לוגו אלכס שפירא ושות׳

השתק שיפוטי בערעורי מס; תובענה ייצוגית בגין מערכת שע"מ; שאלה לבר-פינקסית; הגנה מן הצדק בעבירות מס

23/10/2017

פסק-הדין בעניין שרגאי
במבזק מיום 3.1.2013 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין שרגאי.
המערער, באמצעות מיַיצגו דאז, הצהיר בפני רשויות המס על הכנסה פטורה שצמחה לו. הצהרה זו נעשתה על רקע פקודת יומן שנעשתה בספרי החברה שבבעלות המערער ואשר זיכתה את המערער בסכום של 4 מליון ש"ח. לאחר מכן, השיג המערער על השומה שנקבעה לו באשר לאופן סיווג ההכנסה האמורה. לאחַר שנדחו טענותיו בהשגה והוּצא צו הקובע את השומה בעניינו, הגיש המערער את הערעור דנא, ובו שב וחזר על טענותיו בנוגע לאופן סיווג ההכנסה בהודעת הערעור. לבסוף, נזכר המערער בנימוקי הערעור, כי למעשה כְּלָל לא צמחה לו ההכנסה האמורה ואף אם צמחה, היא לא נתקבלה בידיו.
 
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט אלטוביה קבע, כי בתי-המשפט שללו כבר בעבר את האפשרות להעלות בהליך המשפטי טענות עובדתיות שלא הועלו בהליך ההשגה לפני המשיב.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אף אם היה נכון לראוֹת בטענות המערערת כטענות שאינן טענות עובדתיות חדשות שסותרות את טענותיו בשלב ההשגה או כי מדובר בהרחבת חזית בהסכמה, הרי שגם לגופו של עניין יש לדחות את הערעור, שכּן הוכח, כי למערער צמחה הכנסה מידי החברה ויש למסותו בגינהּ בשנת-המס שבערעור.
 
המערער הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שהם (בהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן והשופט נ' הנדל), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט שהם קבע, כי לאור טענותיו הסותרות של המערער, יש להחיל לגביו את דוקטרינת ההשתק השיפוטי (לפיה בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מושתק מלטעון – בהליך אחר או בגדרי אותו הליך – טענה הסותרת טענה זו); וכי די בכך כדי לדחות את גרסתו החדשה.
השופט שהם המשיך ונדרש לשאלת מועד חבותו במס של המערער תוך שהוא קובע, כי צָדק בית-המשפט המחוזי בגישתו לפיה במקרה בו חברה מזַכה את חשבונו של בעל הַשליטה היחיד בה, כבענייננו, הרי שמרגע שההכנסה עומדת לזְכותו, היא ניתנת לפירעון באופן מיידי ויש לראותה "כהכנסה שנצמחה כבר במועד בו היא עמדה לזכות הנישום". זאת, בכפוף לחריג שציין בית-המשפט המחוזי ואשר לא חל על המערער.
 
פסק-הדין בעניין תביעתו של רו"ח עופר מנירב
ביום 12.2.2007 הגיש רו"ח עופר מנירב, לשעבר נשיא לשכת רואי חשבון, בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד רשות המיסים, בעילה של גביית תשלומים שלא כדין ממייצגי הנישומים עבוּר התחברות ושימוש במערכת שירות עיבודים ממוכנים ("מערכת שע"מ"). בבקשת האישור טען מנירב, כי בעבור השימוש בשירותי מערכת שע"מ גבתה רשות המיסים מהמייצגים, לכאורה, שלושה תשלומים שונים  כ"אגרה" ולא כ"מחיר" ועל-כן מדובר בגבייה לא חוקית.
ביום 7.1.2008 דחה בית-המשפט המחוזי (בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים) בתל-אביב (השופטת י' שיצר) את בקשת האישור של מנירב, וקבעה, כי יש לסַווג את התשלומים שגובה רשות המיסים בגין השימוש במערכת שע"מ כמחיר, ולא כאגרה.
על החלטה זו ערער מנירב לבית-המשפט העליון וערעורו התקבל (ראו מבזקנו מיום 6.9.2011).
בעקבות זאת, הוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי וביום 2.5.2012 הגיעו הצדדים להסכמה שהתובענה תאושר כייצוגית כמו גם באשר להגדרתן של ארבע סוגיות מרכזיות שנותר להכריע בהן: סיווג התשלומים שנגבו מהמייצגים על-ידי המשיבה בהתאם לאמות המידה שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון; גובה הסכומים שנגבו על-ידי המשיבה מהמייצגים; האם במסגרת הסכומים שגבתה המשיבה נכללים גם סכומים שהופחתו מסכומי החיובים בדרך של קיזוז, ניכוי, הנחה או בכל דרך אחרת; וסכום ההשבה, לרבות סוגיית הפרשי ההצמדה והריבית.
ביום 13.8.2012 קבע בית-המשפט המחוזי, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה כייצוגית תוגדר כ"ציבור המייצגים אשר עשו שימוש ב'מערכת שע"מ' בתקופה שמיום 12.2.2005 [24 חודשים עובר להגשת בקשת האישור] ועד ליום 2.5.2012 [המועד בו הסכימו הצדדים כי התובענה תאושר כייצוגית], והנתבעת גבתה מהם, בתקופה הנ"ל כספים שלא הוגשו כדין בגין השימוש האמור".
פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי כָּלל שני שני חלקים: פסק-דין חלקי מיום 11.8.2015; ופסק-דין משלים מיום 5.1.2016.
בגדרו של פסק-הדין החלקי נקבע, בין היתר, כי תקופת ההשבה תחל ביום 12.2.2005 (24 חודשים לפני הגשת בקשת האישור) ועד ליום 2.5.2012 (מועד אישור התובענה ייצוגית); וכי סכום ההשבה יעמוד על סך של כ-39 מיליון ש"ח המהווה את הסכום שנגבה בפועל מהמייצגים בין בשנים 2011-2005 וממנו הופחת סכום התשלומים בגין החיבור החד-פעמי עליו ויתר מנירב. עוד נקבע, כי אין לקבל את טענתו של מנירב לפיה יש להחיל על סכום ההשבה את הפרשי ההצמדה והריבית לפי פקודת מס הכנסה ולא לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, שכּן לא הוכח כי התשלום עבוּר מערכת שע"מ היה בגֶדר מס (פקודת מס הכנסה קובעת, כי הפרשי הצמדה וריבית חלים רק על "מס" שמוחזר בְּשל טעות בגבייתו).
ואילו במסגרת פסק-הדין המשלים, נדונו סכומי הגמול למנירב ושכר-הטרחה לבא-כוחו המייצג, תוך שנקבע כי הסכום שממנו ייגזר הגמול ושכר-הטרחה הוא כ-53 מיליון ש"ח (כולל ריבית והצמדה) ולגביו תיושמנה המדרגות לפי שיטת האחוזים שנקבעו בע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט.
 
על פסקי-הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד שבמסגרתם התעוררו, ככלל, שלוש סוגיות עיקריות: האחת, האם ניתן לכלוֹל במסגרת סכום ההשבה שרשות המסים נדרשת להשיב מכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות – הקובע, כי תביעה נגד רשות להשבת סכומים תוגש רק מקום בו הרשות "גבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" – גם את ההנחות שנתנה המשיבה לחברי הקבוצה, בתמורה לשימושם בשירותי מערכת שע"מ; השנייה, עוסקת בתקופת ההשבה בה חויבה רשות המיסים והאם זו תואמת להוראת סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות; והשלישית, אופן ושיעור הגמול ושכר-הטרחה שנפסקו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
 
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' דנציגר (בהסכמת השופטים נ' סולברג וא' שהם), קיבל באופן חלקי את ערעורה של המדינה (קישור לפסק-הדין).
באשר לסוגיה הראשונה, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום לכלוֹל את שווי ההנחות שניתנו למייצגים כחלק מסכום ההשבה אותו חבה רשות המיסים. זאת, לאחַר שניתח בהרחבה את לשונו של פרט 11 ותכליתו וציין כי אין ליתן לו הגדרה רחבה מדי ובכך לחשוף את המדינה לעלויות גבוהות מדי אשר יסבו נזק לקופה הציבורית ויגולגלו בהמשך על הציבור כולו. בהתאם, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לכלוֹל בסכום ההשבה את שווי ההנחות שניתנו למייצגים.
באשר לסוגייה השנייה, קבע השופט דנציגר, כי הפרשנות הנכונה של סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות היא שסעיף זה מגביל את חיוב הרשות בהשבת כספים לתקופה בת 24 חודשים שקָדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ולתקופה זו בלבד. זאת, הן לאור לשון הסעיף, הן לאור הפּסיקה שפירשה אותו והן לאור התכלית העומדת בבסיסו. נוכח מסקנתו זו, התקבל ערעורה של רשות המיסים בנקודה זו, ותקופת ההשבה הוגבלה ל-24 החודשים שקָדמו להגשת בקשת האישור בלבד (דהיינו, הָחל מיום 12.2.2005 ועד ליום 12.2.2007, מועד הגשת בקשת האישור).
לגבי סוגיית הגמול ושכר-הטרחה, קבע השופט דנציגר, כי אין מקום, ככלל, להתערב בשיקול הדעת שהופעל על-ידי בית-המשפט המחוזי וכי קביעותיו של האחרון הן סבירוֹת, מאוזנות ואינן מַצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. עם זאת, לאור צמצומה של תקופת ההשבה, וכנגזר מכך גם סכום ההשבה, קבע השופט דנציגר כי כך גם יש להפחית את סכומי הגמול ושכר-הטרחה שעל המשיבה לשלם.
בהתאם, נקבע, כי על הצדדים יהיה להגיש לבית-המשפט המחוזי את עמדתם, המוסכמת ככל הניתן, בדבר גובה סכום ההשבה העדכני לפי תקופת ההשבה המעודכנת. עוד נקבע, כי בית-המשפט המחוזי יקבע את סכום ההשבה העדכני, ובהתאם יקבע גם את סכומי הגמול ושכר-הטרחה העדכניים.
 
פסק-הדין בעניין מימון
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בעניין מימון.
עניינו של פסק-הדין בתוספת הכנסה שקבע המשיב (פקיד-שומה חולון) למערערת 1, המחזיקה ב-100% מהון המניות של חברה פרטית. זאת, בְּשל שני סכומים: האחד, בגובה יתרת הסגירה של כרטיס הקופה של החברה לתום שנת-המס 2010, באשר סכום זה לא הופיע כיתרת הפתיחה של כרטיס הקופה בשנת-המס 2011 ולא בוצע זיכוי של ספקים בגינו; השני, בגובה סכום שנמשך במזומן מחשבון הבנק של החברה.
לטענת המשיב, לא ניתנו הסברים מניחים את הדעת באשר לשני הסכומים האמורים, ובהתאם הוסיף המשיב את אותם סכומים להכנסתה החייבת של המערערת כמשכורת, לחלופין כדיבידנד, ולחלופי חילופין כהכנסה לפי סעיף 2(10) לפקודה. מכאן הערעור.
 
בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופטת סרוסי דחתה את טענת המערערים לפיה ספרי החברה לא נפסלו ועל-כן יש להטיל על המשיב את נטל הצדקת שומה. לדבריה, העובדה שספרי החברה לא נפסלו והם קבילים אינה רלבנטית למערערים שאינם מנהלים ספרים ושהשומות שנקבעו להם הן אלו הנדונות בערעור זה. מֵעבר לכך, ציינה השופטת סרוסי, לא די בהיותם של ספרי החברה קבילים על-מנת להטיל על המשיב את "נטל ההצדקה", שכּן לשם כך נדרש שהשאלה שבמחלוקת תהיה "שאלה פנקסית". בענייננו, לעומת זאת, המחלוקת היא "לבר פנקסית" שכּן התשובה לה אינה מצויה בספרי החברה.
השופטת סרוסי הוסיפה וציינה, כי אף אם היה על המשיב להצדיק את השומה, הרי שהוא עמד בנטל זה. לעומת זאת, המערערים לא סיפקו גרסה, לא כל שכּן גרסה סדורה ומפורטת, שיש בה לסתור את שומות המשיב.
 
גזר-הדין בעניין פרוסטו בע"מ ואח'
הגם שמשרדנו אינו עוסק בתחום המיסוי הפלילי, ראינו לנכון לעדכנכם בדבר גזר הדין שבנדון (קישור לגזר הדין) לפיו הגשת כתב אישום נפרדים בגין עבירות מס הכנסה ובגין עבירת מע"מ מהווה "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינוּת משפטית" (כאמור בהוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי) ועל-כן עשויה לגבש הגנה מן הצדק (ראו סעיף 26 ואילך לגזר-הדין).