחראי (יחד עם בן-הזוג הרשום) לתשלום המס המגיע על הכנסתו הוא, אולם לא מֵעבר לכך. זאת, גם אם בן-הזוג השני נהנה מהכנסות בן-הזוג הרשום.
לאור כל האמור, קיבל השופט קירש את הבקשה והורה על צמצום העיקול על הבית מכוח סעיף 194 לפקודה, כך שהעיקול לטובת המשיב 1 יחול רק על זכויות של המשיב 2 או חליפיו.
  גרסה להדפסה   שלח לחבר


שלום אורח!
האתר נועד להקנות מידע כללי בלבד, הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי ואין לו תוקף של חוות-דעת מחייבת.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד (רו"ח) אלכסנדר שפירא.